ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְהוּא, שֶׁאָמְרוֹ 'גּוֹי גָּדוֹל'* אֵין רוֹצֶה* גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. וּכְבָר אָמַר עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה: "גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים" (דברים יא, כג). וְכֵן אָמְרוֹ 'בִּמְאֹד מְאֹד', אֲשֶׁר עִנְיָנוֹ: הַרְבֵּה הַרְבֵּה, אִלּוּ כִּוֵּן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ פְּלוֹנִי - הָיָה לוֹ לוֹמַר: 'וּבֵרַכְתִּיו בִּמְאֹד מְאֹד', וְהָיָה אָז אֶפְשָׁר שֶׁיִתָּלֶה זֶה הַנִּתְלֶה בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ* בָּזֶה, וְיֹאמַר שֶׁעִנְיָנוֹ: אֲבָרְכֶנּוּ שֶׁיֵּצֵא מִזַּרְעוֹ פְּלוֹנִי. וְאוּלָם אַחַר* שֶׁאָמַר 'בִּמְאֹד מְאֹד' אַחַר 'וְהִרְבֵּיתִי' - הֶרְאָה שֶׁהִיא הַפְלָגָה בְּרֹב מִסְפָּר.
הייעוד האלוהי הוא לזרע יצחק ויעקב בלבד
וּכְבָר בֵּאֵר ה' בַּתּוֹרָה בְּדַבְּרוֹ עִם אַבְרָהָם, כִּי כֹּל מַה שֶּׁיִעֲדוֹ מִן הַבְּרָכוֹת, וּנְתִינָתוֹ תּוֹרָה לְבָנָיו, וְהַבְדִּילוֹ אוֹתָם - לֹא יִהְיֶה זֶה רַק לְזֶרַע יִצְחָק, וּפְלוֹנִי* - מְצֹרָף וְלָווּי* בְּבִרְכַּת יִצְחָק, וְהוּא אָמְרוֹ: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ, כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (בראשית כא, יג), בֵּאֵר בּוֹ כִּי הָעִקָּר הוּא יִצְחָק, וְזֶה מְצֹרָף וְלָווּי. וּבְבֵאוּר* אָמַר ה' יִתְעַלֶּה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם שם, יב), וְהִנִּיחַ יִשְׁמָעֵאל לְגַמְרֵי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁזַּרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיִהְיֶה מִסְפָּר רַב, לֹא יִהְיֶה חָשׁוּב וּמְעֻלֶּה, וְלֹא נִרְצֶה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק מִשְּׁלֵמוּת הָאָדָם עַד שֶׁתִּוָּדַע בּוֹ וְתִתְפַּרְסֵם, וְאוּלָם תִּוָּדַע מַעֲלָתְךָ בְּזַרְעֲךָ הֶחָשׁוּב הַמְעֻלֶּה, וְהוּא זֶרַע שֶׁיִּהְיֶה מִיִּצְחָק. וְזֶהוּ עִנְיַן 'יִקָּרֵא', כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" (שם מח, טז), רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיִּתְפַּרְסֵם בָּהֶם וְיִוָּדַע. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר יִצְחָק, שֶׁהַבְּרָכוֹת הַהֵן אֲשֶׁר יֻעֲדוּ לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר מִכְּלָלָן שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו תּוֹרַת אֱלֹהִים וָדָת, כְּמוֹ שֶׁיִּעֵד לוֹ לִהְיוֹת בְּזַרְעוֹ וְאָמַר: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאֱלֹהִים" (שם יז, ח), וְיִחֵד יִצְחָק מִיִּשְׁמָעֵאל בְּכֻלָּן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבֵאוּר יִחוּדוֹ בִּנְתִינַת הַדָּת מִבִּלְתִּי יִשְׁמָעֵאל - וְהוּא אָמְרוֹ: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (שם שם, כא) אַחַר אָמְרוֹ בְּיִשְׁמָעֵאל: "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ" (שם שם, כ) - בֵּאֵר לָנוּ ה' עַל יְדֵי יִצְחָק שֶׁיַּעֲקֹב נִתְיַחֵד בַּכֹּל מִבַּלְעֲדֵי עֵשָׂו, וְהוּא מַאֲמַר יִצְחָק אֵלָיו: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם" (שם כח, ד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמַּעֲלַת הַדָּת הַיְעוּדָה לְאַבְרָהָם וְנִכְרַת לוֹ בְּרִית עָלֶיהָ שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו - הִתְיַחֲדָה בְּיִצְחָק, וְאַחַר כֵּן בְּיַעֲקֹב מִזֶּרַע יִצְחָק. וְהוּא מַאֲמַר הַנָּבִיא, מוֹדֶה לה' עַל זֹאת הַטּוֹבָה הַיְקָרָה: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק, וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם" (דברי הימים א טז, טז-יז).
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
21 - איגרת תימן חלק י"א
22 - איגרת תימן חלק י"ב
23 - איגרת תימן חלק י"ג
טען עוד
וּמִמַּה שֶׁרָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁהַשֵּׁם שֶׁחוֹשְׁבִים הַיִּשְׁמְעֵאלִים שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֲשֶׁר נִתְלִים הַפּוֹשְׁעִים בּוֹ שֶׁהוּא 'בִּמְאֹד מְאֹד' - אֵינוֹ מֵ"ם חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת, אֶלָּא הוּא אָלֶ"ף חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת. כֵּן הוּא לְשׁוֹן מַאֲמָרָם: 'שֶׁיִּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן* שְׁמוֹ אַחְמַד'. וְאֵין מִסְפַּר 'בִּמְאֹד מְאֹד', כְּמִסְפַּר זֶה הַשֵּׁם שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה.
___________________________________
גּוֹי גָּדוֹל – על ישמעאל. רוֹצֶה – הכוונה. בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ – משל לראיה קלושה ביותר. אַחַר – מכיוון. וּפְלוֹנִי – ישמעאל. וְלָווּי – מדרגה נמוכה של מלווה. וּבְבֵאוּר – ובפירוש. וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן – כינוי לכתבי הנוצרים.
ביאורים
הטענה הראשונה של אותו יהודי מומר היא שהמילים 'במאד מאד' עולות בגימטרייה 'מחמד'. טענה זו מופרכת משתי פנים: הראשונה, בקוראן כתוב שהשם שלטענתם מוזכר בתורה הוא אחמד, ולכן אין טעם לגימטרייה מהמילים 'במאד מאד' שיוצרת את השם מוחמד. והשנייה, מן הפסוקים ברור שכוונת המילים 'במאד מאד' לתאר את ריבוי כמות הצאצאים שיהיו לישמעאל.
הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו ואומר לו שלשרה יולד בן – יצחק, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". בכל זאת מבקש אברהם שאף אחרי שייוולד יצחק תהיה גם ברכה לישמעאל. על כך עונה הקב"ה: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". מבאר הרמב"ם: כוונת הפסוק לתאר את ברכתו של ישמעאל כברכת הריבוי, ה' מראה שבירך את ישמעאל – בכך שהפרה והרבה אותו מאוד מאוד. אין הברכה של ישמעאל מדברת על איכות צאצאיו, או על הברית שכרת אִתו ה', אלא על כמות הצאצאים. ובאמת הפסוק הבא מיד אחר כך: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" – בא ללמדנו את ההבדל בין יצחק לישמעאל. עם יצחק אבינו כרת הקב"ה ברית, עם ישמעאל לא נכרתה ברית.
התורה איננה ספר חיזוקים והארות כלליות, התורה היא אלוהית, ולכן היא מדויקת לפרטי פרטים, וכל מילה בה נמצאת במקום הנכון ביותר. יתרה מכך, כל מילה בתורה שנציב אותה במקום אחר תגרום לטעות בהבנה, מפני שהקב"ה בחר לכתוב דווקא את המילה הזו, ודווקא במקום הזה. וכך מפריך הרמב"ם את הטעות שאומרת שהברכה לישמעאל במילים 'במאוד מאוד' רומזת שיצא מזרעו "מחמד".
את הברכה ליצחק, שהיא הברית עם זרע ישראל, מכנה הרמב"ם: "שתהיה בבניו תורת אלוהים ודת". עם ישראל מתייחד בכך שהוא מקודש מכל העמים בתורה ובמצוות, ובזה חלה ברכת ה' עלינו – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה היא הביטוי של הברית והקשר הייחודי בין עם ישראל לקב"ה.
הרחבות
ריבוי כמותי וריבוי איכותי
אֵין רוֹצֶה גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. הגויים נתברכו בריבוי צאצאים, לעומת עם ישראל שנאמר בו: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" [דברים ו, ז-ח] – עם ישראל נתברך בריבוי איכותי ולאו דווקא בריבוי כמותי. בעניין עליונותו של הריבוי האיכותי על פני הריבוי הכמותי כתב הרב קוק : "הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות, ואם מותר האדם מן הבהמה הוא באיכותו – איך ייתכן שכל סגולתו ושאיפת מעשיו תהיה רק למען הריבוי הכמותי בלא דרישה עליונה איכותית? אמנם יקרה היא לנו הכמותיות הציבורית, אבל לא מצד געגועים בהמיים... כי אם בהעמדת הסגולה של היחידים במילוי קדושתם, בצביון קדשם ואור טהרת מידותיהם" [אגרות א, עמ' יב]. יש אמנם חשיבות בריבוי כמותי, אך לא זו תכלית הכל. תכלית עם ישראל היא להפיץ בעולם כולו את האיכות של האמונה, המוסר והצדק האלוהי. יש אמנם ערך בעצמה כמותית, יש ערך במדינה גדולה, בשטח גדול, בצבא גדול וכדומה אך כל זה נכון וחשוב רק בתנאי שאנו יוצקים לתוך הכמות תוכן של איכות. את משימתנו לתקן עולם במלכות שדי נוכל לבצע דווקא מכוח האיכות הגדולה שיש בנו: אמונה, קדושה, טהרה, מידות מתוקנות ומוסריות.
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מסירות או התמסרות?
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
כשר קצר ולעניין!
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך עושים קידוש?
מה המשמעות הנחת תפילין?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
