- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
כ"ג תשרי התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל"ה חלק א'
פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים-וַחֲמִשָּׁה
מדרגת אהבת ה'
אַהֲבַת הש"י הִיא הַמַּדְרֵגָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, וְלֹא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ הָאָדָם אִם לֹא אַחַר הַגִּיעוֹ לַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה מִן הַיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כִּי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו [ישעיהו מא, ח]: "אֹהֲבִי", לֹא הִגִּיעַ לַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת אֶלָּא בְסוֹף יָמָיו וְאַחַר הָעֲקֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ [בראשית כב, יב]: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁנְּבָאֵר עִנְיַן הָאַהֲבָה וּמִינֶיהָ.
שלושת פני האהבה
וְנֹאמַר כִּי הָאַהֲבָה עַל שְׁלֹשָׁה פָנִים*: אִם
2 אַהֲבַת הַטּוֹב, וְאִם אַהֲבַת הַמּוֹעִיל, וְאִם אַהֲבַת הֶעָרֵב. וְאַהֲבַת הַטּוֹב הוּא — שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם הַדָּבָר הַנֶּאֱהָב מִצַּד שֶׁהוּא טוֹב גָּמוּר, מִבִּלְתִּי שֶׁיִּתְעָרֵב בָּאַהֲבָה הַהִיא קַבָּלַת תּוֹעֶלֶת וְלֹא קַבָּלַת עֲרֵבוּת כְּלָל; אֲבָל יֶאֱהַב הַטּוֹב מִצַּד מַה שֶּׁהוּא טוֹב בִּלְבָד. וְאַהֲבַת הַמּוֹעִיל הוּא — שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם הַדָּבָר הַנֶּאֱהָב מִצַּד-הַתּוֹעֶלֶת שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ בִּלְבָד. וְאַהֲבַת הֶעָרֵב הוּא — שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם הַדָּבָר הַנֶּאֱהָב מִצַּד-הָעֲרֵבוּת הַמַּגִּיעַ לוֹ מִמֶּנּוּ, לֹא בַעֲבוּר שֶׁהוּא טוֹב וְלֹא מוֹעִיל אֶלָּא שֶׁהוּא עָרֵב בִּלְבָד. וְאַהֲבַת הַמּוֹעִיל וְהֶעָרֵב יִשְׁתַּנּוּ וְיִתְחַלְּפוּ בְּפָחוּת וְיָתֵר, כְּפִי רֹב קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת אוֹ הַתַּעֲנוּג, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסֵדוּ*. וְאוּלָם הָאַהֲבָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה בַּעֲבוּר הַטּוֹב בְּעַצְמוֹ, הִנֵּה זֹאת-הָאַהֲבָה לֹא תִפָּסֵד וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה. לְפִי שֶׁהָאוֹהֵב לֹא יֹאהַב הָאָהוּב בַּעֲבוּר שֶׁהוּא טוֹב אֵלָיו, כְּלוֹמַר: בְּצֵרוּף אֶל הָאוֹהֵב; אֲבָל* לְמַה שֶּׁהִתְבָּאֵר* לוֹ שֶׁזֶּה הָאָהוּב טוֹב בְּעַצְמוֹ. וְהָאָהוּב הוּא הַיָּדוּעַ* אֵצֶל הָאוֹהֵב, וְהוּא הַדָּבָר הַנֶּאֱהָב בִּלְבַד הֶחָקוּק בְּלִבּוֹ, עַד שֶׁיִּצְדַּק עֲלֵיהֶם יַחַד גֶּדֶר הָאַהֲבָה; כִּי הָאַהֲבָה הִיא הִתְאַחֵד דָּבָר הַנֶּאֱהָב עִם הָאוֹהֵב וְהִתְדַּבְּקָם יַחַד דִּבּוּק שִׂכְלִי בִּשְׁלֵמוּת. וְאוּלָם בַּמּוֹעִיל וְהֶעָרֵב הִנֵּה אֵין הָאָהוּב הוּא הַיָּדוּעַ, אֲבָל* הַתּוֹעֶלֶת הַמַּגִּיעַ אֶל הָאוֹהֵב אוֹ הַתַּעֲנוּג הַמַּגִּיעַ אֵלָיו; וְלָזֶה אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֵד הָאוֹהֵב עִם הָאָהוּב, וּמִזֶּה-הַצַּד תִּשְׁתַּנֶּה בְּהִשְׁתַּנּוּת קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת אוֹ הַתַּעֲנוּג, אוֹ תִפָּסֵד. וְאוּלָם אַהֲבַת הַטּוֹב, אִי-אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה כְּלָל, כִּי אֵין לָאוֹהֵב לְקַבֵּל שׁוּם-תּוֹעֶלֶת מִן הָאָהוּב אֶלָּא הַיְדִיעָה בוֹ לְבָד. וְעַל-כֵּן הָיְתָה הָאַהֲבָה אֶל הַטּוֹב מִצַּד שֶׁהוּא טוֹב, הַיּוֹתֵר-מְעֻלָּה שֶׁבְּמִינֵי הָאֲהָבוֹת.
אהבת ה' היא מכל הפנים
וְלִהְיוֹת* הש"י הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר שֶׁאֵין בּוֹ רַע כְּלָל, אַחַר שֶׁאֵין בּוֹ הֶעְדֵּר וְלֹא אֶפְשָׁרוּת* — תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אֵלָיו אַהֲבַת הַטּוֹב מִצַּד מַה שֶּׁהוּא טוֹב, וְתִתּוֹסֵף הָאַהֲבָה הַזֹּאת כְּפִי שִׁעוּר הַיְדִיעָה בּוֹ, יִתְבָּרַךְ, אַחַר שֶׁאָמַרְנוּ כִּי אַהֲבַת הַטּוֹב תִּהְיֶה מִצַּד-הַיְדִיעָה בּוֹ לְבָד. וְאָמְנָם, אַחַר שֶׁהוּא, יִתְבָּרַךְ, יוֹצֵר הַכֹּל וְחוֹנֵן וְנוֹתֵן הַמְּצִיאוּת לְכָל נִמְצָא וְנוֹתֵן נְשָׁמָה לְכָל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, הִנֵּה הוּא מוֹעִיל, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב מִצַּד-מַה שֶּׁהוּא מוֹעִיל גַּם-כֵּן. וְכַאֲשֶׁר נַבְחִין הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בּוֹ מֵכִין מָזוֹן לְכָל אֲשֶׁר בָּרָא, כִּי לֹא בָרָא הַדְּבָרִים הַהֶכְרֵחִיִּים לְבַעֲלֵי-חַיִּים אוֹ לָאָדָם לְצֹרֶךְ חֲיוֹתָם, בִּלְבַד, אֲבָל גַּם הַדְּבָרִים הַמְעַנְּגִים, שֶׁאֵינָם הֶכְרֵחִיִּים לָהֶם מִצַּד-חֲיוֹתָם. כְּאִלּוּ תֹאמַר כִּי הָאָדָם אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בִּמְזוֹן הַלֶּחֶם בִּלְבָד; וְאוּלָם נִבְרְאוּ הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהָרִמּוֹנִים, וְזוּלָתָם מִן הַפֵּרוֹת, שֶׁהֵם מְעַנְּגִים, אַף אִם אֵינָם הֶכְרֵחִיִּים לוֹ לְקִיּוּם מְצִיאוּתוֹ. וְהִנֵּה מִזֶּה-הַצַּד, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב גַּם-כֵּן מִצַּד-הֶעָרֵב, כְּלוֹמַר: מִצַּד-שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים הָעֲרֵבִים וְהַמְעַנְּגִים. וּבַעֲבוּר-זֶה, עִם-הֱיוֹתוֹ* אֶחָד, אַחְדוּת גְּמוּרָה, יֵאוֹתוּ* אֵלָיו כָּל מִינֵי הָאַהֲבָה — אִם אַהֲבַת הַטּוֹב וְאִם אַהֲבַת הַמּוֹעִיל וְאִם אַהֲבַת הֶעָרֵב. וְרָאוּי, לְפִי-זֶה, שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב בְּתַכְלִית* מַה שֶּׁאֶפְשָׁר בְּכָל מִינֵי הָאַהֲבָה; כִּי לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא יוֹתֵר טוֹב, וְלֹא יוֹתֵר מוֹעִיל, וְלֹא יוֹתֵר מְעַנֵּג, מִמֶּנּוּ.
____________________________________
פָנִים – סוגים. אִם – או. שֶׁיִּפָּסֵדוּ – שתיפסק האהבה. אֲבָל – אלא. לְמַה שֶּׁהִתְבָּאֵר – מפני שנתברר. הַיָּדוּעַ – ידע והשיג שהוא טוב בעצמו. אֲבָל – אלא. וְלִהְיוֹת – מחמת. שֶׁאֵין בּוֹ הֶעְדֵּר וְלֹא אֶפְשָׁרוּת – אין בו חסרון ולא אפשרות של חסרון. הֱיוֹתוֹ – של ה'. יֵאוֹתוּ – ראויים. בְּתַכְלִית – בשלמות.
ביאורים
אחרי שהצליח האדם להשיג את מדרגת יראת ה' במלואה, ביכולתו לעבור אל מדרגת אהבת ה', שהיא המדרגה הנחשקת והנשגבה ביותר. אִתה כל עבודת האל נהפכת לעונג, שהרי אין אושר גדול יותר מהאושר הטמון באהבת אהובינו. אמנם, זו גם הסכנה שבמידה. אדם יכול להשתכר מהעונג שבה, וכל עבודתו תהיה מיועדת רק להנאתו, במודע או שלא. לכן הוקדמה מידת היראה למידת האהבה, כדי לבנות תשתית של התבטלות אישית ומודעות עמוקה לאחריות ולאמת שבעבודת ה'. כך העונג האישי אינו משתלט עליה, אלא להיפך, הוא מסייע לצירוף כל האישיות אל העבודה הנפלאה.
מכוח האהבה יש לנו אפשרות להתחבר לבני אדם ולכל דבר אחר. שלושה גורמים מעוררים בנו אהבה. את הגורם הראשון נוכל לחוש, למשל, כאשר יספרו לנו סיפור מרגש ומרשים על גודל טובו של אדם כלשהו. מן הסתם נחוש מיד אהבה ואהדה כלפי אותו אדם, ונשמח להכירו וליצור עמו קשרים. הגורם השני הוא התועלת העתידית שעשויה להיוולד לנו מאותו אדם, והגורם השלישי הוא הנעימות או ההנאה שיש לנו מחברתו. אמנם, שתי האהבות האחרונות נובעות מאינטרס צדדי ותלויות בו, ולכן הן אינן יציבות ואינן אמינות.
אדם המרבה להתמקד בתלונות שלו על מעשה אחד קטן של שכנו, הוא ילך ויפתח כלפיו יחס די שלילי, אפילו אם רוב עשייתו של שכנו בהחלט חיובית, ובעיני כל האנשים האחרים הוא אדם משכמו ומעלה, מרשים ומעורר השראה. כך גם מי שהשכן שלו עושה עבורו טובות רבות, אלא שהוא לא יודע (ואינו דואג לברר) ממי הטובות הללו. וכן אדם שיקבל דברים כואבים, אלא שכולם לטובתו (כגון לחנכו) – אם הוא לא יצליח להתרומם מהסבל הרגעי הרי שהוא רק יכעס עליו. כאשר מדובר בקב"ה האהבה אליו ראויה ומוצדקת מכל שלושת גורמי האהבה, ואם היא בכל-זאת חסרה או שאינה גדולה כל כך – הכרחי לפעול ליישור תודעתנו. הרי מובן לכולנו שאין טוב יותר ממנו, אין מועיל כמוהו ואין הנאה שקיבלנו מעודנו שלא מאִתו הגיעה, ולכן הדבר המתבקש ביותר הוא שיחסנו אליו יהיה יחס של אהבה עצומה, "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך".
הרחבות
• יתרונות העובד מאהבה
אַהֲבַת הש"י הִיא הַמַּדְרֵגָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. ישנם מספר הסברים מדוע המדרגה של אהבת ה' יותר גדולה מהמדרגה של יראת ה'. כתב רבנו יצחק מקורבייל : " האוהב הוא הזריז במצות עשה ולא תעשה וכמו כן שלא על מנת לקבל פרס ... ומדת האהבה זו היא זריזות להיות זריז לעשות גדר לפרוש קודם שבא החטא לידו. ומידת האהבה שזהו זריזות, גדולה ממידת היראה שזהו זהירות, להיות זהיר כשתבוא עבירה לידו אל יעשנה, אבל האהבה היא זריזות מקודם לכן שלא יבא לידי עבירה" [ספר מצוות קטן ד]. והוסיף על דבריו רבנו פרץ : "העושה מיראה אצל רבו, כשרבו מטריח עליו מניחו והולך לו (על פי ספרי, דברים לב). אבל העובד מאהבה עובד לעולם . לכן מדת האהבה יתירה על מדת היראה" [שם, הגהות רבנו פרץ]. העובד מאהבה עובד מתוך הרגשת דביקות וחיבור לקב"ה. עבודה כזו גורמת להתלהבות וזריזות בעבודת הבורא. לכן העובד מאהבה דואג מראש לא להיכנס למצבים שהם נגד רצון הבורא. כמו כן, העובד מאהבה אינו מצוי במצב של ריחוק וחרדה אלא בהרגשת קרבה לבורא. ממילא עבודת הבורא איננה מכבידה עליו, אלא משמחת אותו והוא מקיימה בנעימות ובעקביות.
מדרגת אהבת ה'
אַהֲבַת הש"י הִיא הַמַּדְרֵגָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, וְלֹא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ הָאָדָם אִם לֹא אַחַר הַגִּיעוֹ לַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה מִן הַיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כִּי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו [ישעיהו מא, ח]: "אֹהֲבִי", לֹא הִגִּיעַ לַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת אֶלָּא בְסוֹף יָמָיו וְאַחַר הָעֲקֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ [בראשית כב, יב]: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁנְּבָאֵר עִנְיַן הָאַהֲבָה וּמִינֶיהָ.
שלושת פני האהבה
וְנֹאמַר כִּי הָאַהֲבָה עַל שְׁלֹשָׁה פָנִים*: אִם
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
137 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק ב'
138 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק א'
139 - מאמר שלישי פרק ל"ה חלק ב'
טען עוד
אהבת ה' היא מכל הפנים
וְלִהְיוֹת* הש"י הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר שֶׁאֵין בּוֹ רַע כְּלָל, אַחַר שֶׁאֵין בּוֹ הֶעְדֵּר וְלֹא אֶפְשָׁרוּת* — תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אֵלָיו אַהֲבַת הַטּוֹב מִצַּד מַה שֶּׁהוּא טוֹב, וְתִתּוֹסֵף הָאַהֲבָה הַזֹּאת כְּפִי שִׁעוּר הַיְדִיעָה בּוֹ, יִתְבָּרַךְ, אַחַר שֶׁאָמַרְנוּ כִּי אַהֲבַת הַטּוֹב תִּהְיֶה מִצַּד-הַיְדִיעָה בּוֹ לְבָד. וְאָמְנָם, אַחַר שֶׁהוּא, יִתְבָּרַךְ, יוֹצֵר הַכֹּל וְחוֹנֵן וְנוֹתֵן הַמְּצִיאוּת לְכָל נִמְצָא וְנוֹתֵן נְשָׁמָה לְכָל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, הִנֵּה הוּא מוֹעִיל, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב מִצַּד-מַה שֶּׁהוּא מוֹעִיל גַּם-כֵּן. וְכַאֲשֶׁר נַבְחִין הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בּוֹ מֵכִין מָזוֹן לְכָל אֲשֶׁר בָּרָא, כִּי לֹא בָרָא הַדְּבָרִים הַהֶכְרֵחִיִּים לְבַעֲלֵי-חַיִּים אוֹ לָאָדָם לְצֹרֶךְ חֲיוֹתָם, בִּלְבַד, אֲבָל גַּם הַדְּבָרִים הַמְעַנְּגִים, שֶׁאֵינָם הֶכְרֵחִיִּים לָהֶם מִצַּד-חֲיוֹתָם. כְּאִלּוּ תֹאמַר כִּי הָאָדָם אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בִּמְזוֹן הַלֶּחֶם בִּלְבָד; וְאוּלָם נִבְרְאוּ הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהָרִמּוֹנִים, וְזוּלָתָם מִן הַפֵּרוֹת, שֶׁהֵם מְעַנְּגִים, אַף אִם אֵינָם הֶכְרֵחִיִּים לוֹ לְקִיּוּם מְצִיאוּתוֹ. וְהִנֵּה מִזֶּה-הַצַּד, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב גַּם-כֵּן מִצַּד-הֶעָרֵב, כְּלוֹמַר: מִצַּד-שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים הָעֲרֵבִים וְהַמְעַנְּגִים. וּבַעֲבוּר-זֶה, עִם-הֱיוֹתוֹ* אֶחָד, אַחְדוּת גְּמוּרָה, יֵאוֹתוּ* אֵלָיו כָּל מִינֵי הָאַהֲבָה — אִם אַהֲבַת הַטּוֹב וְאִם אַהֲבַת הַמּוֹעִיל וְאִם אַהֲבַת הֶעָרֵב. וְרָאוּי, לְפִי-זֶה, שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱהָב בְּתַכְלִית* מַה שֶּׁאֶפְשָׁר בְּכָל מִינֵי הָאַהֲבָה; כִּי לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא יוֹתֵר טוֹב, וְלֹא יוֹתֵר מוֹעִיל, וְלֹא יוֹתֵר מְעַנֵּג, מִמֶּנּוּ.
____________________________________
פָנִים – סוגים. אִם – או. שֶׁיִּפָּסֵדוּ – שתיפסק האהבה. אֲבָל – אלא. לְמַה שֶּׁהִתְבָּאֵר – מפני שנתברר. הַיָּדוּעַ – ידע והשיג שהוא טוב בעצמו. אֲבָל – אלא. וְלִהְיוֹת – מחמת. שֶׁאֵין בּוֹ הֶעְדֵּר וְלֹא אֶפְשָׁרוּת – אין בו חסרון ולא אפשרות של חסרון. הֱיוֹתוֹ – של ה'. יֵאוֹתוּ – ראויים. בְּתַכְלִית – בשלמות.
ביאורים
אחרי שהצליח האדם להשיג את מדרגת יראת ה' במלואה, ביכולתו לעבור אל מדרגת אהבת ה', שהיא המדרגה הנחשקת והנשגבה ביותר. אִתה כל עבודת האל נהפכת לעונג, שהרי אין אושר גדול יותר מהאושר הטמון באהבת אהובינו. אמנם, זו גם הסכנה שבמידה. אדם יכול להשתכר מהעונג שבה, וכל עבודתו תהיה מיועדת רק להנאתו, במודע או שלא. לכן הוקדמה מידת היראה למידת האהבה, כדי לבנות תשתית של התבטלות אישית ומודעות עמוקה לאחריות ולאמת שבעבודת ה'. כך העונג האישי אינו משתלט עליה, אלא להיפך, הוא מסייע לצירוף כל האישיות אל העבודה הנפלאה.
מכוח האהבה יש לנו אפשרות להתחבר לבני אדם ולכל דבר אחר. שלושה גורמים מעוררים בנו אהבה. את הגורם הראשון נוכל לחוש, למשל, כאשר יספרו לנו סיפור מרגש ומרשים על גודל טובו של אדם כלשהו. מן הסתם נחוש מיד אהבה ואהדה כלפי אותו אדם, ונשמח להכירו וליצור עמו קשרים. הגורם השני הוא התועלת העתידית שעשויה להיוולד לנו מאותו אדם, והגורם השלישי הוא הנעימות או ההנאה שיש לנו מחברתו. אמנם, שתי האהבות האחרונות נובעות מאינטרס צדדי ותלויות בו, ולכן הן אינן יציבות ואינן אמינות.
אדם המרבה להתמקד בתלונות שלו על מעשה אחד קטן של שכנו, הוא ילך ויפתח כלפיו יחס די שלילי, אפילו אם רוב עשייתו של שכנו בהחלט חיובית, ובעיני כל האנשים האחרים הוא אדם משכמו ומעלה, מרשים ומעורר השראה. כך גם מי שהשכן שלו עושה עבורו טובות רבות, אלא שהוא לא יודע (ואינו דואג לברר) ממי הטובות הללו. וכן אדם שיקבל דברים כואבים, אלא שכולם לטובתו (כגון לחנכו) – אם הוא לא יצליח להתרומם מהסבל הרגעי הרי שהוא רק יכעס עליו. כאשר מדובר בקב"ה האהבה אליו ראויה ומוצדקת מכל שלושת גורמי האהבה, ואם היא בכל-זאת חסרה או שאינה גדולה כל כך – הכרחי לפעול ליישור תודעתנו. הרי מובן לכולנו שאין טוב יותר ממנו, אין מועיל כמוהו ואין הנאה שקיבלנו מעודנו שלא מאִתו הגיעה, ולכן הדבר המתבקש ביותר הוא שיחסנו אליו יהיה יחס של אהבה עצומה, "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך".
הרחבות
• יתרונות העובד מאהבה
אַהֲבַת הש"י הִיא הַמַּדְרֵגָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. ישנם מספר הסברים מדוע המדרגה של אהבת ה' יותר גדולה מהמדרגה של יראת ה'. כתב רבנו יצחק מקורבייל : " האוהב הוא הזריז במצות עשה ולא תעשה וכמו כן שלא על מנת לקבל פרס ... ומדת האהבה זו היא זריזות להיות זריז לעשות גדר לפרוש קודם שבא החטא לידו. ומידת האהבה שזהו זריזות, גדולה ממידת היראה שזהו זהירות, להיות זהיר כשתבוא עבירה לידו אל יעשנה, אבל האהבה היא זריזות מקודם לכן שלא יבא לידי עבירה" [ספר מצוות קטן ד]. והוסיף על דבריו רבנו פרץ : "העושה מיראה אצל רבו, כשרבו מטריח עליו מניחו והולך לו (על פי ספרי, דברים לב). אבל העובד מאהבה עובד לעולם . לכן מדת האהבה יתירה על מדת היראה" [שם, הגהות רבנו פרץ]. העובד מאהבה עובד מתוך הרגשת דביקות וחיבור לקב"ה. עבודה כזו גורמת להתלהבות וזריזות בעבודת הבורא. לכן העובד מאהבה דואג מראש לא להיכנס למצבים שהם נגד רצון הבורא. כמו כן, העובד מאהבה אינו מצוי במצב של ריחוק וחרדה אלא בהרגשת קרבה לבורא. ממילא עבודת הבורא איננה מכבידה עליו, אלא משמחת אותו והוא מקיימה בנעימות ובעקביות.
מאמר שלישי פרק ל"א חלק ג'
י"ד תשרי התשע"ו
בשביל הנשמה | י"ד תשרי התשע"ו
מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ה'
ו' חשון התשע"ו
בשביל הנשמה | ו' חשון התשע"ו
מאמר א' פרק ג'
כ"ג תמוז תשע"ה
בשביל הנשמה | כ"ג תמוז תשע"ה
מאמר שלישי פרק י"ח חלק ב'
ט' חשון התשע"ו
בשביל הנשמה | ט' חשון התשע"ו
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
מדוע פורים גדול מכיפורים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
מהות ספר ויקרא ופרשת זכור
טעינה למחשבה
האם מותר לפנות למקובלים?
לבדוק את החמץ שבלב
אחדות זו מעבדה של בירורים