^ 1. כתובות טו ע"ב
^ 2. שם יח ע"ב
^ 3. שם כב ע"א
^ 4. שם
^ 5. שם ד"ה מנין
^ 6. והובאה שיטה זו בשו"ע, אהע"ז סי' קנב ו, בשם יש אומרים.
^ 7. בטעם אי הנאמנות ביארו הראשונים (עיין תוס' ב"ב ל ע"א, ד"ה לאו), שאין במיגו זה הוכחה שהוא דובר אמת, כיוון שיתכן שכאשר אמר את דבריו הראשונים לא נתן ליבו לטענת ההיתר. וצע"ק מדוע לא פירשו יותר פשוט – יש אמנם ראיה שבשעת הטענה הראשונה דיבר אמת, אולם בשעת טענת ההיתר כבר אין ראיה, דיתכן שבשעה זו החליט לשקר.
^ 8. אולם עיין חכמת שלמה על השו"ע שם, שמביא את התוס' בב"ק עב ע"ב ד"ה אין (בסופו), שמפורש שם שהפה שאסר אינו מדין מיגו.
^ 9. ב"מ ב ע"א, תוס' ד"ה וזה
^ 10. משנה ב"ק קיח ע"א (עיין תוס' כתובות יב ע"ב ד"ה מנה).
^ 11. טז ע"א, ד"ה שהפה שאסר וד"ה הכא
^ 12. טו ע"ב ד"ה מודה, טז ע"א ד"ה התם
^ 13. ב"מ ב ע"א, ד"ה וזה
^ 14. שם. וכיוון דאתא לידן, נאמר בה מילתא. עיי"ש בתוס', שמבאר את מחלוקת רבה ורב יוסף בב"ב לב ע"ב - אדם זייף שטר, ויכול היה לתבוע באמצעותו, אולם הודה שהשטר מזויף, אלא שטען שהיה לו שטר טוב שאבד. לדעת רבה נאמן - דהוי מיגו דאי בעי שתיק, ולרב יוסף לא הוי כלל מיגו, כיוון שהוא נזקק לשקר, ובשקרן לא אמרינן מיגו. עפ"י ביאור זה מובנת הסוגיא בב"ב. דלכאורה פסק הגמ' – בארעא כרבה ובזוזי כרב יוסף – תמוה. שהרי פסק זה מבוסס על כך שלא אמרינן מיגו להוציא (עיין שם בתוס'). ואם כך יוצא, שבמחלוקת רבה ורב יוסף פוסקים לגמרי כרבה. אלא שבזוזי נכנסת סברא חדשה לגמרי – מיגו להוציא. ואילו הגמ' אומרת שבזוזי פסקינן כרב יוסף! ועפ"י התוס' מובן. שהרי זוהי מחלוקתם של רבה ורב יוסף – לרבה מיגו מעולה, לרב יוסף לא הוי כלל מיגו. ופוסקת הגמ', שאמנם הוי מיגו (שלא כרב יוסף, הסובר שאין כאן כלל מיגו), אבל לא מיגו מעולה (שלא כרבה הסובר שהוי מיגו מעולה).
^ 15. הל' גירושין פי"ב א. וכן סתם השו"ע, אהע"ז סי' קנב ו.
^ 16. מובא במגיד משנה שם
^ 17. שם
^ 18. ולשיטה זו נאמנות הפה שאסר היא דווקא באופן שאינו סותר את דבריו הראשונים. עיין במגיד משנה שם ובבית שמואל (אהע"ז סי' קנב סק"י).
^ 19. כתובות קט ע"א
^ 20. שם ע"ב
^ 21. ד"ה נאמן
^ 22. ועיין גם בלשון רש"י במשנה טז ע"א ויח ע"ב.
^ 23. הערת העורך: ובתוס' שם (ד"ה אם טען) מקשה על רש"י, שאין זה מיגו טוב. וכוונתו – דהוי מיגו למפרע. נראה שהתוס' אזיל לשיטתיה, שהפה שאסר הוא מדין מיגו.
^ 24. תוס' הרא"ש גיטין ב ע"ב, ד"ה עד אחד (הראשון)
^ 25. הרא"ש אומר את דבריו בשם הרמ"ך. וקשה שהרי הרמ"ך הוא זה שחולק על הרמב"ם! ועוד, אין דרכו של הרא"ש להביא את הרמ"ך. ואולי צ"ל הרמ"ה. ועיין טור אהע"ז סי' קנב ו בשם הרמ"ה.
^ 26. ונזכיר בדרך אגב דבר בסוגיא זו. הרא"ש וכן התוס' אומרים סברא ש"אין האישה בחזקת שתהא רואה כל שעה". (ועיין במהרש"א בביאור תירוצם). מהי הכוונה בכלל הזה? נראה לבאר כך - חזקות אנו אומרים רק על מציאות שהתהוותה, והמשכה נובע מהתהוות זו. אם היתה מציאות כזו אנו יוצאים מתוך הנחה שהיא לא השתנתה. אולם מציאות שאינה קבועה, אלא הולכת ונוצרת כל פעם מחדש – אין לה דין חזקה. כגון, אם ירד גשם – לא נאמר שגם היום יורד, שכל ירידת גשם הוי מעשה חדש. וכן המצב בראייה.
^ 27. כתובות כג ע"א, לדעת רבה בר אבין, שהלכה כמותו.
^ 28. הערת העורך: חידוש גדול טמון כאן. בי"ד יוצר מצב, שיגרום לכך שתהיה אפשרות של נאמנות לאחד מבעלי הדין!
^ 29. כב ע"א
^ 30. כג ע"א
^ 31. שם
^ 32. רש"י שם
^ 33. ב"מ ז ע"א
^ 34. בית הלוי חלק ג סי' מב אות ג, בשם ר' חיים
^ 35. שם
^ 36. הערת העורך: דברים אלו הפוכים מדברי התוס' כתובות יט ע"א ד"ה מודה. ואין הדברים סותרים, אלא אדרבא מתאימים ומשלימים – התוס' מדבר למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ובית הלוי על מ"ד צריך לקיימו. ובזה גופא נחלקו!
^ 37. ובזה הוא מסביר את אריכות לשון הגמ' שם: "מ"ט חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה שטרא – לווה, הא קאמר דפריע!", שאינה מצויה בשאר מקומות.
^ 38. שבועות לח ע"ב
^ 39. משנה שם מא ע"א
^ 40. כתובות כא ע"א, תוס' ד"ה הוציא
^ 41. שם יט ע"א
^ 42. עיין רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א י.
^ 43. הערת העורך: בעיקרו של שיעור זה – שתי האפשרויות בהבנת הפה שאסר – עיין תוס' כתובות יט ד"ה מודה, בשני תירוציו. כל אחד מהתירוצים מתאים לאחד מההסברים של הפה שאסר [עיין באבן האזל הל' מלווה ולווה פי"ד ד].