בפרשתנו, פרשת כי תצא, אנו קוראים על איסור ריבית (דברים כ"ג, כ):

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:

אנו רואים שאסור ליצור מציאות של הלוואה בריבית. ונשווה את הדברים למכירה: אם אדם מוכר לאדם אחר חפץ, הוא רשאי להעלות את המחיר אם שניהם מסכימים, ואין כאן איסור ריבית. אם כן, מדוע אסור ליצור רווח דווקא בהלוואה?

ישנו דיון בגמרא בשאלה אם יש חובה להחזיר הלוואה, או שמא זו רק מצווה: "פריעת בעל חוב מצווה". בשאר התחומים בדיני ממונות, ברור שאדם חייב להחזיר מה שאינו שלו. מדוע רק בהלוואה ישנו דיון שכזה? הרי אם אדם לקח הלוואה ודאי שהוא חייב להחזיר אותה!

כל השאלות הללו מובילות ליסוד אחד. התורה קבעה שמלווה = מענק. מצד אחד, התורה אפשרה לאדם להרוויח כפי יכולתו (ולא הנהיגה כלכלה סוציאליסטית), אך מאידך קבעה שאדם ילווה לחברו כשהוא נזקק לכך. אך התורה קבעה דבר נוסף: הלוואה זו תהיה מעין מענק, כי הכסף איננו של המלווה אלא של הקב"ה.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא ש"מִלווה להוצאה ניתנה". כלומר: אדם הנותן הלוואה, הרי שהמעות שנתן אינן שייכות לו כלל. אם ירצה הלווה – הוא יכול לקדש בהן אישה, אך המלווה אינו יכול לעשות זאת בזמן שהכסף אצל הלווה. וזאת, כי המעות ניתנו ללווה 'להוצאה' – כמענק, ושוב אין זה הכסף של המלווה. לכן, בזמן זה אין למלווה שום זכות בהלוואה, כי היא רכוש הלווה. לכן, אם הוא לוקח ריבית הרי שהוא גוזל את הלווה (שמעתי ממו"ח הרב בלומנצויג שליט"א).

יסוד זה מבואר באור החיים (שמות כ"ב, כד):

'אם כסף תלווה' – אם יש לך כסף יותר מכפי צרכיך, עד שאתה יכול גם להלוות, דע כי 'את העני עמך' – את חלקו של העני אתה מחזיק.

ההבנה המקובלת היא שהרכוש שייך לאדם, ומסיבות מסוימות הוא צריך לתת ממנו לאדם אחר. במהלך הנוכחי יש מהפך – הרכוש של האדם איננו בדיוק שלו: "את חלקו של העני אתה מחזיק". יתרת הכסף שיש לאדם היא למעשה פיקדון בידו, ועליו לתת כסף זה למי שזקוק לו.

ייתכן שרעיון זה גלום במילה 'צדקה'. המלה צדקה נתפסת אצלנו תמיד כ"נדבה לנצרכים" (אבן שושן, ביאור 4). אולם מקור המילה הוא צדק. צדק פירושו "יושר" (אבן שושן, ביאור 1). במילים אחרות, הנותן צדקה אינו עושה מעשה של רשות ונדבה – הוא עושה צדק, הוא פועל לפי מידת היושר.

ממילא, גם דיני הלוואה הם חלק מצדק זה: מצד אחד, התורה אינה מנהלת כלכלה סוציאליסטית. אין שאיפה לכך שכולם יהיו שווים, וכל אחד יכול להרוויח בהתאם להצלחתו. אולם, יש שאיפה לכך שיהיה מספיק כסף בעולם, בכדי שתהיה אפשרות לעזור לכל האנשים שחסר להם. אמנם, גם מדינות המתנהלות באופן קפיטליסטי מיישמות פעמים רבות מדיניות של רווחה. אך ברוב המקרים המניע הבסיסי שלהן הוא שימור הקפיטליזם מחשש למהפכות עממיות. בתורה, בניגוד לכך, מדובר בחלק בלתי נפרד מהשיטה הכלכלית. אדם רשאי להרוויח ככל יכולתו, אך מטרת רווח זה לתת בידו אפשרות לעזור לכל מעוטי היכולת. בדרך זו, בסופו של דבר ייווצר עולם טוב יותר, מתוקן יותר ושמח יותר.