ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
החיסרון בשלמות הדעות
הַדָּת הַנִּמּוּסִית תִּקְצַר* מִן הָאֱלֹהִית בְּפָנִים רַבִּים: הָאֶחָד הוּא מַה שֶּׁאָמַרְנוּ, כִּי הַנִּמּוּסִית תְּתַקֵּן פְּעֻלּוֹת הָאֲנָשִׁים בְּאֹפֶן שֶׁיְּתֻקַּן הַקִּבּוּץ הַמְּדִינִי, אֲבָל לֹא תַסְפִּיק לָתֵת שְׁלֵמוּת בַּדֵּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בְּמַה שֶּׁיָּבוֹא*, כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁאֵר הַנֶּפֶשׁ אַחַר הַמָּוֶת, וְלָזֶה* לֹא תוּכַל* לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ הַחַיִּים אֲשֶׁר לֻקֳחָה מִשָּׁם, לְפִי שֶׁהִיא לֹא תַקִּיף אֶלָּא בַנָּאֶה וּבַמְגֻנֶּה בִּלְבָד. וְהַדָּת הָאֱלֹהִית תַּסְפִּיק לָזֶה, לְפִי שֶׁהִיא תִכְלֹל הַשְּׁנֵי-חֲלָקִים שֶׁהַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי תָלוּי בָּהֶם, וְהֵם: הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת; כִּי הִיא תַקִּיף* בַּנָּאֶה וּבַמְגֻנֶּה, וְתַבְחִין בֵּין הָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר שֶׁהֵן הַדֵּעוֹת. וְלָזֶה מַה שֶּׁתֵּאֵר אוֹתָהּ דָּוִד בְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה וְאָמַר [תהלים יט, ח]: "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" — כְּלוֹמַר: הַדָּת הַנִּמּוּסִית אֵינָהּ שְׁלֵמָה, לְפִי שֶׁהִיא לֹא תַקִּיף בַּדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת; אֲבָל הַדָּת הָאֱלֹהִית הִיא תְמִימָה, לְפִי שֶׁהִיא תִכְלֹל שְׁלֵמוּת הַמִּדּוֹת וּשְׁלֵמוּת הַדֵּעוֹת, שֶׁהֵם הַשְּׁנֵי-חֲלָקִים שֶׁשְּׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ תָּלוּי בָּהֶם, וְלָזֶה הִיא מְשִׁיבַת הַנֶּפֶשׁ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלָהּ בַּתְּחִלָּה*.
אי הפרדה בין הנאֶה לַמגונה
עוֹד הַדָּת הַנִּמּוּסִית תִּקְצַר מִן הָאֱלֹהִית, בְּשֶׁהִיא לֹא תוּכַל לְהַפְרִיד הַנָּאֶה מִן הַמְגֻנֶּה בְּכָל הַדְּבָרִים. כִּי כְבָר יִהְיֶה הַדָּבָר נָאֶה אוֹ מְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, וְלֹא יִהְיֶה נָאֶה אוֹ מְגֻנֶּה בְּעַצְמוֹ*. כִּי כְמוֹ שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד הָאָדָם בִּתְחִלַּת עִנְיָנוֹ שָׁלֵם בְּכָל הַמְּלָאכוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, אַף אִם יִהְיֶה מוּכָן בְּטִבְעוֹ* אֶל קְצָתָן, כֵּן אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד הָאָדָם שָׁלֵם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת וְהַשְּׁלֵמֻיּוֹת וְלֹא חָסֵר בְּכָל הַפְּחִיתֻיּוֹת וְהַחֶסְרוֹנוֹת, אֲבָל* כְּבָר יִהְיֶה מוּכָן אֶל מוּל מַעֲלָה-מָה* אוֹ שְׁלֵמוּת-מָה יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְאוּלָם שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן אֶל כָּל הַמַּעֲלוֹת, אִי-אֶפְשָׁר.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
19 - מאמר ראשון פרק ז' חלק א'
20 - מאמר ראשון פרק ח' חלק א'
21 - מאמר ראשון פרק ח' חלק ב'
טען עוד
טעותו של אפלטון
וְיִתְבָּאֵר מִזֶּה שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְשׁוּם-מְסַדֵּר נִמּוּס אֱנוֹשִׁי שֶׁלֹּא יִטֶּה בְטִבְעוֹ לְצַד אֵיזֶה-פְחִיתוּת*, וְיִשְׁפֹּט עַל הַנָּאֶה שֶׁהוּא מְגֻנֶּה וְעַל הַמְגֻנֶּה שֶׁהוּא נָאֶה, וְלָזֶה לֹא יִהְיֶה עֵדוּתוֹ עַל הַנָּאֶה וְהַמְגֻנֶּה אֱמֶת. הֲלֹא תִרְאֶה כִּי אַפְלָטוֹן טָעָה בָזֶה טָעוּת גְּדוֹלָה וְאָמַר עַל הַמְגֻנֶּה שֶׁהוּא נָאֶה, כִּי אָמַר שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים בַּמְּדִינָה מְשֻׁתָּפוֹת לְבַעֲלֵי רָאשִׁיּוּת אֶחָד; כְּאִלּוּ תֹאמַר: נְשֵׁי הַשָּׂרִים מְשֻׁתָּפוֹת לְכָל הַשָּׂרִים וּנְשֵׁי הַסּוֹחֲרִים לְכָל הַסּוֹחֲרִים, וְכֵן נְשֵׁי בְנֵי אֻמָּנוּת אַחַת מְשֻׁתָּפוֹת לְכָל בְּנֵי הָאֻמָּנוּת הַהִיא. וְזֶה דָבָר הִרְחִיקָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ תוֹרַת בְּנֵי-נֹחַ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לַאֲבִימֶלֶךְ [בראשית כ, ג]: "הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל", וְהוּא הִתְנַצֵּל בְּשֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת-אִישׁ. וּכְבָר גִּנָּה אֲרִיסְטוֹ דַּעַת אַפְלָטוֹן בָּזֶה.
אין השכל מספיק
וְזוֹ רְאָיָה שֶׁאֵין שֵׂכֶל שׁוּם-אָדָם מַסְפִּיק לְהַפְרִיד הַנָּאֶה בַאֲמִתּוּת מִן הַמְגֻנֶּה, וְלָזֶה לֹא תִהְיֶה עֵדוּתוֹ עַל הַנָּאֶה וְהַמְגֻנֶּה נֶאֱמָנָה. וְכָל שֶׁכֵּן בַּדֵּעוֹת, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עֵדוּתוֹ בַדְּרוּשִׁים* הָעֲמֻקִּים, כְּמוֹ אִם הָעוֹלָם מְחֻדָּשׁ אוֹ קַדְמוֹן, נֶאֱמָנָה, כִּי אֵין הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי מַסְפִּיק לָדַעַת זֶה בַּאֲמִתּוּת. אֲבָל "עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי" [תהלים יט, ח], כִּי הִיא תָעִיד עַל הָעוֹלָם אִם הוּא מְחֻדָּשׁ אוֹ קַדְמוֹן, וְעַל שְׁאָר הַדְּרוּשִׁים הַנִּכְבָּדִים, וְעַל הַנָּאֶה וְהַמְגֻנֶּה, בַּאֲמִתּוּת.
____________________________________
תִּקְצַר – חסרה. בְּמַה שֶּׁיָּבוֹא – בהמשך דברינו. וְלָזֶה – ולכן. לֹא תוּכַל – הנפש העוסקת רק בדת הנימוסית. תַקִּיף – תעסוק, תכלול. שָׁם אָהֳלָהּ בַּתְּחִלָּה – הנפש תשוב אל המקום שממנה באה אל העולם הזה. בְּעַצְמוֹ – מצד עצמו, אמת אבסולוטית. מוּכָן בְּטִבְעוֹ – יש לו מטבעו הכנה, כישרון, לדבר מסוים. אֲבָל – אלא. מָה – מסוימת. פְחִיתוּת – חיסרון. בַדְּרוּשִׁים – במחקרים.
ביאורים
היתרון של מצוות התורה על מצוות האדם, בא לידי ביטוי בכמה אופנים:
א. תחום העיסוק : המצוות שהטבע האנושי מכיר בהם, אינן מסוגלות להקיף את כל חיי האדם, הכולל חומר ורוח. המצוות הללו מטפלות בהצלחה בגוף האדם ומורות לו כיצד להתנהג ומה לעשות. המוסר האנושי עומד במבחן התוצאה המעשי, כשהוא מחליט מה 'מותר' ו'אסור' החברה מצליחה להתקיים ולשגשג. הכל טוב ויפה כשהוא מדבר אל הגוף, אבל יש לו בעיה לדבר אל הנשמה. הדרכה מעשית נמדדת על פי תוצאות בשטח, אולם הדרכה רוחנית תלויה בהכרת האמת. דווקא החלק הרוחני של חיי האדם, סובל מהזנחה הנובעת מחוסר יכולת להעניק לאדם את הדעה הנכונה בכל עניין. האדם הופך למכונה שיודעת מה לעשות, אבל אין לו השקפת עולם ברורה ויציבה, אלא פתוחה לשינויים ללא גבולות.
המוסר האנושי מגדיר רק את ה'טוב' וה'רע', אבל המוסר האלוהי מגדיר גם את ה'אמת' וה'שקר'. התורה מדריכה אותנו גם כיצד להתנהג וגם כיצד לחשוב. היא מודיעה לנו, באמצעות המצוות, גם את רצון ה' וגם את חכמתו. התורה מסדרת לאדם את הדעות והמחשבות, ומעצבת לו תפיסה נכונה. היא מעצימה את חיי הרוח של האדם, ובכך מחברת אותו אל הנצח.
ב. הכרת המוסר : המוסר האנושי סובל מנחיתות לעומת המוסר האלוהי ביחס לענייני הדעות, אבל גם בענייני המדות שאותם הוא מתיימר לנהל בביטחון, הוא נאלץ לוותר. האדם הוא מוגבל מעצם בריאתו, וסובל מחוסר איזון. כל אחד מבני האדם שונה ומיוחד בפני עצמו, מה שמורה על חוסר יכולת להקיף ולהכיר את המוסר מכל צדדיו. לכל אחד יש נטיה והשקפה משלו, שבהכרח לא עולה בקנה אחד עם דעותיהם של האחרים. המוסר האנושי הוא בהגדרה יחסי וזמני, ואיננו מסוגל בשום אופן להצביע על הדרכה מדויקת וחד משמעית.
המוסר האלוהי לעומתו, הוא שלם ומאוזן. הוא לא המצאה של אדם כזה או אחר, אלא נובע מהאמת המוחלטת, זו שיצרה את כל בני האדם ומכירה את נפשם לפני ולפנים. כשהתורה נותנת לנו מצוות, היא לא משערת שכך הטוב ביותר לנהוג, אלא יודעת שזהו הטוב המוחלט והמתאים לנפש האדם.
הרחבות
• עדות ה' נאמנה
עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי... כִּי הִיא תָעִיד עַל הָעוֹלָם אִם הוּא מְחֻדָּשׁ אוֹ קַדְמוֹן. רבי יוסף אלבו מסביר שאין שכל האדם יכול להכריע בשאלות הגדולות של העולם: האם הוא מחודש או קדמון, האם מעשה מסוים או מוסרי או לא. רק עדות ה' מסוגלת להכריע בשאלות אלו. עדות זו נמסרה לעם ישראל בלבד, מכוח הקשר שיש לו עם ריבונו של עולם, וזהו יתרונה של הדת האלוהית.
הרד"ק כותב: "והעדות היא מה שהוא עדות בין ישראל לאל. שקיבלו הם אותו לאלהים והוא קבלם לעם סגולה, כמו ארון העדות [שמות כו, לג], אוהל העדות [במדבר יז, כג]. כי המצוות אשר צֻוּוּ ישראל בהן הן עדות , והלוחות שהיו בהם עשרת הדברים, שהם כל התורה כולה, והדברים ההם היו עדות גדולה לישראל בראותם כבודו על הר סיני בקולות ולפידים, והמראה הגדול ההוא הוא עדות להם ולבניהם עד עולם. וכן שמירת השבת והמועדים הם עדות ואות וזכרון, ושמיטה ויובל הכל הוא עדות להם ולבניהם עד עולם...." [תהלים יט, ח]. הרד"ק מציג סוג נוסף של עדות, לעומת רבי יוסף אלבו שמתיחס לעדות בתור דבר ה' דרכו אנו מתוודעים לעולם. לפי הרד"ק, הניסים, כמו גם קיום המצוות, מעידים ומזכירים לנו על הקשר עם הקב"ה.
לעילוי נשמת אמו"ר רבקה בת שמואל גדליהו ע"ה
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
האם מותר לפנות למקובלים?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה מחבר שמיים וארץ?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
