- מדורים
- קרוב אליך
להט נשמתם כינורו של משיח
"אין לנו רשות להשתמש בהם", ובכל זאת תפקידם של נרות החנוכה הוא להאיר. אכן, את הנרות הללו אנו מדליקים לא כדי לקרוא או למנות מעות לאורם, וגם לא "כדי שלא ייכשל בעץ או באבן" כמו נרות השבת; אבל עניינם הוא להאיר, והאור עצמו הוא הוא התכלית.
גם המנורה בבית המקדש לא שימשה לתאורה. "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל". אף נר החנוכה כן. לשם מה בא? לפרסומי ניסא, "להראות חיבתן של ישראל"; כדי שיביא לכל פינה – באורו ההולך ומתפשט למרחוק – את זיכרון הנס שנעשה לישראל בימים ההם בזמן הזה.
הובטח אהרן הכהן מפי הקדוש ברוך הוא: "הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... ואינן בטלין לעולם" (תנחומא בהעלותך ה). לא זכינו שתתקיים הבטחה זו בנרות המקדש. עשינו מנורה בימי משה ובימי שלמה, אבל גבר החושך וכבתה. במה מתקיימת הבטחה זו? בנרות החנוכה, המאירים גם בחושך והמאירים את החושך. הלא בכך נבדלים נרות החנוכה מנרות המקדש, שנרות המקדש הודלקו במקומם בימין ההיכל, ואילו נרות החנוכה מאירים "על פתח ביתו מבחוץ", ובשמאלו דווקא. ואימתי הודלקו נרות המקדש? מבעוד יום, מפלג המנחה, שלא כנרות החנוכה שאורם עולה דווקא "משתשקע החמה", כאשר החושך הולך ומתגבר, "עד דכליא רגלא דתַרְמוֹדָאֵי" – עד שיכלו ויתבטלו מחוללי החשכה אשר "הֵמָּה הָיוּ בְּמוֹרְדֵי אוֹר" (איוב כד, יג).
מה סוד כוחם המיוחד של נרות החנוכה, הבאים בעקבות הניצחון על היוונים, שלא זכו לו נרות המקדש? למעשה, ספק אם היו החשמונאים מחויבים מן הדין לצאת כנגד אימפריית ענק במלחמה שתוצאותיה לוטות בערפל. אבל היו אלה "כוהניך הקדושים", אשר להט נשמתם הובילם לחרף את נפשם למען שמו יתברך, ואף הקדוש ברוך הוא הראה להם חיבתו בנס שאינו מן הדין, שהרי מעיקר ההלכה "טומאה הותרה בציבור".
קרוב אליך (576)
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל
157 - קריאת שמע קטנה בשמחה גדולה
158 - להט נשמתם כינורו של משיח
159 - 'נפשי בשאלתי' לחנוכה
טען עוד
נר שני
להאיר את הטוב הנעלם
מה בין חדר חשוך לחדר מואר? גם בחדר החשוך נמצאים כל הרהיטים והחפצים, אבל אי אפשר לראות אותם. במקום לעשות בהם שימוש מועיל, אפשר להיתקל בהם ולהיחבל. כשמופיע האור הוא אינו מוסיף דבר, רק חושף ומגלה את מה שישנו.
הבעיה של העולם שלנו היא החושך. זה הכל. הרי הבורא העיד שמעשה הבריאה "טוב מאוד". כל מה שברא, לא ברא אלא לכבודו. הכל טוב, והכל לכבודו, אבל חשוך! דבר ה' הפועם בכל נברא ומחיה אותו נותר נסתר, והעין רואה עולם שהוא הוויה עצמאית, שאינה מעידה ולפעמים אף מכחישה את המציאות האלוקית המסתתרת מאחוריה.
אנחנו מוכרחים להאיר את העולם ולגלות את הטוב שבו, אבל גם להאיר – צריך לדעת כיצד. לא כל פרוז'קטור יכול להוציא לאור את הטוב הנסתר שבדברים. פנס שֶׁיְכֻוָּן אל אישיותו של אדם, לדוגמה, עלול להבליט פגמים וצדדים בלתי נעימים. גם ניסיון לא מבוקר למצוא את היסוד הטוב שבעולם הזה עלול להסתיים בהתפלשות באשפה וברפש. אנו זקוקים לאור משמן טהור, אור של "נר מצוה ותורה אור", כדי לחשוף בכל דבר את הפנימיות הטהורה שבו.
בשאלה חמורה נתחבטו חכמינו: "כיצד מרקדין לפני הכלה" שאינה כלילת המעלות? ובית הלל מכריעים: כלה נאה וחסודה. אין כאן שקר חלילה, אלא מבט שמתייחס אל הטוב הפנימי, אל הקדושה ואל הנשמה, בהתאם לסגולתם המיוחדת של בית הלל, מלשון הילה ואור. הוא שאמרנו: גם להאיר צריך לדעת. וכשאור טהור של תורה־אור שוטף את העולם, אזי מתגלים ניצוצות הקדושה והאלוקות החבויים בו.
זה תפקידו של נר החנוכה – "להראות ולגלות הנס" (לשון הרמב"ם, הלכות חנוכה), להאיר ולחשוף את היסוד האלוקי שבבריאה באור שמגלה את הפנימיות, עליו מעידים ראשי התיבות של "חנוכה": ח' נרות, והלכה כבית הלל.
נר שלישי
האור תמיד מנצח
כשגוף מוצק מוכנס לקערת מים, נדחים המים מפניו. כמה מים? כנפח הגוף שדחה אותם ולא יותר. אך לדחיית החושך מפני האור חוקיות אחרת – אף נר קטן יכול לדחות חושך רב ועצום.
באשליה שלנו, כמו במכות מצרים, החושך סמיך פי כמה מהאור. בחדר חשוך כל צללית הופכת למפלצת רבת זרועות. אבל כשמדליקים את האור המפלצות נעלמות בלי להשאיר עקבות, כי לאמתו של דבר החושך אינו אלא העדר אור, ואין לו מציאות או ממשות משל עצמו.
במלחמת האור והחושך יש יתרון לאור, אך אין בכך זלזול ברצינות המאבק או הקלת ראש בקשיי ההתמודדות. המלחמה היא בראש ובראשונה בלב האדם פנימה, והרי היא "מלחמה גדולה ועצומה" (תניא, פרק ל). יחד עם זאת, במלחמה אמיתית לא ייתכן להבטיח מראש את הניצחון, ואילו כאן – "דבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה", שאין כוח בעולם שיכול למנוע מהאדם לעשות את הטוב. מנין הביטחון? שמא גברה רוח השטות בנפשו של אדם, עד שלא היה בידו לנצחה? כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. והאור תמיד מנצח את החושך.
נרות החנוכה מספרים לנו לא רק על נס פך השמן, אלא גם על מאבק שהתחולל בין חושך לאור, שבו מנצח האור הקטן את החושך הגדול ממנו פי כמה, גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. בראייה זו גם מציאות כואבת וחשוכה על הר ה' אינה מייאשת. המתיני עד שיפוח היום והאור ונסו הצללים – מאליהם ינוסו, יתנדפו וייעלמו – אז אלך לי אל הר המור ושם נדליק המנורה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
נר רביעי
בוקע מן החושך
"וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". החושך האיר את הלילה? כן. איך זה יכול להיות? בחיק הבורא הכל יכול להיות – הן לפניו יתברך "כחשכה כאורה".
יש חושך פשוט הנדחה ומתבטל מאליו מפני האור, וישנו החושך הקשה לפיצוח, המתייצב בחוצפה מול האור כמתחרה שווה. זהו החושך השחור־משחור שאינו רק העדר האור אלא בריאה בפני עצמה, "ולחושך קרא לילה".
החושך הזה צריך טיפול מסוג אחר. כאן נדרש מהפך. את ההסתר והכיסוי יש לעשות כלי לגילוי, להפוך "כתנות עור" ל"כתנות אור".
אלף אלפי עולמות של אור ברא אלוקינו, כולם מלאים זיו ומפיקים נוגה, עלמות אין מספר – אל תקרי עלמות אלא עולמות – וכולם חסרי ערך לפניו, כאין וכאפס. וכי לאורה הוא צריך? אין טעם ואין משמעות למעשה שמים וארץ מלבד "כד אתהפכא חשוכא לנהורא", כאשר החושך נהפך לאור. וכבר העיד על כך החכם מכל אדם "ראיתי... יתרון האור מן החושך" – יתרון האור אֵימָתַי? כשהוא בא ובוקע "מן החושך"!
אפשר להדליק את נרות החנוכה על פתח הבית מבפנים, ומשם יתפשט האור אל החושך שבחוץ. אפשר להדליק בימין, ומשם יואר השמאל. אבל ימי החנוכה קוראים: צריך שהרחוב יאיר, שהשמאל יאיר, שהלילה כיום יאיר.
אומרים: אור חדש יבוא על ציון. חדש כיצד? וכי יש חידוש במעשה בראשית? אכן, האור שלעתיד לבוא חדש הוא ומעולם לא שזפתו עין, כי מן החושך יופיע, מאותו החושך שהומתק משך אלפי שנים בשמונה שלהבות של אור. הנרות אשר בקעו את אפלת הלילה הם אשר יביאו את היום אשר הוא לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור.
נר חמישי
מאורות קורנים
כשהמקובלים תיארו את השפעת הקדוש ברוך הוא לעולם, הם השתמשו במונח "אור". בכך הבדילו את עצמם מחכמי החקירה והפילוסופיה שכינוה בשם הכוללני יותר – "שפע".
לכאורה צודקים החוקרים. "שפע" מתאר רק את עצם העובדה שישנה השפעה כלשהי, בלי לומר דבר על מהותה. "אור", לעומת זאת, הוא תואר של דבר מסוים. למה אפוא להעמיד הגדרות מצומצמות ומגבילות להשפעה רוחנית שמעל להשגתנו? אמרו "שפע"!
סוד גדול ועמוק יש בדבר. שפע הוא הוֹרָקָה של דבר ממקום למקום, מכלי אל כלי. חבית היין משפיעה שפע יין. אולם הופעת האור מן המאור היא בחינה אחרת לגמרי. המאור אינו מניע נחלי אור מתוכו החוצה, אלא מקרין סביב את מה שהוא; האור הוא התפשטות של המאור. לכן משל האור הולם יותר את אופייה של ההשפעה האלוקית, שאינה "שפע" סתמי היורד מן השמים אלא התגלות הבאה ונמשכת מן האינסוף כאור הנובע מן המאור, והאור – מעֵין המאור.
יש בעולמנו נותני שפע. יש מורים ומרצים המלמדים חכמה מתוך הספרים, יש בעלי שירה ונגינה המנגנים ושרים על־פי מנגינות ידועות ומתוך רישומי תווים, יש נואמים ודרשנים המעוררים את הלבבות מכוח אסופות של דרשות ודברי מוסר.
ויש "מאורות". הם אינם נושאים מטען זר כלשהו, הם מפיצים סביב את מה שהם. האמת הרוחנית הפנימית שלהם היא שקורנת מתוכם, מאירה ומחממת את סביבתם כולה, אולי מבלי שייתנו את דעתם על כך כלל. המאור אינו משתדל ומתאמץ להאיר, כי האור עולה ממנו מאליו ובדרך ממילא. טובים מאורות שברא אלוקינו.
רצוננו לחולל שינוי עמוק ומהותי בסביבתנו? נביט על נרות החנוכה, המלמדים מהי הדרך להתגבר על החושך שבחוץ. בני דור השפע שבעו משפע, עלינו מוטל להשפיע בחינה של אור. ומשנעשה יהודי נר להאיר, אינו צריך אפילו לדבר. מספיק להביט בו. האור קורן ממנו, והאור – מעין המאור.
נר שישי
יש מאין, יש לאין
"אף־על־פי שהשמן אין בו אור מצד עצמו, ואדרבה הוא מכבה את אור הנופל לתוכו, מכל מקום, ממנו ועל־ידו נמשך להב שלהבת האור, הנאחז בפתילה במעט שמן הנמשך אחר הפתילה, שהרי בכלות השמן נכבה האור..." (תורה אור).
נר – מצוה, ותורה – אור. אין אור בלי נר, ואין תורה ללא מעשים טובים המלווים אותה, שהם כשמן לאור.
האש הופכת חומר לאנרגיה, גשמיות – לרוחניות. הקדוש ברוך הוא ברא עולם יש מאין, ותפקידנו להפוך את היש לאין, את החומר והארציות לכלי ומשכן לאור ה'. המצוות שעושה האדם בעולם הזה, בגופו, בממונו ובחפציו הגשמיים, הם המספקים את השמן לאורה של השכינה השורה עליו, כמאמר הינוקא בספר הזהר: "ההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא... ואינון עובדאן טבאן..." – אותו האור שדולק על ראשו צריך לשמן, והם מעשים טובים...
ועל דא שלמה מלכא צווח (ועל כך שלמה המלך צעק) ואמר: וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ לא יֶחְסָר!
רוחניות שאין לה עוגן מעשי, שאינה עולה ומאירה מתוך פעולה במציאות החומרית, כמוה כלהבה ללא שמן, שסופה לדעוך עד שתכבה כליל. ולעולם, אפילו באש היורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.
ואולם, אף אם יחסר המזג, ואין ביד האדם להביא "כִּי אִם אָסוּך שֶׁמֶן", מלמדים נרות החנוכה כי כשהאדם עושה מה שביכולתו, גם בפך אחד של שמן יכולה המנורה לדלוק ככל שנדרש, עד שיעלה בידו להביא שמן חדש. אלא מאי – מעט שמן בכל אופן צריך שיהיה. הקדוש ברוך הוא ישלח תוספת אור, תוספת כוח, אבל מעט שמן צריך שיהיה!
נר שביעי
נשמה מבקשת להיכלל, להיעלם
כששני רכבים מבקשים לעמוד בו־זמנית באותו נקודה במרחב, מתרחשת תאונת דרכים. לעומת זאת, כששתי להבות מבקשות להתכנס במקום אחד, נוצרת אבוקה.
העצמים נאבקים זה עם זה על טריטוריה. על כרחם הם נדחים זה מפני זה. ביסוד הדברים עומד החוק הכללי, שכל מציאות חומרית שואפת להמשיך להתקיים ולשמור על הווייתה ועל צורתה העצמית. ההתנגשות בלתי נמנעת כאשר הווייתו של זה סותרת את הווייתו של זה.
אולם הנר אינו חושש לאבד את מציאותו. להפך, הניחו נר ליד מדורה גדולה ותראו כיצד הלהבה הקטנה נמשכת אל האש הגדולה. למעשה, היא משתוקקת לכבות ולא להתקיים.
"נר ה' נשמת אדם". הנשמה היא תופעה יוצאת דופן בעולמנו האנוכי. בשונה מכל ברואי בראשית, היא אינה פועלת למען קיומה האישי, אלא נכספת להיעלם, להתבטל ולהיכלל במקורה האלוקי.
וגם זה אחד הצדדים של מלחמת החשמונאים מרובת הפנים. היוונים ביקשו "להשכיחם תורתך" – להשכיחם שהתורה היא תורתך. עם חכמה יפה אין ליוונים בעיה, מי עוד כמותם יודע להעריך חכמה מפוארת בכלי מפואר. אבל את "תורתך", את תורת ה' שאנו לומדים מתוך אמונה והתבטלות, הם דורשים שנשכח. הם מאשרים טקסים יפים, גם כיבוד הורים והכנסת אורחים אפשר, אבל לא "חוקי רצונך" – לא חוקים בלתי מובנים לשכל האנושי, שבני ישראל מקיימים בלהט ובמסירות נפש, רק מפני שזהו "רצונך". לִמדו תורה, קַיימו מצוות, אבל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל. את ההתבטלות העצמית של נר הנשמה, את געגועיו לעלות ולהיכלל במקורו, אין היוונים יכולים לשאת.
אבל הנרות הללו קודש הם, וחותמו של כהן גדול – בחינת קודש הקודשים שבלב כל איש ישראל – חתום עליהם. ואין כוח בעולם אשר יוכל להחשיכם.
נר שמיני
המבזבז מרוויח
שאלה:
שמתי לב שהדלקת הנרות מהווה חלק משמעותי מאוד ביהדות.
אנו מדליקים נרות בכל יום שישי לכבוד השבת, אנו מדליקים נרות בכל חג, ונרות הם החלק העיקרי והמשמעותי ביותר של חג החנוכה.
מה הקשר בין נרות לרוחניות?
תשובת הרב אהרן מוס:
כשאתה משתמש במשהו פיזי הוא הולך ופוחת. ככל שתוציא יותר כסף, כך יקטן הסכום שבידך. ככל שתשתמש ביותר דלק, כך יתרוקן מיכל הדלק במכוניתך. ככל שתאכל יותר מזון, כך ירבה מספר המוצרים שבהם תצטרך למלא את המזווה שלך. לעומת זאת, נכסים רוחניים רק גדלים כשמשתמשים בהם. אם אני משתמש בחכמתי כאשר אני מרצה בפני תלמיד, אזי התלמיד לומד ואני עצמי נעשה חכם יותר הודות לכך. כשאני חולק את אהבתי עם אדם אחר – אני יכול לאהוב יותר. כאשר אתה נותן שי רוחני למישהו, אזי המקבל מרוויח, ואתה אינך מפסיד מאומה.
זוהי תכונתם הרוחנית של הנרות. כשאתה משתמש בנר אחד כדי להדליק נר אחר, הנר הראשון נשאר זוהר כפי שהיה. אורו לא נפגם כתוצאה מכך שחלק את אורו עם נר אחר. להפך, שני הנרות יחדיו מעצימים זה את זוהרו של זה ומגדילים את האור הכולל.
לעתים אנו חוששים שניתן יותר מכפי יכולתנו. בעניינים שברוח דבר כזה אינו קורה לעולם. ככל שניטיב יותר להפיץ את הטוב, כך ירבה טובנו שלנו. כשאתה רוכש חבר חדש, אתה הופך לחבר טוב יותר לידידיך הקודמים. כשאתם מביאים ילד נוסף לעולם, אתם פותחים מסדרון אהבה חדש בלבכם, וילדיכם האחרים יוצאים נשכרים. כשאתם מלמדים תלמידים רבים יותר, אתם מחכימים בעצמכם. המשיכו להדליק את נרותיכם. בנשמתכם קיימת אספקת אור בלתי מוגבלת. הטוב שבלבבכם לא יתכלה לעולם.
בריאת העולם בפרשת לך לך
מי אתה עם ישראל?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
סוד ההתחדשות של יצחק
החשיבות של לימוד אמונה
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
