ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק י"ד
הַמִּין הָרְבִיעִי - בְּעִנְיַן זֶה הַשְּׁמָד מִבֵּין כְּלַל הַשְּׁמָדוֹת, וּמַה שֶּׁרָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ.
דַּע שֶׁכֹּל הַשְּׁמָדוֹת שֶׁהָיוּ בִּזְמַן הַחֲכָמִים - הָיוּ מְצֻוִּים בָּהֶם לַעֲבֹר עַל הַמִּצְווֹת, וְהָיָה בָּהֶם עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל בַּתַּלְמוּד: שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, אוֹ שֶׁיִּבְעֲלוּ נְשׁוֹתֵיהֶם נִדּוֹת, אוֹ שֶׁיְּחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת. וְזֶה הַשְּׁמָד - לֹא יְחַיְּבוּ עֲשִׂיַּת מַעֲשֶׂה כְּלָל, זוּלַת* הַדִּבּוּר בִּלְבַד, שֶׁיַּאֲמִין בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ*, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם מַעֲשֶׂה. וְאִם יִרְצֶה הָאָדָם לְקַיֵּם תרי"ג מִצְווֹת בַּסֵּתֶר יָכוֹל לְקַיֵּם, וְאֵין מוֹנֵעַ לוֹ, אֶלָּא אִם הִקְרָה עַצְמוֹ בְּלֹא אֹנֶס שֶׁיְּחַלֵּל שַׁבָּת וְזוּלָתוֹ - אֵינוֹ בְּכָךְ אָנוּס, כִּי זֶה הָאַנָּס הַמְנַצֵּחַ* אֵינוֹ מְחַיֵּב לְשׁוּם אָדָם מַעֲשֶׂה, כִּי אִם הַדִּבּוּר בִּלְבַד. וּכְבָר נִתְאַמֵּת אֶצְלָם שֶׁאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּאוֹתוֹ הַדִּבּוּר, וְאֵינוֹ בְּפִי הָאוֹמְרוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהַמֶּלֶךְ, כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ* בְּעִלּוּי דָּתוֹ.
דיני השמד כשמוכרח להודות בשליחות מוחמד
לְפִיכָךְ, כֹּל מִי שֶׁנֶּהֱרַג כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹדֶה בִּשְׁלִיחוּת אוֹתוֹ הָאִישׁ - לֹא יֵאָמֵר עָלָיו אֶלָּא שֶׁהוּא עָשָׂה מִצְוָה, וְיֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל לִפְנֵי ה' יִתְעַלֶּה, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. אֲבָל מִי שֶׁבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָנוּ אִם יֵהָרֵג אוֹ יוֹדֶה - אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיּוֹדֶה וְלֹא יֵהָרֵג, אֲבָל לֹא יַעֲמֹד* בְּמַלְכוּת אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא יֵשֵׁב בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מֵאוֹתָהּ הַמַּלְכוּת, וְאִם הוּא צָרִיךְ לְמַעֲשֵׂה יָדָיו* - יַעֲשֶׂה בַּסֵּתֶר. כִּי מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע כְּמוֹ זֶה הַשְּׁמָד, שֶׁאֵין כּוֹפִין בּוֹ אֶלָּא הַדִּבּוּר בִּלְבַד, וְלֹא יֵרָאֶה מִדִּבְרֵי רז"ל שֶׁאָמְרוּ: יֵהָרֵג וְאַל יֹאמַר דָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, אֲבָל יֵהָרֵג כְּשֶׁיִּכְפּוּהוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה וְלֹא יַעֲבֹר עַל דָּבָר שֶׁהוּא מֻזְהָר עָלָיו. וְצָרִיךְ כֹּל מִי שֶׁעָבַר עָלָיו זֶה הַשְּׁמָד לְהִתְנַהֵג בְּאֵלּו הָעִנְיָנִים, וְהוּא, שֶׁיָּשִׂים בֵּין עֵינָיו לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם מִן הַמִּצְווֹת מַה שֶּׁיּוּכַל, וְאִם אֵרַע שֶׁעָבַר הַרְבֵּה אוֹ שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת - לֹא יְטַלְטֵל מַה שֶּׁאֵינוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, וְיֹאמַר: מַה שֶּׁעָבַרְתִּי גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא יִזָּהֵר בְּכֹל מַה שֶּׁיוּכַל. לְפִי שֶׁחַיָּב הָאָדָם לֵידַע זֶה, וְהוּא עִקָּר מֵעִקָּרֵי הַתּוֹרָה, וְהוּא, שֶׁיָּרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהַדּוֹמִים לוֹ - נִפְרָעִים מֵהֶם* עַל עֲשִׂיַּת הָעֲגָלִים, וְעַל בִּטּוּל עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְלֹא יֹאמַר אָדָם: קִים לֵיהּ בִדְרָבָא מִנֵּיהּ*, - לֹא נֶאֱמַר זֶה אֶלָּא בְּדִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל ה' יִתְעַלֶּה נִפְרָע מֵהֶם עַל הַחֲמוּרוֹת וְעַל הַקַּלּוֹת, וְנוֹתֵן שָׂכָר עַל כֹּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לֵידַע שֶׁכֹּל עֲבֵרָה שֶׁיַּעֲשֶׂה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ עָלֶיהָ, וְכֹל מִצְוָה שֶׁיַּעֲשֶׂה מְקַבֵּל עָלֶיהָ שָׂכָר, וְאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב זֶה הָאִישׁ הַנִּשְׁאָל.
___________________________________
זוּלַת – מלבד. בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ – מוחמד. הַמְנַצֵּחַ – השולט, המכריח. לְהָפִיס דַּעְתּוֹ – להניח דעתו. יַעֲמֹד – יישאר. לְמַעֲשֵׂה יָדָיו – לפרנסה. נִפְרָעִים מֵהֶם – יתנו להם עונש. קִים לֵיהּ בִדְרָבָא מִנֵּיהּ – כלל הלכתי האומר שכאשר ישנם כמה עונשים המוטלים על האדם, יענישו בית הדין רק בחמור שביניהם.
ביאורים
במהלך הדורות קרו מקרים רבים שבהם גויים חייבו יהודים ללכת אחרי עבודה זרה. אולם בחלק מהמקרים הם לא דרשו מהיהודי לעשות מעשה של עבודה זרה, אלא אך ורק להצהיר בדיבור על אמונתו בה. הרמב"ם מסביר כאן שבמצבים אלו אין חיוב על האדם למסור את עצמו וליהרג, אפילו במחיר של דיבור המביע אמון בעבודה זרה. הוא אף אומר שגם אם יבוא אדם לשאול אותנו האם להצהיר או ליהרג, התשובה תהיה שעדיף להצהיר, אף שמי שמחליט ליהרג נחשב כעושה מצוה. נראה שביסוד הדברים עומד עניין גודל ערכם של המעשים של האדם, הן המעשים השליליים והן החיוביים. ההבדל בין מעשה לדיבור בולט מאוד בהוראה זו של הרמב"ם, שלפיה אם שני גויים יחייבו את האדם להשתתף עִמם בעבודה זרה, ואי הציות לדבריהם עלול לגרום לסכנה, יש להסכים לבקשה להודות בפה בעבודה זרה, אולם אסור לעשות מעשה של עבודה זרה.
אחד הדברים המשמעותיים שעלולים לקרות במצבים אלו, הוא שהאדם ייכנס לסוג של ייאוש מעבודת ה' שלו, ישים על עצמו 'תווית' של פורק עול, ויאמר לעצמו שמכיוון שממילא הוא עובר על עבֵרות גדולות וחמורות, אין טעם להקפיד על דברים קטנים יותר. למעשה זוהי אחת מהעצות שיצרו הרע של האדם מרבה להשתמש בהן בהצלחה רבה – לייאש את האדם, להראות לו עד כמה הוא לא בסדר, וכך להדביק עליו תווית של חוטא. כך קל לו לשכנעו שאין בעבורו ערך בקיום שאר המצוות, ולאדם כמוהו המשך ההליכה בדרך ה' היא צביעות.
כדי להתמודד נכון עם הגזֵרות הללו, הרמב"ם אומר שקודם כל על האדם להשתדל לצאת בהקדם ממקום שכזה, ובינתיים 'להוריד פרופיל', להצטנע, ולהתחמק מראש ממקרים שהוא עלול להיות מחוייב לעבור על דברי התורה. בנוסף הוא מלמד אותנו שגם מי שעבר עבֵרות חמורות ביותר נתבע להתרחק ולהישמר מכל עבֵרה, ולו הקטנה ביותר. מצוות התורה הינן חיוב תמידי שהאדם צריך תמיד לקיים, ולכן גם עבֵרות חמורות שעבר אינן פוטרות אותו מקיום כל מצוה ומצוה, וגם מי שחוטא בחטאים חמורים יקבל שכר על כל מעשה טוב שיעשה, וייענש על כל עבֵרה, אפילו קלה, שיעבור.
הרחבות
אמונה אינה רק דיבורים
אֲבָל מִי שֶׁבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָנוּ אִם יֵהָרֵג אוֹ יוֹדֶה – אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיּוֹדֶה וְלֹא יֵהָרֵג. הרמב"ם סובר שאין למסור את הנפש על 'דיבור' של כפירה, כגון הודאה באותו האיש. את ההסבר לכך הוא כותב במורה נבוכים: " האמונה אינה העניין הנאמר בפה אבל (– אלא) העניין המצויר בנפש כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר" [מורה נבוכים א, נ]. עיקר עניינה של האמונה הוא באמונת האדם בלבו ולא בדברים שאותם הוא מוציא מפיו. לכן אין איסור גמור לאדם לומר שהוא מאמין בעבודה זרה, וממילא אין חובה למסור על כך את הנפש (אך בכל זאת – המוסר נפשו על כך מקיים מצוה).
מדברים אלו למד הרב קוק שהמושג 'אמונה' אינו מתקיים כשהאדם מאמין מצד השכל בלבד, בדיוק כשם שהדיבור בפני עצמו לא מעיד על האמונה. מושג האמונה מתקיים כאשר יש למאמין מנוחת הנפש: "גדר האמונה בכללה הוא, שאמיתת העניין הנודע (-שאותו הוא יודע) קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה (– רק בשכל) כי אם מצד מנוחת הנפש הגמורה כשמקבל אותה בקבלה שלמה..." [עולת ראיה א שלז].
זו הסיבה שהאמונה מביאה שמחה לאדם: "אמיתת גדר האמונה, צורתה כמו שהיא מיושבת בנפש (– אמונה המביאה למנוחת הנפש, כפי שביארנו קודם) המקובל קיבול טבעי אל הדעת ומרנין ומרחיב ומשמח את הנפש " [מוסר אביך הקדמה ב, א-ב].
לעילוי נשמת ר' שלמה בן ר' נפתלי הלוי שפנגנטל ז"ל
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
