היזק ראייה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא בתרא

קטגוריה משנית

2641

23 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

מהות ההיזק וסיבת החיוב במחיצה
שנינו בדף ס ע"א שלא יפתח אדם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, והגמרא מביאה לכך מקור מנבואת בלעם "וירא את ישראל שוכן לשבטיו – מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". למדים אנו מכך שיש איסור על האדם לא להזיק את חברו בהסתכלות לביתו ולתשמישיו הצנועים.
מאידך, שנינו בדף נח ע"ב שיש חזקה לחלונות צורי, וקשה, וכי מועילה חזקה לעבור על איסורים?! הרמב"ן (נט ע"א ד"ה ומפורש בירושלמי) מביא תשובת רי"ף שאין חזקה בהיזק ראייה משום שדומה לקוטרא ובית הכסא שנאמר בדף כג ע"א שאין להם חזקה, ומסכים עמו ומנמק שיש חזקה דווקא לנזקי ממון אך לא לנזקי הגוף, וקוטרא ובית הכסא נזקי הגוף הם, וכל שכן היזק ראייה שהוא נזקי אדם באדם או משום עין רעה או משום לשון הרע או משום צניעות. הטעם לכך מבואר בהמשך דבריו, שהניזק יכול לומר שסבור היה שהוא יכול לקבל את הנזק אך לבסוף התברר לו שאינו יכול לקבל 1 . לפיכך מיישב הרמב"ן (שם ד"ה הא דתנן) שהדין במשנה שיש חזקה לחלון צורי עוסק דווקא במקום שאין כלל היזק ראייה אך במקום שיש היזק אכן אין חזקה. מוסיף הרמב"ן, שאפילו מחל בפירוש לא מועיל כיוון שאסור למזיק להזיקו בראייה ולהסתכל בו, ואין אדם יכול להיזהר ולעמוד כל היום בעצימת עיניים ולפיכך על כרחו אנו אומרים לו שיסתום חלונו ולא יזיקו תדיר. רואים מדברי הרמב"ן שהיזק ראייה הוא נזק הגוף שרואהו ומביישו.
לעומת זאת, הרא"ש בסוגייתנו (סי' ב) סובר שהדין של חלון צורי עוסק אף במקום שיש היזק ראייה, וכותב שאמנם בין שתי חצרות אין חזקה מועילה להיזק ראייה כי דומה לקוטרא ובית הכסא אך בחלון בית מועילה חזקה משום שהחלון עשוי לאורה ולא להסתכל דרכו ואף אסור לו להסתכל דרכו על השני וממילא אין כאן היזק תדיר, בשונה משתי חצרות שאי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חברו ולכן דומה לקוטרא ובית הכסא שלא מועילה חזקה. אם כן, הרא"ש יישב את שאלתנו, שאמנם יש איסור להסתכל בחברו אך איסור זה אינו מחייבו בהכרח בסתימת החלון משום שיכול לומר שלא יסתכל דרך החלון. עם זאת, רואים שכשאין חזקה ומחילה יכול חברו לדרוש שיסתמנו משום שהוא חש בחוסר פרטיות כי אינו יכול לסמוך על כך שחברו לא יסתכל, ודווקא כשיש חזקה אינו יכול לדרוש זאת. כלומר, מעבר לעצם האיסור הרובץ על המזיק לא להסתכל יש גם זכות ממונית לניזק לדרוש את סתימת החלון לצורך שלוותו, אך זכות זאת יכולה להתבטל על ידי החזקה ואז נשאר רק עצם האיסור להסתכל.
בהמשך שם חולק הרא"ש בנקודה נוספת על הרמב"ן וכותב שמחילה בפירוש מועילה אפילו בשתי חצרות. וצריך עיון, הרי שם כדברי הרא"ש לא ניתן שלא לחטוא ולהציץ וכיצד מועילה מחילה? בפשטות נראה מכך שלדעת הרא"ש הגדרת הנזק אינה כדברי הרמב"ן מצד נזקי הגוף, שהראייה מביישת אותו וכד', ויש בכך גם איסור שלא שייך למחול עליו, משום שלדעתו יכול הניזק להימנע מההיזק על ידי שיימנע מעשיית התשמישים הצנועים בחצר, אלא שהדעה הסוברת שהיזק ראייה שמיה היזק סוברת שגם זהו נזק משום שמונעו מעשיית תשמישים בחצר, ואם כן הוא מזיקו ממה-נפשך, או שיפסיד תשמישי חצרו או שיינזק בבושת. וכן הרא"ש בתשובה (כלל צח סי' י) כותב בפירוש "והגינה נפסדת, כי אינו יכול להשתמש בו תשמיש צנוע", וכן מוכח מגוף תשובתו שם, שדן באחד שחלונותיו היו פתוחים לגינה והוחזק בכך וכעת נפל ביתו והשכן שמאחוריו יכול לראות, ופוסק שאין טענה כלפי השכן שיסתום חלונותיו הואיל ולא ניתווסף שום היזק לגינתו שהרי גם מעיקרא היה צריך להצטנע מהדרים בבית שנפל ולא היה יכול לעשות בו שום תשמיש צנוע.
לאור זאת יש לעיין במה חולק הרמב"ן, הרי גם אם יש היזק הגוף בראייה מדוע לא תועיל המחילה בכך שהוא מוחל על זכות השימוש בחצר לעניינים צנועים? ואולי הבין שבפועל אין לאנשים ברירה והם זקוקים להשתמש בחצר גם לצרכיהם הצנועים, וממילא המציאות היא שהחבר יזיקו בנזק הגוף ועל כך אי אפשר למחול.
אבן האזל (שכנים ב, טז) חוקר ביסוד זה של חיוב המחיצה, האם מהות היזק הראייה היא עצם ראיית תשמישי השני וזהו נזק הגוף כמו נזק בושת או שמא ההיזק הוא במניעת התשמישים וזהו נזק ממון. על הצד של נזק הגוף מקשה מהדין בדף כב שאסור לבנות כותל סמוך לחלון שמא יעמוד עליו ויציץ. והדבר תמוה, מאימתי חייב אדם מדיני הרחקת נזיקין לעשות הרחקות אף כשאינו מזיק אלא רק כדי למנוע מצב שמא יזיק בהמשך 2 . ובשלמא לגבי כותל בין שתי חצרות, יש מקום לומר שאי אפשר שלא יזיק, אך מהמקרה של הסמכת כותל לחלון קשה.
לעומת זאת הצד של מניעת תשמישים מובן כי מעצם עמידתו בחצרו, אף אם אינו מסתכל לחצר חברו, גורם שחברו לא יוכל להשתמש בחצרו כי כל הזמן חושש שמא יסתכל בה. ומסביר שלמרות שזהו גרמא 3 , מבואר בדף כב ע"ב שאף שבגרמא פטור מלשלם על הנזק מכל מקום גרמא בנזיקין אסור ולכן מחוייב אפילו להוציא ממון כדי להימנע מלהזיק. אך מתקשה בצד זה, הואיל ועצם עמידתו גורמת להיזק ממילא, מדוע דווקא על המזיק להרחיק את עצמו כדי שלא יפסיד הניזק, ומדוע הניזק עדיף מהמזיק שגם לא יוכל לעמוד בחצרו ולהשתמש בה, ולפיכך אנו מטילים עליו את חובת בניית הכותל (במקרה של גג וכד' שלא שניהם מזיקים בשווה זה את זה). יש להעיר, שהרמב"ן עצמו (נט ע"א) כתב שהיזק הראייה נחשב כגירי דיליה, ולדבריו מובן מדוע על המזיק להרחיק את עצמו, שהרי כמבואר בפרק שני אפילו לרבי יוסי שבדרך כלל על הניזק להרחיק את עצמו, מודה הוא בגירי דיליה שעל המזיק להרחיק את עצמו. אולם הרמב"ן כתב כן לשיטתו שעצם הראייה היא המזיקה ולכן ודאי ניתן לראות זאת כגירי, אך אם עצם עמידתו גורמת בגרמא לכך אין זה גירי.
אבן האזל מביא אופן שלישי לפרש את יסוד החיוב (ומבאר כך בשיטת הראב"ד שהאחין שחלקו אין להם חלונות זה על זה ולפיכך אפילו אינם חייבים לסתום חלונותיהם מדין היזק ראייה), וכותב שדין זה כלל לא נובע מדין הרחקת נזיקין אלא זהו דין מיוחד מדיני השותפים בשותפים שחלקו, ולפיכך לא הובא דין זה בפרק הבא העוסק בהלכות הרחקות בשכנים. כשם שראינו בהמשך הפרק שהשותפים כופים זה את זה לעשות בית שער, כך כחלק מזכויות השותפות ניתן לדרוש בעת חלוקת השותפות שתיעשה באופן כזה שלא יהא היזק ראייה.
ב חידושי רבי נחום (אותיות א, כד-כה) הדבר מבואר יותר, שכשם שיש זכות לדרוש את חלוקת השותפות כך יש זכות לדרוש שהחלוקה תיעשה באופן שכל אחד יוכל לממש את חלקו באופן נורמלי וטוב. יש להקשות, שהרי אף בזמן שהיו שותפים לא הייתה להם מעלה זו בחצר, ואם כן כיצד כעת יכולים לדורשה, וכי יוכלו גם לדרוש השתתפות ביצירת איורים לחצר כדי להעלות את שבחה?! אך יש לומר שהיזק ראייה זהו דבר בסיסי הקיים בחצר ולא עילוי מחודש אלא שבעת שנשתתפו יחדיו "הקריב" כל אחד מהם חלק מההשתמשות הנורמלית של החצר לצורך השותפות, ולכן כעת כאשר נפרדים רשאי כל אחד מהם לדרוש את שימושה באופן הנורמלי.
בבית יחזקאל (סי' א) ביאר את יסוד החיוב מדיני שותפות באופן מעט שונה, וכתב שכחלק מהזכות לדרוש חלוקת שותפות יכול לדרוש שהחלוקה תהא גם באוויר ולא רק בקרקע, וממילא אין שותפו לשעבר רשאי להזיקו בראייה ובכך למנוע ממנו את היכולת להשתמש באווירו.
אך צריך עיון על דברי אבן האזל, שהרי הגמרא מביאה שגם בין גג לחצר צריך לעשות מחיצה ושם לכאורה לא מדובר על שותפים שחלקו, ואולי הוא הבין שכן. בחידושי רבי נחום ביאר (כפי שנראה בהמשך לגבי מנהג המדינה) שעצם החיוב במחיצה אכן נובע מדיני נזיקין אלא שלכך מספיק הוצא ודפנא, ובמקרה שיש חיוב מדיני השותפים ניתן לחייב כמנהג המדינה. לפיכך בגג אכן לא מצאנו שחייב כמנהג המדינה אלא חייב רק בהוצא ודפנא. לפי שיטתו מיושבת שאלתנו.
המנחת אשר (סי' ב) הולך בדרך רביעית ומבאר שאכן מעיקר הדין אין יכולת לכוף במחיצה אולם זוהי תקנת חכמים ששכנים יכולים לכוף זה את זה בעשיית מחיצה. אף לשיטה שהיזק ראייה שמיה היזק אין כאן היזק ממשי כמו נזקי העשן והריח ולכן מעיקר הדין לא ניתן לכפות על כך אולם חכמים תיקנו להחשיב זאת כהיזק גמור וחייבו בניית מחיצה.
סיבת החיוב בכותל עבה – הכונס לתוך שלו ובונה
משנתנו דנה בשניים הבונים יחד את המחיצה ביניהם ואומרת שלא די במחיצה כלשהי אלא היא נוקטת במידות אותן חייב לבנות וכן מחייבת לבנות כמנהג המדינה. נחלקו הראשונים אם הלכות אלו נאמרו דווקא בבונים יחד או גם כאשר אחד מהם רוצה לבנות לבדו בתוך שלו, ומדבריהם נלמד שנחלקו בסיבת החיוב בכותל עבה כאשר בונים יחד.
הרא"ש (סי' ה) מביא דעת יש מפרשים שאף כאשר בונה מכספו בתוך השטח שלו מחוייב בשיעורים המנויים במשנה ואינו יכול להסתפק לדוגמא בהוצא ודפנא כאשר אין זה מנהג המדינה. הטעם לכך הוא שיכול חברו לטעון שמחיצה כזאת אינה מחזיקה מעמד זמן רב ולמחר יצטרך לרדוף אחריו שיבנה חדשה ובינתיים יינזק בראייה.
הרא"ש עצמו חולק וכותב שסוף סוף כעת אינו ניזוק ואם כן אין לו שום טענה כלפיו, ודווקא במשנה שבונים במשותף יכול לכופו לבנות כותל חזק בטענה שאינו רוצה לבזבז מעותיו וכל יום להוציא הוצאות על בניין חדש. ומוכיח את שיטתו מכך שבגג הסמוך לחצר שרק אחד מחוייב בבנייתו אכן לא נאמר שצריך לבנותו כמנהג המדינה ומשמע שיכול להסתפק בהוצא ודפנא. נמצא ששיטת ה'יש מפרשים' סבורה כי סיבת החיוב היא מעצם החיוב למניעת היזק ראייה, והחיוב הוא למנוע לטווח הארוך, ואילו לשיטת הרא"ש כל שמנע כרגע את ההיזק שוב אין תביעה כלפיו מדיני נזיקין, אך כאשר רובץ חיוב משותף להוציא הוצאות וגם הוא נדרש לכך הרי שיש לבחור באופן החסכוני ביותר. אם כן, לדעתו סיבת החיוב בכותל עבה דווקא אינה קשורה להלכות נזיקין.
הרמב"ן (ב ע"א ד"ה ופירוש) נימק את הצורך בכותל עבה כשיטת ה'יש מפרשים' – "שמא יפול והלה אינו רוצה לבנות ונמצא צריך להתעצם עמו בבית דין ובינתיים יהא ניזוק מהיזק ראייתו", אולם אין הכרח שהרמב"ן יודה ל'יש מפרשים' שאף בכונס לתוך שלו יכול לכופו, כי סוף סוף אם בונה בשלו והסיר מעצמו את ההיזק אין כעת עילה לחייבו, ורק כשבאים לבנות כעת ביחד יכול לדרוש בנייה בצורה שתסלק לטווח הארוך. הבית יחזקאל (סי' א) מבאר שהרמב"ן והרא"ש נחלקו ביסוד החיוב בכותל. לדעת הרא"ש החיוב מדיני נזיקין אך לדעת הרמב"ן בשותפים שחלקו יש חיוב גם מצד חלוקת השותפות, מעבר לחיוב הנזיקין, שכשם שרשאי לדרוש חלוקת החצר רשאי לדרוש גם חלוקת האוויר וממילא רשאי לדרוש כותל על מנת שלא יוזק באווירו. ובחלוקת שותפות זכות זו היא אף לדרוש תיקון לטווח ארוך.
שיטה שלישית ומחודשת היא שיטת הרא"ה המובאת בנימוקי יוסף (א ע"א ד"ה הכל כמנהג). הרא"ה כותב שאף אם בונה בתוך שלו גויל וגזית כמנהג המדינה יכול שכנו לערער ולדרוש שבניית הכותל תהיה מהוצאות משותפות על השטח של שניהם, וזאת כדי שיהא רשאי בעתיד להשתמש בכותל זה ולסמוך עליו קורות. והדברים תמוהים, כיצד יכול לדרוש זאת הרי אין זה קשור להיזק ראייה?! האחרונים ביארו ששיטה זו ודאי סברה שסיבת החיוב אינה בגלל היזק ראייה. בחידושי רבי נחום ביאר על פי דברי אבן האזל שיסוד החיוב הוא מדיני השותפים, שרשאי לדרוש חלוקה באופן המיטבי בה יוכל להשתמש בחצרו באופן האופטימלי, והמנחת אשר ביאר לדרכו שזוהי תקנת חז"ל, ואם כן יש לומר שלאחר שתיקנו חיוב בניית כותל כבר תיקנו שיבנוהו באופן המיטבי עבור שניהם. כמובן, גם לפי הסברים אלו עדיין דברי הרא"ה מחודשים ואינם מוכרחים כלל, ומכל מקום כפי שהתנסח ר' נחום "יש פתח להבינם". יש להדגיש שגם בשיטת הרא"ה אין הכרח לומר ששורש חיוב המחיצה הוא מדין השותפים או תקנה, אלא אפשר לומר שהוא כן נובע מדיני נזיקין אלא שהרחבת החיוב לבניית כותל כמנהג המדינה הוא תוספת מדיני השותפים או מתקנת חז"ל בדיני שכנים.
גם בשיטת ה'יש מפרשים' מסתבר יותר שיש כאן תקנה או חיוב מדיני השותפים, כי לולא כן מסתברים מאוד דברי הרא"ש שסוף סוף כעת אינו מזיקו ואין פתחון פה כנגדו, ואף אם נרצה להטעימם שסברא היא שיש לדאוג לפתרון ארוך טווח ופתרון קצר טווח לאו שמיה פתרון, תקשה ראיית הרא"ש שהוכיח מגג הסמוך לחצר ששם לא נזכר שיש ללכת אחר מנהג המדינה ומשמע שמספיק הוצא ודפנא ולא אומרים שצריך דווקא פתרון ארוך טווח. לכן מסתבר שהם הבינו שיש כאן חיוב מדיני השותפים או תקנת חז"ל לבנות באופן שיפתור את בעיית ההיזק לטווח ארוך. אמנם בשונה מהרא"ה, לדעתם אין זו תקנה מצד דאגה צדדית לרווחת השותפים או השכנים אלא תקנה להגברת מניעת היזק הראייה. עדיין צריך להבין לשיטתם מדוע בגג הסמוך לחצר לא תיקנו כן.

מנהג המדינה – מתי ולמה הוא מחייב?
ראינו את השיטות השונות מדוע בחלוקת חצר, בשונה מגג הסמוך לחצר, ניתן לדרוש כותל עבה ולא רק מחיצה של הוצא, אולם עדיין יש להתבונן מדוע סוג הכותל ואיכותו נקבע לפי מנהג המדינה. ויש לברר זאת לאור כל אחת מהשיטות הנזכרות למעלה לגבי יסוד החיוב בעצם המחיצה ובפרט בכותל עבה.
לשיטת התוס' (ד"ה גויל) גם עובי הכותל נקבע לפי מנהג המדינה ורק אם הוא גדול יותר משיעורי המשנה אין ללכת אחריו, משום שאין צורך בכך וזהו בזבוז ממון לריק, ומנהג שטות הוא, אך אם המנהג לבנות עובי קטן יותר זהו מנהג מחייב ולמרות שיחזיק מעמד פחות זמן לא גרע מהוצא שמחזיק עוד פחות ובכל זאת הולכים לפי המנהג. לעומת זאת דעת הרמב"ן והרא"ש שהולכים אחר המנהג רק לעניין סוג הכותל אך לא לעניין העובי כי ידעו חז"ל מהם השיעורים הראויים לכל סוג ואמרום במשנה. וכן מדוייק ברש"י שביאר בדברי המשנה שהולכים אחר המנהג שיש לעשות את סוג הכותל הנהוג, משמע שהדין נאמר לגבי הסוג ולא לגבי העובי. אם כן יש להבין לכל השיטות מדוע בכלל הולכים אחר המנהג, ובשיטת הרמב"ן והרא"ש יש להבין גם מה החילוק מעובי שלגביו קבעו חז"ל את המיטב לפי ידיעתם ואילו את סוג הכותל השאירו להליכה אחר המנהג.

מנהג המדינה באופן כללי
נקדים ונעיין באופן כללי בטעמו של הכלל שמצאנו במספר מקומות בדיני ממונות שהולכים אחר מנהג המדינה, ולאחר מכן נחזור לדין אצלנו, ובתוך כך יש לברר האם זהו דין מיוחד אצלנו או שהוא נובע ישירות מן הכלל הרחב יותר.
לשון תרומת הדשן (סי' שמב) בתשובה העוסקת באופן חלוקת המיסים: "וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם, משום הכי מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו". כלומר, הסיבה שאנו רוצים ללכת אחר מנהג המדינה היא למנוע מריבות, והסיבה שיש תוקף מחייב למנהג היא שתושבי המדינה מקבלים על עצמם את מנהגיהם.
בשו"ת הרשב"א בתשובה אחת (ח"ד קפו) משמע שתוקפו של המנהג מחייב בגלל שמן הסתם עשו את ההתקשרות ביניהם על דעתו, זו לשונו: "כל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמו כפירושו וע"ד כן נשאה שלא יגרשנה אלא מדעת. ואם יגרשנה שהוא חייב מה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנידוי".
אולם בתשובה אחרת (ח"ד רס) משמע שבלאו הכי יש כח למנהג מצד שיש לבני העיר כח לתקן תקנות בממונות, וזו לשונו שם: "דיני המס בכל מקום אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג והסכמת גדוליהם אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות ומנהגים ידועין כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה שזה דבר שבממון הוא. ועל כן אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה בכיוצא בזה".
וכן מצאנו בחידושיו לבבא מציעא (עד ע"ב) לגבי קניין אודיתא. שם הוא מבאר מדוע יש תוקף למנהג הסוחרים להחשיב מעשה מסויים לקניין: "ושמעינן מינה שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין". גם כאן המנהג לא פועל רק כפרשנות להסכם שביניהם אלא בכוחו לחדש קניין שמן התורה אינו נחשב לקניין. נראה שדברי הרשב"א ודברי תרומת הדשן משלימים זה את זה. יש לבני העיר כח לתקן בממונות משום שבני העיר מקבלים על עצמם את מנהגיהם.

מנהג המדינה בסוגייתנו
כעת נשוב לסוגייתנו. לשיטה הסוברת שלאו שמיה היזק מדובר שהתרצו והתחייבו לעשות הכותל והחיוב בעשיית הכותל בנוי על התחייבות זאת. אם כן לשיטה זו ניתן לומר בפשטות שהמנהג מחייב מצד פרשנות להתחייבותם. כלומר, הם התחייבו בכותל אך לא פירטו באיזה כותל, ובמקרה שסותמים ולא מפרשים תולים שמסתמא כוונתם הייתה כמנהג המדינה.
אולם לשיטה ששמיה היזק חיובם אינו נובע מהסכם ואי אפשר לפרש כך. נראה שלא נוכל לומר כפי היסוד שמצאנו בתשובה השנייה ברשב"א וכן בחידושיו, כי יש לחלק בין המדובר בתשובה הנזכרת לסוגייתנו, ששם לגבי מיסים מדובר במנהג שרצו הקהל לקבל עליהם כמחייב את כולם ועל כך חודש שיש להם סמכות ותוקף לחייב זאת, אולם אצלנו מנהג הכתלים לא נובע מהסכמה של תושבי העיר שרצו לקבל על עצמם ולהכריח את כולם בכך אלא פשוט תושבים רבים בחרו לנהוג כן בחצרם, ובכך לא מסתבר שהמנהג יחייב מצד "מנהג מבטל הלכה". וכן במקרה של אודיתא, מדובר על מנהג שקיבלו על עצמם התושבים שיהיה לו תוקף וכך יבצעו קניינים, ולא במעשה שכל אחד נהג מרצונו באופן פרטי בחצרו.
למעלה נתבאר שלשיטה ששמיה היזק יסוד היכולת לחייב את חברו לבנות עימו כותל נובע או מחיובי נזיקין (נזק הגוף או מניעת תשמישים) או מזכויות השותפים או מתקנה.
לפי הדרך שהיסוד הוא תקנה – ודאי יש היגיון שחכמים ישתיתו את תקנתם כמנהג המדינה. מדוע? יש לומר, שהואיל ויש שתי אפשרויות עלינו לקבוע ברירת מחדל על מנת למנוע ויכוחים, ולפיכך נקבע שנקודת המוצא היא מנהג המדינה וכל הרוצה לשנות עליו לשכנע את חברו, וכפי הטעם שמצאנו לעיל בדברי תרומת הדשן.
עדיין יש מקום לשאול מדוע לא נכריע שיש ללכת על המחיר הנמוך ביותר ונפסוק שאי אפשר להכריח את השני להוציא יותר. לכן נראה לנמק שכאשר יש שני אופנים ולכל צד יש מעלות וחסרונות, כגון לענייננו, כותל עבה מחזיק לאורך זמן אך מאידך יש להוציא בבת אחת הוצאות מרובות, ואכן אנו רואים שיש אנשים שקונים דברים אמידים ויקרים ויש שקונים דברים פחות אמידים וזולים, והדבר תלוי גם ברמת העושר של האדם, ולפיכך יש היגיון ללכת לפי מנהג המקום משום שלכל מקום יש מעמד סוציואקונומי מסויים, אקלים מסויים וכד' ומהגורמים הסביבתיים הללו נגזר המנהג.
לפי הדרך של תקנה צריך לומר שהדין אצלנו אינו נובע מהכלל הכללי שהולכים אחר מנהג המדינה (כמבואר לעיל, שהרי לא מדובר כאן על תקנה שרצו הקהל לקבל על עצמם) אלא שכאן בחרו חז"ל לתקן כך. כמובן שהסברא לתקן כך היא אותה הסברא הכללית שגורמת ללכת אחר מנהג המדינה, שזו הדרך המייטבית למניעת מריבות.
לגבי הדרך שהיסוד הוא זכויות השותפים – יש לברר מניין נובעות זכויות אלו. אם הן נובעות מהתחייבות בשעת יצירת השותפות הרי שגם כאן יש לומר שמחייב מצד פרשנות להתחייבותם הסתמית, שמסתמא ההתחייבות היא על דעת המנהג. אולם קצת קשה כי אם כן זכויות אלו יהיו שייכות רק בנשתתפו מרצונם ולא ביורשים שנעשו שותפים בעל כרחם בשעת הירושה, וכי ליורשים אין יכולת לדוגמא לכפות זה את זה לעשות בית שער?! ולכן נראה שעצם השותפות מקנה זכויות הגיוניות הנצרכות לניהול השותפות בצורה טובה, וזכויות אלו אף שאינן מפורשות בתורה מכל מקום קיומן ברור מסברא, ועל פי זה יש לומר שהסברא שם נותנת שבמקום שיש אופנים שונים יש ללכת אחר מנהג המדינה, כטעם שכתבנו לגבי תקנה.
אולם אם החיוב נובע מדיני נזיקין יש להתקשות מדוע יחייב המנהג. הלא גם אם נבין את דברי הרמב"ן כפשוטם, שעצם היזק הראייה מחייב לבנות כותל עבה משום שדק יפול לאחר מעט זמן ועד שיכופו לבנותו מחדש יינזק בראייתו, ואם כן כותל דק דומה כמי שאינו ואינו מוגדר כפתרון לבעיית ההיזק, היה לנו לדון מהו טווח הזמן הנחשב לפתרון ולחייבו, אך מדוע תהא שאלה זו תלויה במקום מגוריו. וכי בעיר אחת פתרון לעשר שנים נחשב פתרון ואילו בעיר אחרת רק פתרון לשלושים שנה נחשב פתרון?!
כפי שראינו, יש אחרונים שביארו בשיטת הרמב"ן (מכח הקושי מגג הסמוך לחצר) שלעצם ההיזק אכן מספיק הוצא ודפנא ורק מזכויות השותפים ניתן לדרוש כותל עבה, ולפי דרך זו של זכויות השותפים כבר ביארנו שיש סברא ללכת אחר המנהג.
בשיטת הרא"ש הסובר שחיוב המחיצה נובע מדיני נזיקין, כבר נתבאר שהחיוב במחיצה עבה נובע מכך שלא ניתן לחייב את חברו לעשות מעותיו אנפראות. אם כן, החיוב ללכת כמנהג המדינה אינו נובע מדיני היזק ראייה אלא זהו דין כללי שבמקום ששניים מחוייבים להוציא הוצאות ביחד ויש כמה אופנים כיצד להוציאם יש ללכת אחר הבנייה המייטבית, וכשיש צדדים ואופנים שונים של בנייה מיטבית הקביעה מהי הבנייה המייטבית נעשית לפי המנהג. לפי זה גם כאן ניתן לנמק כפי שכתבנו למעלה שיש סברא ללכת אחר מנהג המקום מצד מניעת מריבות ומצד המעמד והאקלים אך עדיין קשה מדוע יש למנהג תוקף מחייב, ואולי יש כעין הסכמה של בני העיר שבכל בנייה משותפת כאשר אין הסכמה בין כל השותפים יש לבנות כפי הנהוג, אך זהו דוחק שהרי כדי שההסכמה תחייב צריך שבני העיר יתאספו ויחליטו זאת במפורש ולא די באומדנא שזוהי המוסכמה בלב בני העיר. אם בכל זאת נקבל את החידוש שיש מעין הסכמה כזו והיא מחייבת, ייגזר מכך שהדין כאן אינו דין פרטי בסוגייתנו אלא כלל הלכתי הנכון לכל מקום בו יש ויכוח בין שותפים על טיב ופרטי הבנייה (כגון בית שער לחצר וחומה לעיר).

הכתלים שעל פיהם בוחנים את מנהג המדינה
הרמב"ן פירש שהולכים אחר מנהג כל כתלי העיר, והרשב"א תמה על כך, מה הסברא ללכת אחר כתלי הבתים שהם נעשים באופן חזק במיוחד כדי שיוכלו לבנות על גבם תקרה, הלא כאן הכותל נעשה רק כדי למנוע היזק ראייה.
יש אחרונים שיישבו שסבר כרמ"ה שבניית הכותל הינה תקנה וחז"ל תיקנו שייעשה באופן שיועיל לשני הצדדים גם עבור דברים אחרים, וכמו שאינו יכול לכנוס לתוך שלו כי השני טוען שרוצה לסמוך על כך קורות, כך מחוייב לבנות כותל חזק באופן שהשני יוכל לסמוך עליו קורות. ויש שביארו ברמב"ן שלא כהבנת הרשב"א, כלומר, שאין כוונתו לכתלי בתי העיר אלא לכתלים שאנשים עושים לעצמם לצורך מניעת היזק ראייה.
ר"י מיגש חלוק גם על כך וכותב בפירוש שיש לעשות כנהוג במדינה בכתלים של שותפים שחלקו. משמע שאנשים העושים לעצמם רגילים לעשות כתלים חזקים יותר מאשר שותפים שחלקו, אך אין חיוב על השותפים לעשות כמותם אלא רק כמנהג השותפים.

מחילה
כאמור, הרמב"ן כתב שלא ניתן למחול על היזק ראייה הואיל ויש בכך איסור, אך הרא"ש כתב שהמחילה מועילה. והקשינו כיצד מחילה מועילה להתיר איסורים, והשבנו שכנראה הרא"ש סבר שההיזק הוא מניעת התשמישים, ואם כן אין זה היזק הגוף אלא היזק ממוני.
אך האחרונים הקשו מצד אחר, כיצד מועילה מחילה הרי זהו נזק מתחדש ומחילה מועילה רק על העבר ולא על העתיד. ונאמרו בכך הסברים רבים. נביא חלקם.
החזון איש (ב"ב סי' א ס"ק ט ד"ה רא"ש) מתרץ שהמחילה מועילה לזכות לו כרגע את זכות השימוש בחצרו אפילו בתשמישים המזיקים. לדעתו המחילה אינה על חוב התשלום לכותל אלא על עצם הזכות להזיק ולפיכך אין כאן חיוב שמתחדש. לכאורה צריך קניין ולא מחילה, אך כבר מצאנו כן לגבי חזקת תשמישים, ושם עמדו על כך המפרשים (ראה רשב"א כח ע"ב ד"ה גמרא).
הקובץ שיעורים (ב"ב אות א) מתרץ שמחילה כנתינה, והרי אם נתן לו את הכסף ודאי שאינו חייב לתת שוב ואם כן הוא הדין כשמחל לו. ומוכיח זאת מהרשב"א הסובר שהטעם שמחילה מועילה בתנאי אינה משום שכל תנאי מראש הוא על תנאי שיקפיד על התנאי, אלא שנחשב כנתינה שהרי יכול לקבל ולתת בחזרה ואפוכי מטרתא למה לי, ולכן מועיל למחול רק על תנאי לחיוב ממון אך על תנאים אחרים (כגון בתנאי שתבוא תוך שלושים יום) לא מועיל למחול (וחולק בכך על שיטה שמביא הסוברת שכן מועיל מטעם שנחשב כתנאי על תנאי). כלומר, אמנם גורם החיוב אצלנו הוא הנזק שהוא אכן מתחדש אולם הואיל והמשמעות המעשית כאן היא היכולת לתבוע ממון כדי לבנות כותל הרי שאם מחל לו שוב לא שייך שיתחייב שוב כמו שאם שילם לו לא שייך שיתחייב שוב למרות שעבר זמן ועדיין לא נבנה הכותל. המנחת אשר חולק וסובר שגם לרשב"א מחילה אינה כנתינה ממש אלא כוונת הרשב"א היא שדווקא שם בגלל אפוכי מטרתא אומדנא שהתנאי היה על תנאי, בשונה משאר תנאים שהאומדנא היא שלא נעשו מראש על תנאי אלא נעשו באופן מוחלט וכעת חוזר בו ורוצה להתנות על התנאי 4 . לכאורה לדרכו אפשר להסביר שגם לדעת הרא"ש סיבת החיוב בכותל היא נזק הגוף ובכל זאת אפשר למחול משום שמחילה כנתינה, אולם כמובא לעיל בשו"ת הרא"ש משמע שאדם יכול להתרגל לא לעשות תשמישים צנועים בחצר וכך לא להינזק בגופו אלא ששלילת יכולת זו היא עצמה נחשבת לנזק.
המנחת אשר מתרץ לדרכו שיסוד החיוב הוא תקנת חז"ל, ומבאר שאף ששורש החיוב נובע מדיני נזיקין, אלא שאין זה נזק ממשי ולכן נזקקנו לתקנת חז"ל שיחשיבו זאת כנזק, מכל מקום אופי התקנה היה לחייבם בעשיית כותל, ומכיוון שתיקנו זאת כחיוב ממוני ממילא מועילה מחילה.
לפי הסבר החזון איש צריך לבאר כרא"ש וכדברינו לעיל שהגדרת הנזק אינה היזק הגוף אלא מניעת תשמישים ולפיכך מחילה מועילה בכך ולא קשה כיצד מחילה מועילה להתיר את איסור הצניעות, אולם להסבר המנחת אשר אין צורך בכך, שכן יכולת המחילה נובעת מכך שמעיקר הדין אין שמיה היזק ותקנת חכמים הייתה רק חיוב ממוני לחייב בניית כותל. נראה שגם להסבר הקובץ שיעורים אין הכרח בכך, כי נראה שגם הרמב"ן הסובר שזהו היזק הגוף יודה שאם כבר שילם לשכנו על בניית הכותל אך שכנו טרם בנה רשאי הוא לצאת לחצרו ואינו נחשב לעובר איסור בכך שרואה את תשמישי שכנו, שהרי דומה הדבר לאדם הנכנס לבית חברו בלי רשות ועושה שם תשמישים צנועים, שוודאי לא נאמר שאסור לחברו להיות בדירה ולראותו משום איסור צניעות, שהרי הוא מזיק את עצמו, וכך אם קיבל כסף ולא בנה כותל הוא מזיק את עצמו ומותר לחברו להיכנס לחצר עצמו אף שרואה את חברו, ומכיוון שמחילה כנתינה הוא הדין במחילה.

חצרות בגודל שונה
השולחן ערוך (קנז, ג) פוסק שאפילו אם חלקו של האחד בחצר גדולה ושל השני קטנה הרי הם בונים את הכותל באמצע וההוצאות ניתנות מכספם בשווה. ואילו הרש"ש (תחילת המסכת) כותב שבעל החצר הגדולה משלם יותר לפי חלקו. דברי השולחן ערוך מובנים אם נאמר שהחיוב נובע מחיוב הרחקת נזיקין אולם לדברי אבן האזל שהחיוב נובע מחיוב השותפים לא יובן פסק השולחן ערוך אלא יש לומר כדעת הרש"ש שדימה זאת לדין שכופים בני העיר זה את זה לעשות בית שער לחצר ששם משלמים באופן יחסי לפי הממון שיש לכל אחד משום שלפי גודל ממונו כך גודל הנאתו מהשמירה, וכן הקשה בחידושי רבי ראובן והסכים עמו בברכת אברהם .
המנחת אשר לדרכו מבאר זאת ששורש התקנה ודאי נובע מדיני נזיקין שעל המזיק למנוע את ההיזק אלא שמעיקר הדין אין זה נזק ממש ולא ניתן לכופו ולכן תיקנו חכמים שכן יהא חייב. לפיכך התקנה הייתה שישלמו בשווה הואיל ושניהם מזיקים זה את זה ולא שייך לתלות זאת בגודל חצרותיהם, ובכל זאת ניתן למחול על חיוב זה כי כאמור אופי התקנה הייתה חיוב ממוני.

השיטה הסוברת 'לאו שמיה היזק'
עד כה עסקנו בשיטה הסוברת שהיזק ראייה שמיה היזק. מבואר בגמרא שגם השיטה החולקת מודה בחמישה מקרים: גינה, היה כבר כותל ונפל, היזק דרבים, היזק לדירה, היזק מגג לחצר. משמע שגם לשיטה זו יש מושג של היזק ראייה ואם כן צריך להבין במה בדיוק נחלקה ומדוע מודה במקרים אלו.
לגבי גינה מבואר ברש"י ובכמה ראשונים שהגדרת ההיזק אינה היזק ראייה אלא עין הרע. לפי זה יש לומר שעין הרע זה עניין אחר לגמרי ואינו קשור להיזק ראייה ואם כן מובן 5 .
הקהלות יעקב (סימן ה) מבאר שגם שיטה זו מודה שהיזק הגוף של הבושת והפגיעה בצניעות נחשב היזק אלא שלדעתה אנו אומרים לניזק שיכול להימנע מעשיית תשמישים צנועים וממילא לא יינזק, ועצם העובדה שהמזיק גורם למונעו מתשמישי החצר אינה נחשבת היזק, ואילו השיטה הסוברת ששמיה היזק סוברת שגם מניעת תשמישים נחשבת היזק ולכן לא ניתן לומר לניזק שיימנע מעשייתם.
על פי זה מיישב מדוע מודים בכותל שנפל, וכדברי התוס' שנימקו שהואיל וכבר התרגלו לעשות שם תשמישים צנועים קשה להיזהר ולהימנע מכך. כלומר, בשונה מחצר רגילה, כאן בפועל לא יצליח להימנע וממילא יינזק וכאמור גם לשיטה זו אם בפועל רואים אותו נחשב הדבר להיזק. רש"י ביאר באופן אחר, ששם מודים משום שכבר נתרצו הראשונים, אך הקהלות יעקב לא התייחס לביאורו 6 .
וכן מבאר מדוע מודים בהיזק מגג לחצר, על פי דברי רש"י שם (ד"ה דאיצטנע) שבחצרות הסמוכות הואיל ונמצאים שם באופן קבע יודע שעליו תמיד להיזהר ונמנע מעשיית תשמישים צנועים, אך בגג לא נמצאים באופן קבוע ולכן אינו נזהר וממילא כשחברו יהיה בגג יינזק בראייתו.
את שאר החילוקים אינו מבאר. לגבי היזק דרבים נראה לבאר, שיש רמת צניעות של תשמישים שאדם מעז לעשות בפני שכנו אך לא בפני הרבים. מהתשמישים הצנועים יותר, שאינו מעז אף בפני שכנו, יכול אדם להימנע ולכן אין זה היזק, אולם להימנע אפילו מרמת התשמישים שמעז לעשות לפני שכנו אך לא בפני הרבים כבר אי אפשר לדרוש ממנו להימנע מלעשותם בחצר, כי אלו כבר תשמישים בסיסיים יותר ולא ניתן להדיר רגליו לגמרי מהחצר.
וכן לגבי היזק לדירה יובן, שכן אף אם ניתן לומר לו שיימנע מתשמישים צנועים בחצרו ודאי אי אפשר לומר לו שיימנע מעשיית תשמישים אלו בדירתו, שאם לא שם – היכן יעשה אותם?!
הגרז"ן גולדברג שליט"א (שירת הים, הוצאת כרם ביבנה) הביא אפשרות זו, שנחלקו אם מניעת תשמישים נחשבת להיזק או שזו גרמא רחוקה שאינה נחשבת להיזק, אך דחאה שאם כן כיצד מנסה הגמרא להביא ראיה מהדין שבני החצר כופין זה את זה לעשות בית שער לחצר, הרי שם לא מדובר שהוא מזיקו אלא הרבים מזיקים אותו, ולכן מסביר שנחלקו אם עצם היזק הגוף של הבושה נחשב להיזק או לא. נבאר יותר את דבריו. אם אדם גורם לחברו למונעו מתשמישים בחצר ודאי שמצד הניזק יש כאן נזק ועל כן אם נחלקו מוכרחים להסביר שנחלקו אם ניתן לייחס נזק זה למזיק או שזו גרמא רחוקה בעלמא, וממילא לא שייך להביא ראיה מבני חצר, כי כאמור כולם מודים שיש כאן נזק של מניעת תשמישים, ולפיכך מובן שבני חצר יכולים מדיני השותפים לכפות זה את זה לסייע למניעת הנזק, ולא ניתן להביא מכך ראיה שניתן לדרוש מהמזיק לבנות כותל. אולם אם המחלוקת היא אם עצם הבושה נחשבת בכלל להיזק, יש להביא ראיה מהשותפים, כי אם גם מצד הניזק לא מוגדר כנזק גם שותפים לא היו יכולים לכוף זה את זה להוציא הוצאות למניעת הנזק.
לדרכו צריך לבאר שמודים במקרים המובאים בגמרא משום ששם נזק הגוף גדול יותר. תשובה זו תובן לגבי היזק דרבים כי הבושה גדולה יותר כאשר רבים רואים אותו, וכן לגבי היזק לדירה שרגילים לעשות שם תשמישים צנועים יותר הנזק ודאי גדול יותר, אך צריך עיון כיצד ליישב כותל שנפל וכן היזק מגג לחצר הרי סוף סוף עושה את אותם התשמישים בחצר וראייתם על ידי שכן אחד אינה מוגדרת כהיזק?
ונראה לבאר שרגילים לעשות בחצר תשמישים צנועים שונים, חלקם צנועים יותר וחלקם פחות. מהצנועים יותר יכול להימנע והצנועים פחות אף שאי אפשר להימנע מהם כי הם בסיסיים יותר, מכל מקום לשיטה זו אין ראייתם על ידי שכנו מוגדרת כהיזק. לגבי כותל שנפל יש לומר שהתרגל לעשות אף תשמישים צנועים יותר, ולגבם יש לומר את דברי התוס' שלאחר שהתרגל יהיה קשה לו להימנע מהם ואם כן בפועל יינזק בראיית שכנו. ולגבי היזק מגג לחצר יש לומר גם כן שהואיל וחברו לא קבוע שם יעשה אף את התשמישים הצנועים יותר וכך יינזק. במקרה שלא היה כותל מראש, החצר אינה מוגדרת כעשויה גם לתשמישים אלו ולכן אין נזק בגרימה למניעה מעשייתם.
כאמור, רש"י פירש לגבי כותל שנפל שחייב משום שכבר נתרצו הראשונים. וצריך להבין כוונתו, מדוע התרצות הראשונים מחייבת גם את האחרונים. ניתן לפרש שלדעתו המחלוקת בין השיטות היא אם סתם חצר מוגדרת בהכרח גם לתשמישים צנועים. הדעה שלאו שמיה היזק סוברת שתשמישים אלו אינם חלק בלתי נפרד מהחצר וגם בלעדיהם שמה חצר, ולפיכך מניעתם אינה נחשבת להיזק. במקרה שכבר בנו בעבר כותל ונתרצו הראשונים הרי שחצר זו הוגדרה בפירוש כחצר המיועדת גם לתשמישים צנועים, ולכן מעתה מניעת תשמישים אלו ודאי קרויה היזק 7 .
המשנה בדף נט ע"ב אומרת שאי אפשר למחות אם שכנו הוציא זיז פחות מטפח, ונחלקו האמוראים אם דווקא בעל הגג לא יכול למחות בבעל חצר שהוציא זיז או שגם בעל חצר לא יכול למחות בבעל גג שהוציא זיז, ומבואר בגמרא שאם היזק ראייה לאו שמיה היזק גם בעל החצר לא יכול למחות. הרשב"ם על המשנה (ד"ה ויכול למחות) מסביר את השיטה שיכול למחות שלא אומרים כאן זה נהנה וזה לא חסר בגלל שיש היזק ראייה ואם כן ודאי יש חיסרון. עולה מדבריו שלסוברים שלאו שמיה היזק הטעם שאי אפשר למחות הוא שלא נחשב לחיסרון. בשיעורי רבי נחום (ב ע"ב ס"ק לא) הוכיח מכך שלפי הרשב"ם הטעם של הסוברים לאו שמיה היזק ודאי אינו שמניעת התשמישים הצנועים אינה נחשבת לנזק (הואיל וזו גרמא בלבד) כי גם אם אינה מוגדרת כנזק ודאי שיש בכך חיסרון שאינו יכול לעשות את כל תשמישיו. אם נבאר כביאור האחרון שנחלקו אם סתם חצר מוגדרת גם כשימוש עבור תשמישים צנועים יתורץ, שכן אם אינה מוגדרת לכך לא נחשב שמחסירו. רבי נחום עצמו מסביר את המחלוקת באופן חדש. הוא מבאר שלדעת הרשב"ם שורש המחלוקת אם שמיה היזק הוא אם גם ראיית שאר עסקיו נחשבת לנזק. מתשמישים צנועים הוא יכול להימנע ולכן אין בכך נזק אך לשיטה ששמיה היזק גם ראיית שאר עסקיו נחשבת לנזק ולשיטה שלאו שמיה היזק אינה נחשבת לנזק וגם אינה נחשבת לחיסרון כלל 8 . הסבר זה דומה להסברנו בשיטת הגרז"ן שיש רמה של תשמישים צנועים יותר שבהם מוסכם שיש נזק בראייתם אלא שבדרך כלל החצר אינה מוגדרת כמיועדת עבורם אך יש מקרים בהם התרגלו לעשותם.
לסיכום, ראינו שלושה הסברים. לפי הקהלות יעקב נחלקו אם מניעת התשמישים נחשבת לנזק; לפי הגרז"ן נחלקו אם הראייה נחשבת לנזק הגוף; ולפי רבי נחום נחלקו אם ראיית שאר עסקיו (שאינם ממש צנועים) נחשבת לנזק הגוף. בביאור השיטה הסוברת ששמיה היזק ראינו ארבע שיטות מהו יסוד החיוב. לפי הרמב"ן נזק הגוף; לפי הרא"ש נזק מניעת התשמישים (וגם נזק הגוף); לפי אבן האזל זכויות השותפים; ולפי המנחת אשר תקנת חז"ל. נתבאר למעלה שלשיטת הרמב"ן שלא ניתן למחול צריך לומר שאין דרך מעשית להימנע מתשמישים. לפי זה לדרכו לא נוכל לפרש את השיטה שלאו שמיה היזק כביאור הקהלות יעקב שלדעתה מניעת התשמישים אינה נחשבת לנזק, שהרי לא ניתן להימנע ואז נותר נזק הגוף. לשיטת הרא"ש אפשר להסביר לפי כל אחד משלושת ההסברים. לשיטת המנחת אשר ביאור המחלוקת יהיה באופן רביעי – מן התורה לא נחשב לנזק כלל ונחלקו אם הנזק הוא מספיק משמעותי כדי שחז"ל יתקנו להחשיבו כנזק ולחייב בבניית כותל. כעין זה לשיטת אבן האזל צריך לומר שנחלקו אם הנזק מספיק משמעותי כדי שייחשב לזכות בסיסית המעוגנת בזכויות השותפים.

^ 1.הרמב"ן שם כותב שזהו טעמם של הגאונים שכתבו שאין חזקה בריבוי הדרך מפני שהוא צער הגוף, ומדמה זאת לירושלמי לגבי המשנה (כ ע"ב) "איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאין", שבירושלמי מובאת דעה שאפילו אם קיבל על עצמו יכול לחזור בו ומנומק שם שהולך בשיטת רבי מאיר בכתובות לגבי אשה שהסכימה להינשא למרות שיש לבעלה מומים שיכולה לומר "סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל".
^ 2.באחרונים הביאו שמצאנו בהרחקות נזיקין שחובה להרחיק האילן כדי להותיר מקום למחרשה, שמא בעתיד ייכנס עם מחרשתו לשטח השכן.
^ 3. הגרז"ן גולדברג שליט"א (שירת הכרם) דימה זאת למבואר בבבא קמא פה ע"א שאם "הדקיה באנדרונא" חייב על מניעת רווחי העבודה שהיה מרוויח ביום זה וסייג הרא"ש שדווקא כאשר הכניס בעצמו את האדם לחדר ונעלו, שאז חייב למרות שזוהי גרמא מטעם חידוש התורה שחייבים על שבת, אך אם האדם נכנס מעצמו והמזיק רק נעלו, וכל שכן אם נעל את חנותו כשבעליה מחוץ לחנות, אינו חייב. אם כן, גם מניעת תשמישים היא גרמא שפטור עליה.
^ 4.עוד יש להעיר על דברי הקובץ שיעורים, שאילו היה אומר במפורש שמוחל לו על התשלום היה ניתן להסביר כדבריו, אולם כאן שרק מחל לו שלא יבנה כעת כותל מניין לנו לפרש דבריו שהתכוון למחול גם על העתיד והווי כאילו שילם לו, שמא אין פירוש דבריו אלא שבינתיים אינו כופהו לבנות כותל אך שומר לעצמו את הזכות לכופו לכשירצה. אולם על כך יש להשיב שזו האומדנא כפי שראינו לגבי כל חזקות תשמישים שאיננו אומדים שההסכמה הייתה רק לשימוש זמני.
^ 5.אולם הרמב"ן בדף נט ע"א כשפירש שהיזק ראייה זהו היזק הגוף ביאר משום עין הרע, לישנא בישא וצניעות. משמע שאין כאן שני עניינים שונים.
^ 6.וצריך להבין את דבריו מדוע התרצות הראשונים מחייבת את האחרונים. ואולי בשעה שנתרצו אנו אומרים שהתכוונו לשעבד את החצר לכך שלא יהא היזק ראייה ולפיכך אף כשנפל מחוייבים לבנותו שוב. עיין עוד בהמשך.
^ 7.עוד יש לומר, שנחלקו כפי שהעלנו עד כה, או כדברי הקהלות יעקב אם מניעת תשמישים קרויה היזק או כדברי הגרז"ן שליט"א אם היזק הבושת נחשב להיזק, אך במקרה שנתרצו הראשונים חל כאן חיוב לבניית כותל שלא מטעם היזק ראייה כלל אלא שבשעה שנתרצו התכוונו לשעבד את החצר לכך ולפיכך אף כשנפל מחוייבים לבנותו שוב. דומה הדבר לאדם שביקש את רשות השכן להוציא מזגן על קיר הבניין (כנדרש לפי החוק היום, המגדיר את הקיר החיצוני כרכוש משותף), וכעת התקלקל המזגן ורוצה להחליפו בחדש. מסתבר שלא יוכל השכן לומר ששוב אינו מסכים אלא חלקו משועבד לנתינת רשות לתשמיש זה. אך יש לדחות שלגבי המזגן לא נדרש להוציא הוצאות נוספות, אך כאן מסתבר שהשתעבדותו והסכמתו הייתה לכותל אחד וכיצד ניתן לחייבו לאחר שנפל בבניית חדש, ולכאורה יש מקום להבין זאת רק אם כן נתלה זאת בהיזק ראייה ואז יש לומר שהשתעבדותו אינה בצורה ישירה להוצאת הוצאות לבניית כותל, אלא השתעבדותו היא לכך שהשני יוכל לדור בחצרו ללא היזק ראייה, אלא שבעקיפין השתעבדות זאת יוצרת מחוייבות לבנות כותל ואף אם נפל מתחייב לבנות מחדש.
^ 8.עדיין צריך עיון, כי סוף סוף בעל הגג גורם לו גם למניעת תשמישים צנועים ואם כן חזרה הקושיא שהוא מחסירו (גם אם אין זה מוגדר כנזק).

בבא בתרא

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

גיטין
קניינים שונים בגט
גיטין דף עז ע"ב
תשע"ד
19 דק'
הושענא רבה
סוכות והושענא רבה - יום דין או שמחה?!
כ"א תשרי התשע"ה
יסודות בדיני ממונות
יסודות המוחזקות
תשרי תשע"ה
41 דק'
העצמת הבית
התחדשות בקשר
סדרה - העצמת הבית (שיעור ו)
ח' אדר תשע"ג

בבא בתרא

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
דוושא
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
תליוהו וזבין
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
שלוש שנים רצופות
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
הערות בטעמי חזקת ג' שנים
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב

בבא בתרא

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

בלק
ברכת בלעם - ברכה או קללה?
הרב דוד דב לבנון | תשס"ג
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
פנחס
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב
הרב שמואל אליהו | תשע"ה
בלק
רעיונות לפרשת בלק
הרב עזריאל אריאל | תשס"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – בלק
עלון מספר 607
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
מבוקשים! מנהיגים נדיבי לב, בעלי עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה!
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
רביבים
מחיר המחלוקת והפרדת הקהילות
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
אחדות ומחלוקות
להיות עמוד שדרה
הרב טל חיימוביץ

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרה"ג יעקב אריאל
הרב ש. יוסף וייצן
הרב שבתי סבתו
הרב הלל גפן
הרה"ג חיים שטיינר
הרב דוד חי הכהן
הרב חיים דרוקמן
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

חמדת השבת
האם גוש מאכל שומר על חומו
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
מבוקשים! מנהיגים נדיבי לב, בעלי עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה!
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – בלק
עלון מספר 607
עלון מספר 607
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
רביבים
מחיר המחלוקת והפרדת הקהילות
רעיון הפרדת הקהילות הועלה לראשונה בגרמניה, בקהילות שבהן הרוב הרפורמי קיפח את זכויות המיעוט הדתי | הנצי"ב שלל את רעיון הפרדת הקהילות, שכן "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה" | לפני כשש שנים הבעתי עמדה זו, שלפיה אסור להחרים מנהיגי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות | עתה יצא הספר שמבאר ביסודיות כי אכן עמדתו של הנצי"ב הייתה נגד פגיעה באחווה עם קבוצות שאינן נוהגות כהלכה, ובכללם רפורמים | כיום אפשר להיווכח כי אכן שיטת החרמות והפרדת הקהילות הובילה לאיסורים חמורים
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת בלק
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל - כּוּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מה הטעם שבחר הקב"ה דווקא בברכה זו שתישאר לעד ולא בשאר הברכות. ועוד מניין לו דדווקא ברכה זו לא חזרה לעולם ולא אחרת | כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי - מה הטעם דכתיב גַּם מה בא לרבות, מה הטעם דכתיב אֹתְכָה בה' הול"ל אוֹתְךָ, מה הטעם דכתיב וְאוֹתָהּ בכתיב מלא ו' | אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם - מדוע הכתוב קורא לבלעם אַנְשֵׁי דָמִים בלשון רבים, ולא 'איש דמים' דבר נוסף הטעון ביאור היכן מצאנו שבלעם היה גם 'איש מרמה'. ועוד !
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
אחדות ומחלוקות
להיות עמוד שדרה
משנתו של הראי"ה קוק קוראת לציונות הדתית לחדול מתפקיד המקף המחבר האנמי ולתפוס את מקומה כעמוד התמך האמיתי של החברה. תפקיד היסטורי זה דורש ממנה לחבק את הציבור החרדי בשעתו הקשה ולחבר את כל קצוות האומה מתוך אחריות מנהיגותית
הרב טל חיימוביץ
בלק
מה השם של אתונו של בלעם?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
שו"ת "במראה הבזק"
קניית בגדים חדשים במכירת סוף- העונה בימי בין המצרים
מתוך העלון חמדת ימים | תמוז תשפ"ו
1:01
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת בלק תשפ"ו – בית כנסת בהר הבית
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
43 דק'
בלק
פרשת בלק – הנחל הישראלי
מה טובו אוהליך יעקב כנחלים נטיו? מה הקשר בין אוהל לנחל? על איזה נחלים מדובר? ומה יש לנו ללמוד מכך על האוהל הישראלי בדורנו
הרב יצחק חי זאגא | תמוז תשפ"ו
32 דק'
מאמר שלישי
זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
הרב חיים אביהוא שוורץ | ח' תמוז תשפ"ו
49 דק'
יסודות התורה והאמונה
ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
הרב בן ציון אוריאל | ו' תמוז התשפ''ו
46 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
הרב ש. יוסף וייצן | ז' תמוז תשפ"ו
48 דק'
תורה והלכות ציבור
סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
הרב נתנאל הולשטיין | ז' תמוז תשפ"ו
1:01
נדרים
פתח וחרטה בנדרים
התרת נדרים, פתח וחרטה בנדר
הרב צבי יוסף רייכמן | ח' תמוז תשפ"ו
51 דק'
מידות הראי"ה
האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
הרב משה בר ציון | ד' תמוז תשפ"ו
31 דק'
כללי מלאכות
שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
הרב משה בר ציון | ה' תמוז תשפ"ו
35 דק'
חקת
סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ה' תמוז תשפו
33 דק'
אור החיים על הפרשה
המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
הרב חיים כץ | ג' תמוז תשפ"ו
31 דק'
אור החיים על הפרשה
חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
הרב חיים כץ | ב' תמוז תשפ"ו