כי בשעה שרבי וולף קיציס נפרד מרבו קודם נסיעתו לארץ ישראל נגע הבעש"ט באצבעו על פיו ואמר: "תן דעתך על דבריך ותדע מה להשיב!", יותר מזה סרב לומר. על הספינה בה ירד תלמידו של הבעש"ט עמדה רוח סערה וטלטלה אותה הרחק הרחק עד שבאה לחוף בלתי ידוע שהיה כנראה אי שומם. כששככה הסערה, לא יכלה הספינה להפליג שעדיין לא תיקנו את הפרצים שפרצה בה הסערה. אחדים מן הנוסעים ובתוכם רבי וולף עלו על היבשה, כדי לראות את המקום הזר והמופלא. כעבור זמן קצר שבו כל האנשים אל הספינה, ואילו רבי וולף שהיה שקוע במחשבות הרחיק ללכת, עד שבא לבית גדול שנבנה בשכבר הימים ואף על פי כן נראה היה כאילו לא פגעה בו יד הזמן.

רק כאן עלה על דעתו שהספינה לא תמתין לו. קודם שהספיק להחליט דבר יצא מן הפתח איש שלפי מראה פניו וראשו הלבן היה זקן מופלג, אבל עדיין לא נכפפה קומתו הלבושה בגד של בד לבן, וקידם אותו בברכה ואמר: "התנחם רבי וולף ועשה את השבת עמנו. ממחרת השבת תוכל לצאת לדרכך". כמו בחלום הלך רבי וולף אחר הזקן אל המקווה, התפלל בתוך עשרה אנשים זקנים ואכל ביניהם, והשבת עברה כמו חלום. ממחרת השבת ליווה אותו הזקן המופלג אל החוף, שעגנה שם ספינה ובירך אותו בשעת פרידה. אבל אחר כך כשרצה רבי וולף לעלות בפסיעות מהירות על הגשר המוליך אל הספינה, שאלהו הזקן: "הגד נא, רבי וולף, מה שלום היהודים בארצך?", "ריבון העולמים לא יעזבם" השיב רבי וולף בחיפזון והלך לו. ואך כשהיה בלב הים נצטללה דעתו, וזכר את דברי רבו, ומיד תקפה עליו החרטה עד שהחליט לבלי להמשיך בדרכו לארץ ישראל אלא לחזור במהרה לביתו. שאל לאחד מאנשי הספינה, ומתשובתו נודע לו, שהוא נמצא בדרך לביתו. כשבא רבי וולף לפני הבעש"ט, הביט בו בפנים עצובים, אבל ברוח נדיבה ואמר: "תשובה גרועה השיבות לאברהם אבינו. מידי יום ביומו שואל הוא את השם יתברך, מה שלום בני? והשם יתברך משיב לו, אני לא אעזבם. למה לא סיפרת לו על ייסורי הגלות?"