ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בפרשת "מסעי", שנאמרה סמוך לכניסת עם ישראל לארצו, נאמר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר לד ב). ובאמת כל מה שכתוב מפרשת "חוקת" עד סוף ספר במדבר מתרחש בין א' אב, שבו מת אהרון, לא' שבט, שבו מתחיל ספר דברים. מלחמות סיחון ועוג מתרחשות באלול ובתשרי (סדר הדורות, ב' אלפים תפ"ח). בחשוון, כסליו וטבת מנסה בלק לפגוע בישראל דרך בלעם. אחרי הכישלון של הקללות הוא מנסה לפגוע בישראל דרך חטא העריות. אחר כך באים פינחס ומלחמת מדיין וחלוקת הארץ וכו'.
ביטול טומאת עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה
הידיעה כי כל המעשים הללו מתרחשים ערב כניסת בני-ישראל לארץ-ישראל מלמדת כי הפרשיות הללו הן הכנה לכניסת ישראל לארץ הקודש. כך מקשר ה' את מלחמת מדיין להחלפת המנהיגות שלו במנהיגות של יהושע. מנהיגות של כיבוש ארץ ישראל: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא ב). וכלל כללו לנו חז"ל: "כל מקום שנאמר ' אַחַר ' – סמוך. 'אחרי' – מופלג" (ב"ר בראשית טו א ורש"י שם).
נקמת מדיין סמוכה לפטירת משה ולכניסת ישראל לארצם, כיוון שהיא עוסקת בביטול טומאת עריות, ובלעדיה אי-אפשר להיכנס לארץ. פרשות אלו עוסקות גם בביטול טומאת שפיכות דמים, ולכן מצווה ה' את משה להקים ערי מקלט לרוצחים בשגגה. "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (במדבר לה יא). פרשות אלו עוסקות גם במניעת עבודה זרה. דכתיב: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (במדבר לג נב).
ביטול שנאת חינם
הגמרא (יומא ט ע"ב) אומרת: "מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים - עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת - עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים".
על כן בפרשיות אלו יש תזכורת גם לאיסור שנאת חינם, במילים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". כולנו עם אחד, והחלוקה לשבטים אין משמעותה שכל שבט הוא עם בפני עצמו, אלא נלחמים איש בעבור רעהו. כך גם בניצחון, כולם יחד: "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (במדבר לא כז).
נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם – אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא
פרשיות אלו שלפני הכניסה לארץ מחזקות בנו את התורה שכתובה בתוכנו. תורה של גאולה. עליה נאמר בספר ירמיהו (לא): "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה"; "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' וכו'".
אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא זו מתבטאת בכמה וכמה אירועים שבהם אנשים מעם ישראל מרגישים בקרבם את האמת האלוקית והקב"ה מסכים אתם. המפורסם ביותר הוא הסיפור של בנות צלפחד, שמבקשות נחלה בארץ-ישראל, והקב"ה אומר למשה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" (במדבר כז ז). "כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה" (רש"י שם). אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.
כן היה גם עם בני יוסף, שנאמר עליהם "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" (במדבר לו ה). כן נאמר גם על פינחס, שהרגיש בנפשו שצריך להפסיק את חילול השם שנעשה על-ידי זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ונאמר לו: "קַרְיָנָא דְּאִיגַרְתָּא, אִיהוּ לִיהֲוֵי פַּרְוַונְקָא". מי שאמר את האמת הזאת – הוא יבצע אותה. התורה הזאת היא התורה של הגאולה. תורה שנאמר עליה: "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ".
ימי בין המצרים - איסור אכילת בשר ושתיית יין
האוכל בשר ישכנו נחש
ב"שולחן ערוך" (תקנא) כתוב: "יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו; ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז". והביא ה"בית יוסף" את דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' שו) שכתב: "נהגו אבותיכם נוחי נפש שלא לאכול בשר משנכנס אב. ואף על פי שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד, שאפילו בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין, אפילו כן מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור - פורץ גדרן של ראשונים ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (תקנ"א ס"ע יא).
קָרְבָּנִי לַחְמִי
אף שהאיסור לא נכתב בגמרא, מביא ה"בית יוסף" את דברי הרא"ש, שכתב כי טעם האיסור הוא המובא בגמרא (ב"ב ס ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפָּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִפְּנֵי מַה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ, נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעָכְשָׁיו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמְנַּסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן - לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ מְנָחוֹת? (ענו לו) אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת. (אמר להם רבי יהושע) פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל - שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ בִכּוּרִים? (ענו לו) אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. (אמר להם רבי יהושע:) מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה - שֶׁכְּבַר בָּטַל נִסּוּךְ הַמָּיִם? שָׁתְקוּ, אָמַר לָהֶם, בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר - אִי-אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבַר נִגְזֵרָה גְזֵרָה, וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי - אִי-אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְכוֹלִים רוֹב הַצִּבּוּר לַעֲמוֹד בָּה". וטעם המחשבה לא לאכול היא בגלל שהקרבנות נקראים בתורה לחמו של הקב"ה – "קָרְבָּנִי לַחְמִי" (במדבר כח ב).
ואע"פ שאיננו אוסרים בשר ויין בכל השנה כולה כמחשבת הפרושים, קיבלו עליהם כל ישראל לא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש אב. האשכנזים נהגו איסור גם בראש חודש עצמו, והספרדים נהגו איסור רק ממוצאי ראש חודש.
לפי טעם זה היה ראוי להתיר אכילת עוף, כיוון שהוא לא מוקרב על גבי המזבח. ואולם ה"שולחן ערוך" כתב בסעיף י' כי גם אכילת עוף אסורה, שכן האיסור הזה מעורר אותנו לחשוב על צרת השכינה ולבקש גאולה. לכן אם יש חולה שצריך להתחזק ולאכול בשר, יאכל בתחילה עוף. ואם לא די בזה, יאכל בשר.
אין שמחה בפרווה
האיסור על אכילת בשר כולל גם תבשיל שיש בו שומן בשר, ולכן אבקות מרק שיש בהן בשר ועוף טחונים אסורים באכילה בתשעת הימים. אבל אבקות פרווה שהן רק בטעם של בשר מותרות בתשעת הימים, כי אינן בשר ממש.
כמו כן מותר לאכול בתשעת הימים נקניקיות ושניצלים וכדומה שעשויים מסויה או מדגים, ואין צורך לשים שלט שהם פרווה מפני מראית העין, לא באבקת מרק ולא במוצרים הצמחיים, כיוון שהיום המוצרים האלה מוּכרים מאוד.
בשר שנותר משבת או מראש חודש
בגמרא (חולין יז ע"א) מובא שבשעת כניסתם של ישראל לארץ הותר להם לאכול במלחמה בשר טרף שלא נשחט, והגמרא שואלת שם האם לאחר המלחמה מותר לאכול את הבשר הלא כשר שנותר. שואל הרא"ש: לשם מה הובא דיון זה בגמרא? הרי הדיון הזה היה מעשי רק כשנכנסו לארץ, בימי יהושע, ולכאורה אין לנו מסקנה מעשית משאלה זאת. והשיב שיש לשאלה זו השלכות מעשיות גם בימינו.
אחת מההשלכות האלו היא אכילת בשר שנשאר משבת "חזון". החיד"א מסתפק אם יהיה מותר לאוכלו במוצאי שבת, ובעל ה"נחפה בכסף" אומר כי אם נשאר בשר מראש חודש – מותר לאוכלו במוצאי ראש חודש. אבל אם נשאר משבת שלפני ט' באב – אסור לאוכלו בתשעת הימים (ה"שדי חמד" מאריך בהסבר החילוק).
למעשה מותר לאכול מהבשר הזה רק במוצאי שבת ורק בסעודה רביעית, שהיא סעודת מצווה. אבל מלכתחילה אסור להכין הרבה כדי שיישאר למוצאי שבת.
טועמיה – חיים זכו
הנוהגים לטעום מערב שבת את תבשילי השבת - מותר להם לטעום לקיים "טועמיה - חיים זכו" אע"פ שיש בהם בשר. ובראש חודש עצמו לדעת הרמ"א אסור לאכול בשר כבר מהלילה. וטעמו כי חודש אב הוא חודש של פורענות, וראש חודש אב הוא היום של פטירת אהרון הכהן.
וכתב "כף החיים" שמנהג ירושלים ומנהג הספרדים הוא לאכול בשר בראש חודש, וכן דעת הבא"ח. וטעם המתירים, כיוון שראש חודש הוא מעין יום טוב ואין לנהוג בו איסור. ה"שדי חמד" כתב שהיה בחו"ל וראה פועלים שחוזרים מהעבודה ואוכלים בשר לפני תפילת ערבית של ראש חודש.
לדעת הרמ"א מותר לאכול בשר בסיום מסכת, וכך נוהגים רבים. ואע"פ שבכל השנה כולה הם עושים סיום מסכת עם עוגות בלבד, מותר לעשות סעודה על בשר ויין, ובלבד שיזמין רק עשרה אנשים. אולם היעב"ץ (הובא ב"באור הלכה") אומר שאפשר להזמין יותר אנשים, אך דווקא מאלה המחזיקים בידי הלומדים והגבאים והלומדים, ולא יזמין אחרים.
בסעודת ברית מותר לאכול בשר ללא הגבלה. וכתב מרן הבן איש חי: "ופה עירנו גם בסעודת מילה אין אוכלים בשר". והרב פלאג'י כותב שגם בסיום מסכת אין לאכול. ולמעשה תלוי במנהג, ואם רגיל תמיד לאכול בשר בסעודת סיום מסכת – יאכל.
לא משהין שום דבר מצווה
מי שמסיים מסכת ומשהה את הסיום לחודש אב – לא טוב הוא עושה. ומביאים ראיה לאיסור מדברי הגמרא (מועד קטן ט ע"א) שאמרה שעשו את חנוכת הבית הראשון שבעה ימים לפני סוכות ואכלו גם ביום כיפור. ושואלת הגמרא: למה לא המתין שלמה המלך עד סוכות? והשיבה שלא ממתינים בבניין בית המקדש, כיוון שלא משהין שום דבר מצווה. והוא הדין לסיום מסכת.
יין הבדלה
האם מותר לשתות יין בהבדלה שבתוך תשעת הימים? לנוהגים כ"שולחן ערוך" מותר לשתות יין הבדלה אע"פ שתשעה באב יחול בשבוע הנכנס, כיוון שזוהי מצווה, וכן נוהגים. וכן מי שרגיל לעשות זימון בברכת המזון על כוס יין מותר (שו"ע סעיף י). אבל היום אין נוהגים לעשות זימון על כוס יין בתשעת הימים.
ולדעת הרמ"א אסור לשתות יין של הבדלה, אלא הגדול יברך ברכת "בורא פרי הגפן", יטעם מעט וייתן לקטן בן 9 או 10 לשתות שיעור רביעית. וקודם שייתן לקטן לשתות, יבקש ממנו שיכוון לצאת ידי חובה בברכתו. ואם אין קטן, או שהיין חזק ואין הקטן יכול לשתות רביעית, יכול המבדיל עצמו לשתות. ואם גם הוא אינו יכול לשתות מחמת חוזק היין, ישתה בירה שחורה או לבנה, כי על אלה לא גזרו.
בגדים חדשים ומכובסים
בגדים עם חזון
יש הלכות רבות שקשורות לבגדים בתשעת הימים. הרמ"א כתב, כי אסור ללבוש בכל הימים שמראש חודש אב בגדי שבת, אלא למוהל הסנדק ולאבי הבן. ואפילו בשבת "חזון" אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד (ס"ע א'). ולהלכה נהגו כמו הגר"א, להחליף את כל הבגדים לבגדי שבת גם בשבת "חזון" (משנ"ב תקנא ס"ק ו).
אין לכבס, אפילו מטפחות הידיים והשולחן
ולא זו בלבד שאין ללבוש בגד מכובס בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא אין לכבס כלל, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר ט' באב, ואפילו אין לו אלא חלוק אחד – אסור (ס"ע ג). וכן אסור ללבוש בגדים המכובסים אפילו שכובסו מקודם, בין ללבוש בין להציע בהם המיטה; ואפי' מטפחות הידיים והשולחן, אסור. ולדעת הרמ"א כל זה אסור מתחילת תשעת הימים. אלא אם מדובר בצורך מצווה, כגון אישה הלובשת לבנים, שמותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה. כמו כן אסור ליתן כלים לכובסת שאינה יהודייה לכבס מראש חודש ואילך, אבל קודם ראש חודש מותר לתת, אף שכובסת אחר ראש חודש.
לא זמן לברך "שהחיינו"
ה"שולחן ערוך" כתב בסעיף ז', כי יש אומרים שאסור לקנות או לתפור או לסרוג בגדים חדשים או נעליים חדשות בשבוע של תשעה באב. ולדעת הרמ"א אסור מראש חודש, וכן נוהגים גם הספרדים. והאיסור הוא בכל בגד שיש לברך עליו "שהחיינו", ואסור לקנות מראש חודש אב גם אם מתכוון ללובשו לאחר ט' באב. דברים כמו גופייה, גרביים וכדומה טוב גם כן לקנות לפני ר"ח אב, אבל מן הדין יכול לקנות גם אחרי ראש חודש ולא לחדש. וראוי לעשות כן רק אם מוכרח.
אמנם חתן ששומע שיש מכירה מיוחדת שהיא בזמן הזה בלבד, מותר לו לקנות כיוון שהקנייה היא כדי להרוויח ולא לשמחה (עיין בבן איש חי ובמשנה ברורה).
אסור לאומן ישראל לעשות אותם לאחרים, בין בשכר בין בחינם, אא"כ ידוע ומפורסם שהבגד נועד לאדם שאינו יהודי. עוד כתב, כי נהגו לתת לאומנים גויים לתפור בגדים בשבוע הזה, כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית. "ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר, דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטינן".
כאמור, טוב ליזהר מלומר "שהחיינו" בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצווה (וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סי' קס"ג ותשובת מהרי"ל).
תיקונים בין המצרים
כתב ה"שולחן ערוך" (תקנ"א סעיף ז'): "יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבוע זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש". ועל כן אין לתקן בגדים חדשים מראש חודש, ואפילו בגדים ישנים לא מתקנים תיקון אומנותי. אך תפירת כפתור וכדומה מותרת.
נשים צריכות להכין לעצמן כמה זוגות גרביים, שאם ייקרעו לא ילבשו חדשים. ואם נקרעו הגרביים, מותר להן לקנות ולחדש, ואפילו בתשעה מותר להן לקנות וללבוש משום צניעות. וכן מותר לקנות טלית חדשה וללובשה אם אין לו אפשרות לשאול טלית מאחרים, כיוון שמדובר בדבר מצווה (ועיין בתשובת רב פעלים או"ח ד', כט').
סיפורי בדים
כתב ה"שולחן ערוך" (סעיף ח) כי נשים שנהגו לא לארוג בדים בשבוע זה, מנהגן נכון. ואע"פ שאין באריגה זו תיקון שלם של בגד, אלא אריגת הבד בלבד – אסור, כי אנו נזהרים בכל דבר שיש בו תיקון של בגדים.
וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ
ואולם איסורים הקשורים בבגדים הם גם רעיוניים. כידוע, אחד מסימני גאולת מצרים היא לבישת בגדי המצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות פרק ג כב).
בספר יחזקאל (טז) תיאר הנביא את הגאולה בלבישת הבגדים: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה". לבישת בגדי המצריים, אדוניהם שמלכו בהם עד עתה, המחישה לבני ישראל שהם עכשיו כבר לא עבדים אלא שולטים.
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
לבישת בגדים אלו היא גם של כנסת ישראל. כשם שאנו אומרים בפיוט "לכה דודי": "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי. עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ". ולבישת הבגדים של עם ישראל פירושה כבוד עם ישראל. "כִּי הָא דְרַבִּי יוֹחָנָן, קָרִי לְמָאנֵי, "מְכַבְּדוּתַיִהּ" (ב"ק צא ע"א). שהרי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדי".
וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת
אם הבגדים הם כבוד עם ישראל, החטא הוא השימוש בבגדים לרעה. כך מתאר הנביא יחקאל (טז) את כנסת ישראל שלקחה את הבגדים שקיבלה מהקב"ה והשתמשה בהם לרעה: "וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם". על כן לוקחים את כבודה של כנסת ישראל. "וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ" (יחזקאל טז לט).
וכן אומר ישעיהו הנביא (ג): "בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲ-דֹנָי, אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת, וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים, וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת, וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת, וְהַמַּעֲטָפוֹת, וְהַמִּטְפָּחוֹת, וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים, וְהַסְּדִינִים, וְהַצְּנִיפוֹת, וְהָרְדִידִים. וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל, מַחֲגֹרֶת שָׂק: כִּי תַחַת יֹפִי ".
לקיחת הבגדים מכנסת ישראל היא לקיחת כבודם. כשעם ישראל בגלות, הם מבוזים. כאזהרת משה בספר דברים: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" (כח לז). וכך כותב ירמיהו ומתאר מה שהיה בפועל: "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים: פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ" (איכה ג מה). ביזיון זה לעם ישראל הוא בזיון לה', כי שם ה' נקרא עליהם, שהם עַם ה': "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל פרק לו כ).
כ"ד קישוטים שנמנעו מכנסת ישראל
הקישוטים של כנסת ישראל הם 24 כנגד 24 בגדי תפארת שיש לכל כלה, 24 בגדים שנלקחו ממנה ועתידים לחזור אליה. כך מובא ב"אגרא דכלא בראשית" בשם הזוהר (זוה"ק ח"א מ"ח ע"ב), שעל חוה נאמר כי ה' תיקן אותה ועשה אותה יפה וקישטה בכ"ד קישוטי כלה כמנין "וַיְבִאֶהָ". והנחש קלקל את החיבה הזאת והפך אותה לאיבה. וזה נרמז במילה "וְאֵיבָה" שהוא כמנין כ"ד קישוטין שנמנעו מכנסת ישראל.
לכן כשהתבזה עם ישראל נאמר בו: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". רמז לכבוד עם ישראל שגלה ממנו. וכן היו תלמידיו של רבי עקיבא 24,000, שבעקבות מיתתם גלה כבוד מהשכינה ומכנסת ישראל.
כיצד מתקנים תכשיטי כלה?
אחד התיקונים שאנו עושים בליל שבועות הוא בקריאת תחילה וסוף של 24 ספרי התנ"ך, שבהם אנחנו מסייעים לעטר את כנסת ישראל ב-24 תכשיטי הכלה. דבר זה נרמז בפסוק: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים". ואומר שם רש"י: "מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג יח-כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים". והכוונה לספרי התנ"ך. כלומר, תלמיד חכם, מלבד בקיאותו בספרי התלמוד ובהלכה, צריך להיות בקי בתנ"ך.
התנ"ך הוא לא רק ספר היסטוריה, הוא ספר חזון. ספר שבו כתובה השליחות שלנו כעם, המטרה שלנו בעולם. הבקי בתנ"ך רואה בכל עת בעיני רוחו את דבר אלוקים שניתן ביד הנביאים. הוא מתלבש בלבוש מלכות. בכ"ד קישוטי הכלה.
ויהי רצון שנזכה לראות את התפילה של הימים הנוראים מתממשת בימינו.
בין מגילת איכה לחטא המרגלים
מבכייה של חינם לבכייה לדורות
במדרש איכה רבה פרשה ב' שאלו חז"ל: "'פצו עליך פיהם' למה הקדים פ"ה לעי"ן, לפי שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם".
כלומר, בפרק השני באיכה הוקדמה האות פ"ה לעי"ן. בתחילה נאמר "פצו עליך פיהם כל אויביך שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו אך זה היום שקיוינהו מצאנו ראינו" ואחר כך "עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם הרס ולא חמל וישמח עליך אויב הרים קרן צריך".
הסיבה לכך היא שמגילת איכה קשורה ביסודה לחטא המרגלים, כפי שאמרו חז"ל (תענית כט ע"א) "וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: (אותו הלילה ליל תשעה באב היה) אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות". המרגלים הקדימו פה בהוציאם דיבה לפני מראה העין.
שואל מרן הבן איש חי: מדוע השינוי באיכה בפרק השני ולא הראשון? ענה על כך, כי המרגלים היו חכמים. כשבאו אמרו בהתחלה ארץ זבת חלב וזה פריה. הפ"ה אחרי העי"ן. אבל כשרצו לשקר הקדימו פ"ה לעי"ן, ועל כן זה הוזכר בפרק השני באיכה. מאז ועד היום נקבע יום זה לבכי, בגלל הליל המר והנמהר שהוציאו בו דיבה על ארץ ישראל ועל הקב"ה.
ויהי רצון שנזכה לבכות בכי אמיתי, בחינת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה', והימים האלה יהפכו לנו לששון ולשמחה, בעגלא ובזמן קריב, אמן.
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
למה באנו לעולם הזה?
אי אפשר לבד!
האם מותר לפנות למקובלים?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
