ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ח'
וְהִנְנִי מְבָאֵר עַתָּה בְּמַה שֶּׁנָּפַל זֶה הַמּוֹסִיף לְהַהְבִּיל*. כְּבָר בֵּאֵר הַסֵּפֶר, שֶׁאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, הַכּוֹפֵר בָּאֵל, הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵעִיד עָלָיו ה': "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב" (מלכים א כא, כה), כְּשֶׁצָּם שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחְצָה - לְפִי מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל - בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר, הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי, יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו" (שם שם, כח), וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכַר תַּעֲנִיתוֹ. וְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁהֵצֵר לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׂם כָּבוֹד* לַשָּׁמַיִם כְּשֶׁאָמַר לוֹ אֵהוּד: "דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ" (שופטים ג, כ), וְעָמַד מֵעַל הַכִּסֵּא - גְּמָלָהוּ ה' גְּמוּל טוֹב, וְשָׂם כִּסֵּא שְׁלֹמֹה, שֶׁהוּא כִּסֵּא ה', כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה'" (דברי הימים א כט, כג), וְכִסֵּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מִזַּרְעוֹ, כִּי רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה בִּתּוֹ הָיְתָה, וְכֵן אָמְרוּ ז"ל, וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכָרוֹ. וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, שֶׁהָרַג מִיִּשְׂרָאֵל כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְשָׂרַף בֵּית הֲדוֹם רַגְלָיו* שֶׁל אֱלֹהֵינוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁרָץ אַרְבַּע פְּסִיעוֹת לְהַקְדִּים שֵׁם הַמָּקוֹם* לְשֵׁם חִזְקִיָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "רְהַט אַבַּתְרֵיהּ* אַרְבַּע פְּסִיעוֹת" (סנהדרין צו ע"א) - הָיָה גְּמוּלוֹ שֶׁמָּלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁמָּלַךְ שְׁלֹמֹה, וְלֹא קִפֵּחַ הַקב"ה שְׂכָרוֹ. וְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁהֵעִיד ה' בְּאֵיבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (מלאכי א, ג), וּבֵאֲרוּ רז"ל רֹעַ מַעֲלָלָיו וְאָמְרוּ: "בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם* עָבַר חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת: הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, וּבָא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה, וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבָז* אֶת הַבְּכוֹרָה. נִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּבָא אֵצֶל יִצְחָק אָבִיו, אָמַר לוֹ: אַבָּא, יֵשׁ מַעֲשֵׂר לַמֶּלַח? אָמַר לוֹ: כַּמָּה מְדַקְדֵּק בְּנִי בַּמִּצְווֹת!" (בבא בתרא טז ע"ב). וְעִם כֹּל זֶה, לְפִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה אַחַת, וְהִיא כִּבּוּד אָבוֹת, הָיָה שְׂכָרוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מַלְכוּת בְּלִי הֶפְסֵק עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּטֹּל עֵשָׂו שְׂכַר כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם' (זכריה ב, יב)" (תנחומא לדברים, ד). וְזֶה דְּבַר הַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "אֵין הַקב"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כֹּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה" (בבא קמא לח ע"ב), אֶלָּא לְעוֹלָם יִגְמֹל פְּעֻלַּת הַטּוֹב לְמִי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, וְיַעֲנֹשׁ פְּעֻלַּת הָרַע לְמִי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כֹּל זְמָן שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ.
כל שכן ישראל שנאנסו שיקבלו שכר
וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים* גְּמָלָם ה' גְּמוּל עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב - יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ מֵאֹנֶס הַשְּׁמָד, וְעוֹשִׂים בַּסֵּתֶר מִצְווֹת, אֵיךְ לֹא יִגְמְלֵם ה' עַל כָּךְ, וְלֹא יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֵׂה מִצְוָה וּבֵין אֵינוֹ עוֹשֶׂה, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ? וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִדִּבְרֵי זֶה הָאִישׁ אֶלָּא* כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל יַעֲשֶׂה עֲבֵרָה, כָּךְ כָּתַב: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי". וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְךָ טָעוּתוֹ, וְשֶׁהוּא לֹא סָר תָּמִיד מִהְיוֹת מְגַנֶּה אַנְשֵׁי עַמֵּנוּ, עַד שֶׁעָבַר זֶה לְדַבֵּר בְּחֹק הַחֲכָמִים*, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא זֶה בִּלְבַד אֶלָּא אַף בְּחֹק הָאֵל יִתְעַלֶּה, וְאָמַר שֶׁהוּא יַעֲנִישׁ עַל מַעֲשֵׂה הַמִּצְווֹת, וְכֹה דִּבֶּר, שֶׁתְּפִלַּת אֶחָד מֵהֶם עֲבֵרָה הִיא. וְעַל כְּמוֹ זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ע"ה: "וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא" וְגוֹ' (קהלת ה, ה).
___________________________________
לְהַהְבִּיל – לומר דברי הבל. שָּׂם כָּבוֹד – נתן כבוד. בֵּית הֲדוֹם רַגְלָיו וכו' – בית המקדש. לְהַקְדִּים שֵׁם הַמָּקוֹם – ששם ה' יוזכר בתחילת המכתב. רְהַט אַבַּתְרֵיהּ – רץ אחריו (אחרי השליח ששלח המלך עם המכתב לחזקיהו). בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – יום שמכר את הבכורה ליעקב. וּבָז – ביזה. אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים – אחאב, עגלון, נבוכדנצר ועשיו. אֶלָּא וכו' – לדבריו, תפילתם לא די בכך שאינה מצווה אלא זו עבֵרה. בְּחֹק הַחֲכָמִים – דברים שחז"ל עושים.
ביאורים
הרמב"ם מתמודד עם הטענה החמורה ביותר, שבגללה, כאמור, כתב את האיגרת – הטענה שאומרת שאנוס המתפלל עבֵרה בידו. הוא מוכיח ממקורות רבים שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו אלו המורדים בה' בעבֵרות החמורות ביותר מקבלים שכר על מצוותיהם. עגלון מלך מואב עסק במלחמות נגד עם ישראל, ובשכר הכבוד שחלק לה' זכה שיצאו מזרעו שלמה המלך ומלך המשיח. שכר זה הוא שכר נצחי ונוגע לתכלית של המציאות כולה – ימות המשיח, כי הקב"ה אינו מונע עצמו מלתת שכר טוב למקיימי רצונו, בין רשע בין צדיק. ה' מעיד על עֵשו שהוא רשע, שנאמר "ואת עשו שנאתי", ובמדרש מתוארות חמש עבֵרות שעבר ביום אחד. למרות רשעותו זכה עֵשו לשכר על כיבוד ההורים שקיים, והמלכות ניתנה לזרעו עד בואו של מלך המשיח.
אפשר ללמוד מכופרים אלו על היחס הנכון לאנוסים. הרי הכופרים בה' מתכחשים לתורתו ולמצוות ה', ובכל זאת קיבלו שכר נצחי על מעשיהם, קל וחומר שמי שמודים בלבם בה' ואנוסים כלפי חוץ לנהוג כגויים יקבלו שכר. שכר המצוות נובע מהמעשה כמות שהוא, שיש לו חשיבות עצומה בלא קשר למצבו הרוחני של מקיים המצוה. המצוה נובעת מהצד האלוהי שבנו, שאינו בטל לעולם, ועל כן יש לו ערך בכל מצב. לכל גילוי אלוהי בעולם יש משמעות רבה, ולכן על כל מצוה ומעשה טוב המגלים את ה' בעולם ניתן שכר. יתר על כן – מצב האונס הגופני שבו היו נתונים היהודים לא השפיע על מחשבתם והיא נותרה כשהייתה – קרובה לה'. בחשבון האלוהי המדוקדק שרואה בכל מעשה טוב – ערך נצחי, בודאי יש משמעות עצומה למצוות האנוסים שנעשו מתוך רצון לקיים את דבר ה' גם במצבים קשים כל-כך. חשוב שהאדם יזכור, אפילו כשנדמה לו שנפל ואין לו תקומה, שיש ערך לחייו ולמעשים הטובים שיעשה מרגע זה והלאה.
הרחבות
צדיקים או רשעים? – תלוי בעיני המתבונן
לְפִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה אַחַת. מעשיהם של העולים מבבל בימי עזרא היו רעים מאוד. הרד"ק כתב עליהם: "היו רובם מחזיקים במעשים שאינם טובים, שהיו נושאים נשים נכריות... וכן בחילול שבת לא היו נזהרים" [רד"ק מלאכי א, א]. וכן הגמרא כותבת עליהם: "ואלה העולים מתל מלח – שהיו מעשיהם דומים למעשה סדום שנהפכה לתל מלח" [קידושין ע.], ורש"י פירש שחטאו בגילוי עריות. בנוסף למעשים הרעים שהזכרנו, נאמר עוד על עולים אלה בספר עזרא: "ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם" [עזרא ב, נט], ורש"י פירש שהם איבדו את ייחוסם ולא ידעו האם הם מישראל.
אולם, בניגוד מוחלט למעשיהם הרעים, נאמר על עולים אלה במדרש: "יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים " [בראשית רבה עא, ג]. ולכאורה לא מובן: כיצד אפשר לומר על אנשים אלה שמעשיהם נאים? הרב טייכטל בספרו 'אם הבנים שמחה' (ספר שנכתב בימי השואה ועוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל) תירץ שמעשיהם הנאים של העולים מבבל, הם עצם העלייה לארץ ובניין בית המקדש. ו"אף שמלבד זה היו עוברים כמעט על כל התורה כולה, מכל מקום בזה היו מעשיהם רצויים ונאים לפניו יתברך" [אם הבנים שמחה רז-רט].
מתשובתו של הרב טייכטל אפשר ללמוד שאף אנשים שבעיני בשר ודם נראים כרשעים וכעוברים על התורה כולה, יכולים להיות חביבים לפני ה' בזכות מצוה אחת שעושים. על פי עיקרון זה ברור עוד יותר שאין להטיל דופי בבני דורו של הרמב"ם שעבדו את ה' בלִבם, ורק כלפי חוץ עבדו עבודה זרה.
להצלחת יהושע חנוך בן מרים הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
