ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְהַמּוֹרֶה* עַל הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד לָאֱמוּנָה אֲשֶׁר בָּהּ יַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַצְלָחָתוֹ הָאֲמִתִּית, הוּא מַה שֶּׁיָּסְדוּ לָנוּ אַנְשֵׁי-כְנֶסֶת-הַגְּדוֹלָה בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁהֵן: מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עִקָּרִים הַלָּלוּ — לְהָעִיר לֵב הָאָדָם כִּי בְהַאֲמָנַת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ עִם סְעִיפֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם, כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי, יִזְכֶּה הָאָדָם בְּדִינוֹ לִפְנֵי ה'.
מלכויות
כִּי בִרְכַּת מַלְכֻיּוֹת הִיא כְנֶגֶד עִקַּר "מְצִיאוּת ה'", וְיוֹרֶה עַל-זֶה נֹסַח הַבְּרָכָה: "עַל-כֵּן נְקַוֶּה לְךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וכו', יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ תִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן וכו', וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ" וכו'.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
12 - מאמר ראשון פרק ד' חלק א'
13 - מאמר ראשון פרק ד' חלק ב'
14 - מאמר ראשון פרק ד' חלק ג'
טען עוד
וְכֵן בִּרְכַּת זִכְרוֹנוֹת תּוֹרֶה עַל הַהַשְׁגָּחָה וְהַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ, וְכֵן יוֹרֶה נֹסַח הַבְּרָכָה: "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת" וכו'.
שופרות
וּבִרְכַּת שׁוֹפָרוֹת הִיא לִרְמֹז עַל הָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", וְעַל-כֵּן הִיא מַתְחֶלֶת: "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדְךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּהֶם, מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ" וכו'. וּלְפִי שֶׁמַּתַּן-תּוֹרָה הָיָה בְאֶמְצָעוּת קוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד, כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם *— נִקְרֵאת "שׁוֹפָרוֹת". כִּי הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים שֶׁהָיוּ שָׁם, כְּבָר הָיוּ בָעוֹלָם כַּיּוֹצֵא-בָהֶם אוֹ מִמִּינָם; אֲבָל קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּזוּלַת*-שׁוֹפָר לֹא הָיָה מֵעוֹלָם וְלֹא יִהְיֶה כֵן עַד זְמַן הַגְּאֻלָּה, שֶׁהִיא שָׁעָה שֶׁתִּתְפַּרְסֵם תּוֹרַת הָאֱמֶת בִּפְנֵי כָל הָעוֹלָם. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר [זכריה ט, יד]: "וַאדֹנָי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע", כְּפִי דַעַת קְצָת-הַחֲכָמִים [ב"ר נו, ט].
שופרות אינם רמז לעקדת יצחק
וּכְבָר רָאִיתִי מִי שֶׁכָּתַב שֶׁהַשּׁוֹפָרוֹת רֶמֶז לַעֲקֵדַת יִצְחָק; וְאֵינוֹ כֵן, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה בִרְכַּת הַשּׁוֹפָרוֹת רֶמֶז לָעֲקֵדָה, הָיָה רָאוּי לִזְכֹּר בָּהּ עֲקֵדַת יִצְחָק — לֹא בַזִּכְרוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכָּרָה. וְאוּלָם הֱבִיאָם לָזֶה מַה שֶּׁמָּצְאוּ לְרז"ל [ר"ה טז.] כִּי הַתְּקִיעָה בְשׁוֹפָר-שֶׁל-אַיִל — זֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק; וְאֵין זֶה כְלוּם, כִּי הַתְּקִיעָה בְשׁוֹפָר-שֶׁל-אַיִל אָמְרוּ שֶׁהִיא זֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, אֲבָל לֹא הַתְּקִיעָה-בְשִׁלּוּחַ*, וְלֹא בִרְכַּת הַשּׁוֹפָרוֹת.
העיקרים נרמזים בנבואת ישעיהו
וְלִרְמֹז אֶל שְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ, שֶׁהֵם סִבַּת הַהַצְלָחָה, כְּלָלָם יְשַׁעְיָהוּ [לג, כב] בְּפָסוּק אֶחָד, אָמַר: "כִּי יְיָ שֹׁפְטֵנוּ, יְיָ מְחֹקְקֵנוּ, יְיָ מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ". אָמַר "יְיָ שׁוֹפְטֵנוּ" — לִרְמֹז עַל עִקַּר הַהַשְׁגָּחָה, וְעַל-דֶּרֶךְ "קָרוֹב מַצְדִּיקִי, מִי-יָרִיב אִתִּי, נַעַמְדָה יָּחַד" [שם נ, ח], כְּלוֹמַר: וּמִזֶּה-הַצַּד רָאוּי שֶׁנִּזְכֶּה בַדִּין. וְאָמַר "יְיָ מְחוֹקְקֵנוּ" — לִרְמֹז עַל "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", שֶׁהוּא הָעִקָּר הַשֵּׁנִי; כִּי "מְחוֹקֵק" יִקָּרֵא נוֹתֵן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ: "כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" [דברים לג, כא], שֶׁנֶּאֱמַר עַל מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה עַל-יָדָיו. וְאָמַר זֶה עַל-דֶּרֶךְ "שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם, אַל-תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ" וגו' [ישעיהו נא, ז], כְּלוֹמַר: אַף אִם לֹא נִזְכֶּה בַדִּין מִצַּד שֶׁהוּא שׁוֹפְטֵנוּ, לְפִי שֶׁהַשּׁוֹפֵט אִי-אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבֹר עַל הַחֹק הַמֻּנָּח מֵאַחֵר* — הִנֵּה מִצַּד שֶׁהוּא נוֹתֵן הַתּוֹרָה וְהוּא הַמַּנִּיחַ הַחֻקִּים, רָאוּי שֶׁנִּזְכֶּה בַדִּין. וְאָמַר "יְיָ מַלְכֵּנוּ" — לִרְמֹז עַל הָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא "מְצִיאוּת ה'", שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל הָעוֹלָם, וְנִקְרָא בְיִחוּד* "מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ" [שם מד, ו], וְלוֹמַר כִּי אַף אִם מִצַּד-הֱיוֹתוֹ מְחוֹקֵק לֹא יִרְצֶה לְהַעֲבִיר עַל הַחֹק — מִכָּל-מָקוֹם, מִצַּד-הֱיוֹתוֹ מַלְכֵּנוּ רָאוּי שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי הַמֶּלֶךְ יֵשׁ לְאֵל-יָדוֹ* לַעֲבֹר עַל הַחֹק וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁיִּרְצֶה כְּדֵי לְהוֹשִיעַ אֶת עַמּוֹ. וְעַל-כֵּן סִיֵּם "הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ", כְּלוֹמַר: כִּי אַחַר שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ, שֶׁעִקַּר הַצְלָחַת הָאָדָם תָּלוּי בְּהַאֲמָנָתָם, יֵשׁ לָנוּ בָהֶם יִתְרוֹן עַל כָּל הָעוֹלָם, רָאוּי שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ בְיִחוּד עַל כֻּלָּם*.
____________________________________
הַמּוֹרֶה – המלמד, ההוכחה. מִן הָעוֹלָם – מעולם. בְּזוּלַת – בלי. הַתְּקִיעָה-בְשִׁלּוּחַ – התקיעה עצמה, קול השופר. הַמֻּנָּח מֵאַחֵר – החוק נקבע ע"י אחרים. בְיִחוּד – במיוחד. לְאֵל-יָדוֹ – בכחו. עַל כֻּלָּם – יותר מכל האומות.
ביאורים
אחת השאלות ששאלנו על מנין העיקרים היא מדוע חז"ל לא מסרו לנו מהם עיקרי היהדות. רבי יוסף אלבו מוכיח שחז"ל כן רמזו לנו עליהם, באופן מיוחד ומקורי. ראש השנה הוא יום הדין. כל באי עולם עוברים לפני ה' כבני מרון ונידונים על מעשיהם. ביום זה עלינו להתחזק בעיקרי האמונה ולראות האם הלכנו לאורם בעבודת ה'. החלק המרכזי של תפילת מוסף של ראש השנה מורכב משלושה חלקים: מלכויות זכרונות ושופרות. שלושת אלו, אומר רבי יוסף אלבו, מכוונים כנגד שלושת עיקרי האמונה. אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את התפילה רצו להחדיר בתוכנו את עיקרי האמונה ולהזכיר לנו מהן אמונות היסוד של היהדות.
א. מלכויות – בברכה זו אנו משבחים את הקב"ה וממליכים אותו עלינו ועל העולם כולו. ברכה זו מקבילה לעיקר הראשון – מציאות ה', ובה אנו מציינים את ייחודו של ה' ואת מלכותו הבלעדית על הבריאה.
ב. זכרונות – בברכה זו אנו מדגישים את העובדה שכל באי עולם נידונים לפניו ביום זה וכל איש נידון על מעשיו. ברכה זו מקבילה לעיקר האמונה בשכר ועונש. מעניין להבחין שגם את התפילה המרגשת, 'ונתנה תוקף' של ר' אמנון ממגנצא, שמדברת על חרדת הדין ועל שכר ועונש, יש מוסיפים בברכה זו.
ג. שופרות – בברכה זו אנו מתארים את מעמד הר סיני ומדגישים את קול השופר החזק שהיה בו. זו הפעם הראשונה שבו השופר תופס מקום כה משמעותי. אמנם היו קולות נוספים אך הם היו גם באירועים אחרים בהיסטוריה. לעומת זאת שופר מוזכר רק כאן. גם בנבואות העתיד השופר מוזכר, בשעה שתורת האמת תתקבל על לב העולם כולו. אמנם יש שרצו ללמוד שברכה זו נועדה להזכיר את אילו של יצחק, אך אי אפשר לומר כך מכיוון שעקידת יצחק הוזכרה בברכת זכרונות.
רבי יוסף אלבו מוסיף שכבר הנביאים, הרבה לפני חז"ל, רמזו לנו על שלושת עיקרי האמונה. ישעיה הנביא אמר:"כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, ה' מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ" [לג כב]. האמירה 'ה' שופטנו' מעידה על עיקר השכר והעונש . לאור מעשינו ה' ישפוט אותנו. ומכיוון שהוא זה ששופט אותנו, ואנו קרובים אליו, נצא זכאים בדין.
אך אם חלילה לא נהיה ראויים, והשופט הגדול לא יוכל לזכות אותנו בדין, אנו אומרים ש'ה' מחוקקנו' . אמירה זו מעידה על העיקר של תורה שה' חקק לנו מהשמים . ומכיוון שהוא זה שחוקק את החוקים הוא יכול לשנותם כדי להוציאנו זכאים.
אך אם חלילה לא ירצה לעבור על החוקים שחוקק בעצמו ולזכותנו, אנו אומרים'ה' מלכנו' . אמירה זו מכוונת נגד העיקר של מציאות ה'. ה' הוא מלך העולם ומנהיגו ולכן יכול, כמו מלך גדול, לשנות את החוקים לפי הצורך ולהוציאנו זכאים. היות ואנו מאמינים בשלושת העיקרים הללו, שלא כמו חלק גדול מאומות העולם, בודאי, שבעזרת ה','הוא יושיענו' .
הרחבות
• רצון ה' שישראל יזכו בדין.
רָאוּי שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ בְיִחוּד עַל כֻּלָּם. רבי יוסף אלבו מסביר שכיוון שישראל מחזיקים בעיקרים בשונה משאר העולם, ראוי שה' יטיב עמהם לפנים משורת הדין, ויזכה אותם בדין בראש השנה. רבי יצחק אברבנאל מסביר שרצונו של ה' לזכות את עם ישראל בדין מתבטא גם בכך שגילה להם כי ראש השנה הוא יום הדין וכי יש לתקוע בו בשופר: "לכן ברצות השם לזכות את ישראל, הודיע וגלה את אזנם שהיום ההוא הוא יום הוראה רבה (יום דין גדול), ובריות בו יפקדו לחיים ולמות. ויצו אותם לעמוד על נפשם להשתדל להינצל ולהימלט מהגזרות השמימיות ההן, וכי אין דרך לזה אלא שיצאו לקראת האלוהים ולהתחנן לפניו ולדבקה בו לבקש ממנו שלא יעזבם להוראות המערכות השמימיות (לגזרות כפי שהן מצד הדין), אבל (אלא) שבסתר כנפיו יסתירם כיון שהם עם מרעיתו וחבל נחלתו. וזה ענין מצוות "יום תרועה" [במדבר כט, א], שצווה שיתקעו ויריעו בשופר המורה על הדרור והחרות (כפי שנהוג בשחרור עבדים), כאלו הם בני חורין מההוראות השמימיות (שהגזרות אינן חלות עליהם כפי שהן), ושלכן הוא אלוהינו ואין עוד אחר... וכמו שאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי" [תהילים קמז, יט]" [ויקרא כג, א].
לעילוי נשמת נפתלי הרצקא בן אלתר אברהם ז"ל
לעילוי נשמת עמנואל ברוך גז ז"ל בן רפאל פרג'י רובר גז ז"ל ואורה לוסי שתחי'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
