ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְהַשָּׁרָשִׁים הַנִּתְלִים בָּעִקָּר הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", וְהַמִּסְתָּעֲפִים מִמֶּנּוּ, הֵם שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֵם: יְדִיעַת ה'; וְהַנְּבוּאָה; וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה, גַּם-כֵּן, מְבֹאָר מֵעִנְיָנָם הֱיוֹתָם מִתְחַיְּבִים לְעִקַּר* "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם". וְזֶה, כִּי אִם אֵין ה' יוֹדֵעַ הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת, לֹא תִהְיֶה-שָׁם נְבוּאָה מֵאִתּוֹ וְלֹא תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם. וְאַף אִם יִהְיֶה יוֹדֵעַ הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת*, אֵינֶנּוּ מְחֻיָּב שֶׁתַּגִּיעַ תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם אִם אֵין-שָׁם נְבוּאָה וּמַדָּע* מַגִּיעַ מֵה' לָאָדָם. וְאַף אִם תִּהְיֶה-שָׁם נְבוּאָה — לְהוֹדִיעַ הָעֲתִידוֹת אוֹ לְצַוּוֹת אֶת הָאָדָם צִוּוּיִים פְּרָטִיִּים שֶׁיַּעֲשֶׂה הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לְאַבְרָהָם מִצְוַת הַמִּילָה — לֹא יִתְחַיְּבוּ הָאֲנָשִׁים לְהִשָּׁמַע אֵלָיו אִם לֹא יִתְאַמֵּת הֱיוֹתוֹ שְׁלִיחַ הָאֵל לְצַוּוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים צִוּוּיִים אֱלֹהִיִּים. וְלָזֶה הָיָה הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ עִקָּר כּוֹלֵל לְכָל הַדָּתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת. כִּי כְשֶׁיִּתְאַמֵּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ — הֵן שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלִיחַ גָּדוֹל בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר מְאֹד, הֵן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְאוֹתָהּ מַדְרֵגָה — יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּתֵן עַל-יָדָיו סִדּוּר אֱלֹהִי כּוֹלֵל וּמַסְפִּיק לְהַגִּיעַ* הָאֲנָשִׁים אֶל הַהַצְלָחָה הַנִּצְחִית. וְזֶהוּ עִנְיַן "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם".
נבואת משה אינה עיקר
וְלָזֶה לֹא מָנִינוּ נְבוּאַת מֹשֶׁה בִּכְלָל הָעִקָּרִים וְלֹא בַשָּׁרָשִׁים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הָרַמְבַּ"ם זַ"ל. כִּי אֵין רָאוּי לִמְנוֹת עִקָּר אֶלָּא מַה שֶּׁלֹּא יְדֻמֶּה תוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתוֹ, וְלֹא שֹׁרֶשׁ אֶלָּא הַמִּתְחַיֵּב לָעִקָּר בְּהֶכְרֵחַ. וְזֶה אֵינוֹ מִתְחַיֵּב לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ בְּהֶכְרֵחַ, אֲבָל הוּא עָנָף נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ. וְאִם הָיָה שֶׁיִּמָּנֶה, הִנֵּה הוּא עִקָּר פְּרָטִי לְתוֹרַת מֹשֶׁה. אֲבָל לְפִי שֶׁהִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ הַמְיֻחָד בְּכָל דָּת וָדָת עִקָּר פְּרָטִי אֵלֶיהָ, וּכְפִי חֹזֶק הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ תִּהְיֶה חֹזֶק הַהַאֲמָנָה בַּדָּת הַהִיא — לֹא רָאִינוּ לִמְנוֹת נְבוּאַת מֹשֶׁה עִקָּר פְּרָטִי לְתוֹרַת מֹשֶׁה, כִּי אַחַר הִתְאַמֵּת שְׁלִיחוּתוֹ אֵין צָרִיךְ לְאַמֵּת מַדְרֵגַת נְבוּאָתוֹ. וְאָמְנָם אֵיךְ יִהְיֶה הִתְאַמְּתוּת שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בּוֹ שׁוּם-סָפֵק, זֶה מִמַּה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בְּמַה שֶּׁיָּבוֹא [פי"ח] בְּעֶזְרַת ה'. וְאוּלָם לָמָּה מָנִינוּ "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" עִקָּר, וְהַנְּבוּאָה שֹׁרֶשׁ נִמְשָׁךְ אֵלֶיהָ — זֶה יִתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשְּׁלִישִׁי [פי"ב] בְּעֶזְרַת ה'.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
43 - מאמר ראשון פרק ט"ו חלק א'
44 - מאמר ראשון פרק ט"ו חלק ב'
45 - מאמר ראשון פרק ט"ו חלק ג'
טען עוד
וְהָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ", הִנֵּה הַשֹׁרֶשׁ הַקּוֹדֵם לוֹ וְהַמִּתְחַיֵּב אֵלָיו בְּהֶכְרֵחַ הוּא הַהַשְׁגָּחָה. וְזֶה, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁכְּבָר קָדַם לָנוּ שֹׁרֶשׁ הַיְדִיעָה וְשֶׁהָאֵל יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְנֵי-הָאָדָם וּמְסַדֵּר עִנְיָנֵיהֶם, בְּ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְקַיֵּם קִבּוּצָם וִיתֻקַּן חִיּוּתָם — כְּבָר הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי, לִהְיוֹת הָאָדָם פָּחוּת וְנִבְזֶה בְּעֵינֵי ה', יִהְיֶה הַפְּרָט מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב* וּבִלְתִּי-נִגְמָל* עַל מַעֲשָׂיו הַפְּרָטִיִּים אֲשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ אֶלָּא מִצַּד-הֱיוֹתוֹ חֵלֶק מִן הַכְּלָל, לֹא בִבְחִינַת הַפְּרָט מִצַּד-עַצְמוֹ. וְלָזֶה שַׂמְנוּ הַהַשְׁגָּחָה שֹׁרֶשׁ קוֹדֵם לַשָּׂכָר וְלָעֹנֶשׁ — לְהָעִיר שֶׁהַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית הִיא עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט: לָתֵת לוֹ עֹנֶשׁ וְשָׂכָר אַף עַל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בֵּינוֹ לְבֵין ה', כְּמוֹ שֶׁלֹּא שָׁעָה* אֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ; וְכָל-שֶׁכֵּן עַל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּמַאֲמַר הַנָּבִיא [ירמיהו לב, יט]: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו".
שני מיני השכר והעונש
וְ"הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" — שְׁנֵי מִינִים: אִם גּוּפִי*, וְאִם נַפְשִׁי*; וְעִקַּר "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. אֲבָל לֹא רָאִינוּ לִמְנוֹת הַגּוּפִי שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ וְהַנַּפְשִׁי שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ; כִּי הַגּוּפִי, אֵין רָאוּי לִמְנוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ בִּפְנֵי-עַצְמוֹ, לְפִי דַעְתִּי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מֵרז"ל שֶׁאָמְרוּ [קידושין לט:]: שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֶכָּא*. וְלָזֶה שַׂמְנוּ "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" עִקָּר אֶחָד בִּכְלָל, לִכְלֹל שְׁנֵי מִינֵי הַשָּׂכָר: אִם הַנַּפְשִׁי — לַחוֹשְׁבִים שֶׁעִקַּר הַשָּׂכָר הוּא לַנֶּפֶשׁ וְלֹא לַגּוּף; וְלָאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר נַפְשִׁי וְגוּפִי — יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
____________________________________
לְעִקַּר – מעיקר. הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת – הברואים הגשמיים. וּמַדָּע – ידיעות וחכמות. וּמַסְפִּיק לְהַגִּיעַ – ביכולתו להביא. מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב – מרוחק ולא מושגח. וּבִלְתִּי-נִגְמָל – לא מקבל גמול. שָׁעָה – קיבל. גּוּפִי – שכר גשמי לגוף. נַפְשִׁי – שכר רוחני לנפש. בְּהַאי עָלְמָא לֶכָּא – בזה העולם אינו.
ביאורים
העיקר השני לפי רבי יוסף אלבו הוא 'תורה מן השמים'. מיסודות אמונתנו הוא להאמין שהקב"ה מצווה את בני האדם וקובע מה מותר לעשות ומה אסור, והוא נתן לנו את התורה.
השורשים הנובעים מזה הם:
א. ידיעת ה' : היו פילוסופים שטענו שאמנם הקב"ה ברא את העולם, אך לא באופן ישיר, אלא כתוצאה מקיומו של הבורא נברא גם העולם בלא כוונה ותכלית. אמונתנו בידיעת ה' היא שהקב"ה מכיר אותנו ויודע את הקורות אותנו ופורש כנפו על כל אחד מאיתנו. הוא ברא אותנו בכוונת מכוון ויש תכלית בבריאת העולם. כיוון שכך, הוא נותן נבואה לנביאים ואומר להם מה רצונו מאיתנו.
ב. נבואה : אם אין אמונה באפשרות שה' נותן נבואה, אין הקב"ה מתקשר עם בני אדם. במקרה זה לא יכולה להינתן לנו תורה. אמונתנו בנתינת התורה מחייבת את זה שהקב"ה מנבא את הנביאים.
ג. הוכחה שהנביא הוא נביא אמת – כדי להיחשב נביא, שיוריד לעולם תורה מחייבת, צריך שיוכח לעולם שהנביא הוא נביא אמת. לולא שורש זה, יוכל כל אחד לומר שה' דיבר אליו וציווה עליו כך וכך.
רבי יוסף אלבו מסביר שהוא לא מנה את נבואת משה כאחד מעיקרי האמונה אף על פי שהרמב"ם עשה זאת. דרכו היא למנות את העיקרים שבלעדיהם לא תיתכן דת אלוהית, דת שהגיעה מאלוהים ולא מבני אדם. העיקרים לכך שהיהדות היא הדת האמיתית הם רק ענפים משורשים אלה, ועל כן הם אינם נמנים בעיקרי האמונה של רבי יוסף אלבו.
העיקר השלישי הוא שכר ועונש. כיוון שיש תורה מן השמים, יש לזה משמעות גם לגבי התכלית העתידית שלנו. המקיים את התורה מקבל שכר מאת ה', והעובר עליה נענש. אם לא כן, אין משמעות לציוויי התורה. החידוש בעיקר זה הוא שהקב"ה לא רק מכוון את העולם באופן כללי, אלא גומל לכל פרט ופרט כפי מאמציו ועבודתו.
השורש שנובע מעיקר זה הוא ההשגחה . הקב"ה משגיח על העולם ועל ידי כך הוא מעניש את מי שעובר על דבריו ונותן שכר טוב לשומרי מצוותיו. שורש זה אינו תוצאה של העיקר 'שכר ועונש', אלא להפך – הוא היסוד שעליו בנויה האמונה בשכר ועונש. לולא האמונה בהשגחה לא ניתן להאמין בשכר ועונש.
הרחבות
• העולם הבא
אִם הַנַּפְשִׁי — לַחוֹשְׁבִים שֶׁעִקַּר הַשָּׂכָר הוּא לַנֶּפֶשׁ וְלֹא לַגּוּף; וְלָאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר נַפְשִׁי וְגוּפִי — יִכְלֹל שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. מצאנו בדברי הראשונים שתי שיטות בהבנת העולם הבא והגמול בזמן תחיית המתים. בהמשך הספר מציג רבי יוסף אלבו את שתיהן [עיקרים ד, ל]: "בשכר הרוחני שאמרנו שיגיע לאדם אחר המוות נחלקו בו חכמי ישראל האחרונים לשתי דעות: הדעת האחד הוא דעת מי שיאמין שאף אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם כמו שהיה לאבות, מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא , רצה לומר העולם שהוא בא לאדם אחר המוות מייד, כשתיפרד הנפש מן הגוף ויאמין עם זה שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי בעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים... אבל מכל מקום ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן, ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחייהן השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחייה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל [איגרת תחיית המתים]". לשיטה זו, עיקר קבלת השכר הוא בעולם הבא – דהיינו לאחר מיתת האדם, והשכר הוא לנפש ולא לגוף. בימות המשיח יחיו הצדיקים לזמן מסוים וימותו ונפשם תחזור למקורה לעולם הבא. " והדעת השני הוא דעת מי שיאמין כי עם היות שיש לצדיקים גמורים שכר גשמי בעולם הזה... ראוי שישולם בעולם הבא שכר אל הגוף עם הנפש ביחד , וזה יהיה אחר תחיית המתים ... זהו דעת הרמב"ן ז"ל ודעת הרמ"ה ז"ל ". לשיטה זו, העולם הבא הוא הזמן שלאחר תחיית המתים והשכר בו הוא לגוף ולנפש יחדיו. עד אותו הזמן תמצא הנפש בגן עדן.
לזרע של קימא והצלחה עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
מה זה אומר בחזקת בשרי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך מותר להכין קפה בשבת?
למה ללמוד גמרא?
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד אמונה?
מי צריך את הערבה?
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
האם מותר להתקלח ביום טוב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
