ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְזֶה-הַמִּין מִן הַיִּרְאָה, שֶׁהִיא הַיִּרְאָה הַמְשֻׁבַּחַת, הִיא אֲשֶׁר טֶבַע הַשֵּׂכֶל יִכְסֹף אֵלֶיהָ. לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר יִשְׁתּוֹקֵק אֶל מַה שֶּׁהוּא בְטִבְעוֹ וְדוֹמֶה לוֹ; וּכְמוֹ שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק כָּל אָדָם לְהַשְׁלִים חֶפְצֵי הָאָדָם הַשָּׁלֵם הֶחָסִיד וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה מִבְּלִי תִקְוַת גְּמוּל וְיִרְאַת עֹנֶשׁ, כֵּן הַשֵּׂכֶל יִשְׁתּוֹקֵק לַעֲשׂוֹת לְהַשְׁלִים רְצוֹן הש"י, כִּי זֶה דָבָר טִבְעִי אֵלָיו. וּבַעֲבוּר-זֶה הָיָה הֶחָכָם אוֹמֵר [ברכות יז.]: רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ; וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה* וכו'. רָצָה לוֹמַר כִּי זֶה דָבָר נָכוֹן מִצַּד-טֶבַע הַשֵּׂכֶל, כִּי הַשֵּׂכֶל יִגְזֹר הִשְׁתַּעְבֵּד הַפָּחוּת לַנִּכְבָּד, כִּי מִזֶּה-הַצַּד נִשְׁתַּעְבְּדוּ הַבַּעֲלֵי-חַיִּים לְמִין הָאָדָם; וְאוּלָם טֶבַע הַחֹמֶר וְיֵצֶר-הָרַע, שֶׁהוּא "שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה", מְנַגֵּד לָזֶה וּמְחַשֵּׁב לְהָרַע וְלִמְרֹד תָּמִיד וּלְזַלְזֵל בִּכְבוֹד הַגָּדוֹל. וּבַעֲבוּר-זֶה הֻנְּחוּ בַתּוֹרָה הָעֳנָשִׁים, כְּדֵי לְהַכְרִיחַ טֶבַע הַחֹמֶר וְהַכֹּחוֹת הַחָמְרִיּוֹת לַעֲבֹד אֶת הש"י מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ; לֹא שֶׁיִּהְיֶה מִצְטָרֵךְ זֶה לְהַכְרִיחַ הַשֵּׂכֶל, כִּי דָבָר טִבְעִי הוּא אֵלָיו לַעֲבֹד הש"י וּלְהִכָּנַע אֵלָיו מִזּוּלַת*-יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְאַהֲבַת הַשָּׂכָר. וְלָזֶה הָיוּ שְׁנֵי מִינֵי הַיִּרְאָה הַלָּלוּ הֶכְרֵחִיִּים אֶל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג שְׁלֵמוּתוֹ: הָאֶחָד — מִצַּד-הַחֹמֶר; וְהָאַחֵר — מִצַּד-הַשֵּׂכֶל.
שני סוגי היראה בדברי איוב
וְתִמְצָא אִיּוֹב [לא, כג] מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי מִינֵי הַיִּרְאָה הַלָּלוּ, וְאוֹמֵר שֶׁהָיָה נִזְהָר מֵעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הש"י מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ, וְשֶׁהָיָה פוֹעֵל הַדְּבָרִים הַנִּרְצִים אֵצֶל הש"י מִצַּד-הַהִכָּנַע אֵלָיו לְרוֹמְמוּתוֹ וְהִתְנַשְּׂאוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ — אָמַר: "כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל*, וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל". אָמַר: "כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל" — לִרְמֹז עַל יִרְאַת הָעֹנֶשׁ; "וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל" — לִרְמֹז עַל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת וְהַהִתְנַשְּׂאוּת הַבִּלְתִּי-בַעַל-תַּכְלִית*, כְּלוֹמַר: כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁעֵר הִתְנַשְּׂאוּתוֹ, לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר עַל דְּבָרָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ; שֶׁאֲנִי בוֹשׁ מִפָּנָיו לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, מִזּוּלַת-הַפַּחַד שֶׁאֲנִי מְפַחֵד מֵעָנְשׁוֹ שֶׁרָמַז אֵלָיו בָּרִאשׁוֹנָה, בְּאָמְרוֹ: "כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל".
וְכֵן תִּמְצָא גַם-כֵּן אֶת אִיּוֹב [יג, ז-יב], כְּשֶׁהָיָה מוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרָיו וְאָמַר לָהֶם שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְשֶׁהָיוּ מַחֲנִיפִים אֶת הש"י בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר, אָמַר לָהֶם: "הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן? אִם-לָאֵל תְּרִיבוּן? הֲטוֹב כִּי-יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם-כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ? הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם, אִם-בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן. הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם!". אָמַר: "שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם" — עַל הַיִּרְאָה הַמַּגַּעַת לָאָדָם מִצַּד-הִתְנַשְּׂאוּת ה' וְרוֹמְמוּתוֹ וְשֶׁהוּא מַשְׁקִיף עַל נִסְתָּרוֹ וְנִגְלֵהוּ, כִּי זֶה יְבַעֵת אֶת הָאָדָם מִלְּדַבֵּר עַוְלָה אוֹ רְמִיָּה. וְאָמַר: "וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם" — בִּבְחִינַת הַחֲרָדָה וְהַיִּרְאָה הַמַּגַּעַת לָאָדָם מִפַּחַד הָעֹנֶשׁ, שֶׁזֶּהוּ מִצַּד-הַחֹמֶר. וְלָזֶה סָמַךְ אֶל-זֶה: "זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי-אֵפֶר, לְגַבֵּי-חֹמֶר גַּבֵּיכֶם", כְּלוֹמַר: כְּשֶׁתִּזְכְּרוּ שֶׁאַתֶּם מְשׁוּלִים לְאֵפֶר וְשֶׁאַתֶּם בַּעֲלֵי-חֹמֶר, יֵשׁ לָכֶם לִירֹא מֵה' מֵהַשְּׁנֵי-פָנִים הַלָּלוּ שֶׁאָמָרְנוּ. וְזֶהוּ עִנְיַן צִיּוּר הַיִּרְאָה שֶׁרָאוּי לָאָדָם לִירֹא מֵה', שֶׁעָלֶיהָ יִקָּרֵא הָאָדָם "יְרֵא אֱלֹהִים".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
121 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק א'
122 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק ב'
123 - מאמר שלישי פרק ל"ג חלק א'
טען עוד
שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה – כינוי ליצר הרע. מִזּוּלַת – מלבד, אף ללא. אֵיד אֵל – עונש מאת ה'. הַבִּלְתִּי־בַעַל־תַּכְלִית – האין סופית.
ביאורים
היראה מן הסוג השני, יראת הרוממות , היא תכונה שהשכל מתקשר אליה באופן טבעי. מדוע? הזכרנו כי ביראה זו האדם מרגיש כי הוא עומד מול הקב"ה ומתבייש ממנו. בושה זו היא תוצר טבעי של הערצה ורצון של האדם להתקשר ולהידבק במציאות נעלית זו. יש בכל אדם חלק בנפש המרגיש בגודל האלוהי ורוצה להתקשר אליו. רבי יוסף אלבו מתייחס לפן זה בנפש האדם בשם 'שכל'. השכל מבטא את החלק העליון שבאדם.
עם זאת, האדם אינו מורכב רק מחלקים שכליים ועליונים. האדם כולל בקרבו גם כוחות חומריים . כוחות אלו אינם גורמים לו להימשך אחר הגודל האלוהי, אלא להפך – לשקוע בתוך כל התאוות הגסות והחומרניות. אם נתעלם מכוחות אלו ולא נמצא דרך להתמודד איתם הם יפילו את האדם שוב ושוב. לשם כך באה יראת העונש. האדם נמשך אחר תאוותיו משיקולי רווח-הפסד פשוטים. הוא חושב שאם יעשה עבירות יקבל תועלת וסיפוק, ולעומת זאת אם יקיים מצוות לא ירוויח מכך כלום. על כן באה יראת העונש, ומעמידה את המציאות מול פניו. על ידה הוא מרגיש כי גם מבחינת התועלת האישית לא משתלם לו לחטוא וכי הוא רק ירוויח מקיום המצוות. אמת, יראה זו נראית ילדותית ואנוכית, ואולי אף משפילה. עם זאת, התורה מדריכה אותנו שאין לזלזל בה כיוון שאנו זקוקים לה כדי להתמודד עם החלקים הנמוכים שבנו. שני צדדי היראה יחד יוצרים אדם שלם שכל צדדי חייו מלאים יראת ה'.
הרחבות
• מדרגות ביראת שמים
שְׁנֵי מִינֵי הַיִּרְאָה הַלָּלוּ הֶכְרֵחִיִּים אֶל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג שְׁלֵמוּתוֹ: הָאֶחָד מִצַּד־הַחֹמֶר וְהָאַחֵר מִצַּד־הַשֵּׂכֶל. על הפסוק "רִגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמו סלה" [תהלים ד, ה], דרש רבי לוי בר חמא בשם רבי שמעון בן לקיש: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר "רגזו ואל תחטאו"" ומבאר המאירי : "מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר הרע". ממשיכה הגמרא: "אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: "אמרו בלבבכם"; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: "על משכבכם"; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: "ודמו סלה"" [ברכות ה:]. נשאלת השאלה, אם זכירת יום המיתה היא הגישה בה נוקטים כאשר אף פתרון אחר לא עזר – מדוע לא לעשות זאת כבר מההתחלה?
מסביר הרב קוק שיש הבדל מהותי בין שלושת הדרכים הראשונות: ההרגזה, העיסוק בתורה ואמירת קריאת שמע, לבין זכירת יום המיתה. הדרכים הראשונות נועדו לחזק את הטוב שבאדם ולהעמיק את המחויבות שלו לקב"ה ולתורתו. לעומתן, זכירת יום המיתה, כלומר יראת העונש , "מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם על-ידי התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העולם-הזה יותר מהראוי" [עין איה, ברכות א, עמוד יד]. לכן זכירת יום המיתה היא דרך בה משתמשים כשאין כל ברירה אחרת, "כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהיה זה הפסד גם לדברים הטובים" [שם].
לרפואת ג'וסלין שמחה בת מסעודה דורה דיה הי"ו
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך עושים קידוש?
למה תמיד יש מחלוקת?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד אמונה?
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
איך ללמוד גמרא?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
