יוסף הצדיק | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מקץ

קטגוריה משנית

מדורים
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

12 דק' קריאה

הנהגת ה' לפי מדרגת האדם
בסוף פרשת וישב כתוב שביקש יוסף הצדיק משר המשקים להזכירו לפני פרעה – "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ, יד). אבל, "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם, כג). ואומרים חז"ל, ששר המשקים רצה מאוד להכיר טובה ליוסף ולהזכירו לפני פרעה, אבל בעל כרחו שכח, וז"ל (ילקוט שמעוני וישב קמז): "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו בכל יום היה מתנה תנאים, ומלאך בא והופכן קושר קשרים ומלאך בא ומתירן". ורש"י מבאר מדוע שכח שר המשקים את יוסף, וז"ל: "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים רהב".

ויש להבין, וכי אסור לאדם לבקש טובה מאדם אחר, עד כדי כך שייענש כמו שיוסף הצדיק נענש?! אלא נראה לומר, שמודדין לאדם לפי מדרגתו ומעשיו. יוסף הצדיק הצטיין מאוד במידה זו של בטחון בהקב"ה, ודבר זה בא לידי ביטוי כשאשת פוטיפר תבעה אותו לעברה, וז"ל חז"ל (ב"ר פז ויהי) "חייך שאני עושקתך בדברים אחרים, והיה אומר לה עושה משפט לעשוקים, חותכת אני פרנסה שלך, והיה אומר לה נותן לחם לרעבים, כובלתך אני, והיה אומר לה ה' מתיר אסורים, כופפת אני את קומתך, והיה אומר לה ה' זוקף כפופים, מסמא אני את עיניך, והיה אומר לה ה' פוקח עורים. עד היכן, ר' הונא בשם ר' אחא אמר עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו עד שיתלה עיניו ויביט בה, אעפ"כ לא היה מביט בה, הה"ד ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו". לפי זה מובן שיוסף שהיה תולה בטחונו בהקב"ה עד כדי כך שלא חת ולא שת לבו לכל האיומים של אותה מרשעת, הרי שראוי הוא שישכח אותו שר המשקים בעל כרחו. ובמסכת יומא (דף ל"ה ע"ב) כתוב שאמרה לו הריני חובשתך בבית האסורים (אם אתה לא שומע לי), וענה לה "ה' מתיר אסורים". הריני כופפת קומתך, ענה לה "ה' זוקף כפופים". הריני מסמא את עיניך, ענה לה "ה' פוקח עיורים" וכו'.

פתרון חלומו של שר האופים
בסוף פרשת וישב מובאים חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים. "וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (שם, טז). רגילים לשאול, כיצד ידע יוסף מתוך סיפור חלומו של שר האופים שפרעה ישא את ראשו מעליו? והעניין יובן על פי הסיפור להלן, מעשה במלך אחד שביקש שיציירו לו ציור של אדם אומנותי ביותר, והבטיח פרס גבוה לצייר המצטיין ביותר. הגיעו לארמון טובי הציירים בעולם וכל אחד הגיש את הציור היפה ביותר שלו. באחד הציורים היה אדם שעל ראשו היו מונחים פירות, ואמר אותו צייר למלך, ראה אדוני המלך שהציור שלי מוחשי ואמיתי יותר משאר הציורים, שכן אם תעבור ציפור ליד ציור זה, היא תרד לאכול מהפירות המצויירים כי תחשוב אותם לאמיתיים. ואכן, עברה שם ציפור וירדה לנסות לאכול מהפירות שבציור. אמר לו המלך, אעפ"כ לא מגיע לך הפרס של הצייר המצטיין, שהרי לא יתכן שהציפור תרד לאכול מפירות אלו ללא חשש, בשעה שהם מונחים על ראש אדם, על כן חסר במוחשיות של דמותו של האדם המצויר, אמנם הפירות הם ציור מוצלח אבל אני בקשתי ציור של אדם. כך גם כאן, ראה יוסף הצדיק שלא יתכן שציפור לא תפחד מאדם חי, אלא ודאי שהיא ראתה אדם מת, ועל כן פתר לו שישא פרעה את ראשו מעליו.

זכירה בפה ובלב
על הפסוק "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" כותב האבן עזרא, וז"ל: "ולא זכר שר המשקים - לא הזכירו בפה אל פרעה, וכן ומשא ד' לא תזכרו עוד, זכר את ושתי. וישכחהו - בלב". כלומר, יש זכירה בפה, ויש זכירה בלב. יש אפשרות לשכוח בפה, אבל אותו עניין נשאר בזכרון על לוח לבו של האדם. לפי פירוש זה, יש להוכיח שאת עמלק אנו מצווים לשכוח ולמחות גם מלבנו. שהרי בציווי של מחיית זכר עמלק כתוב (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" - התורה כפלה שיש למחות את עמלק בזכרון, וגם בלב, ולא די שלא להזכירו בפה, אלא יש למוחקו לגמרי מלוח הלב.

פתרון חלום פרעה
פרשת השבוע פותחת בחלומו של פרעה, (בראשית מא, א) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר". והנה, כשמספר פרעה ליוסף על דבר חלומו הוא אינו מזכיר שעמד "על היאור" אלא "על שפת היאור", כמו שכתוב: (שם, שם, יז) 'וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. והביאור בזה הוא, שכיון שהיאור היה אלוה בעיני המצרים, חשש פרעה לומר שחלם שעמד על היאור, ועל כן אמר שהוא עומד על שפת היאור. דבר זה רומז דוד המלך בתהלים (פא, ו) "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" - אומר דוד המלך ע"ה כששמע יוסף את חלומו של פרעה אמר לו, דע לך שחלמת שאתה עומד על היאור ולא על שפת היאור. אמר לו פרעה מנין לך זאת, וכי היית עמי במיטתי בחלומי ? אמר לו יוסף, שהבין זאת מתוך דבריו, "שפת" לא ידעתי, ומתוך כך "אשמע" שבאמת היית על היאור, שאתה אומר "שפת" זה - אני לא יודע, ואני עתה שומע את המילה "שפת". ואומרים חז"ל שבא המלאך גבריאל בא וגילה ליוסף את דבר חלומו של פרעה, ומשום כך הוסיף לו את האות ה"א לשמו וזהו שכתוב "עדות ביהוסף" ולא ביוסף, כדי שיחול עליו אור הוי"ה ברוך הוא. ויש אומרים שהמלאך גבריאל לימדו 70 שפות בלילה אחד, והרי א"א ללמוד כ"כ הרבה שפות וע"כ הוסיפו לו אות ה"א שיהא רוב שם השם (ועיין סוטה דף ל"ו).

בקיאותו של יוסף
יוסף הצדיק שלט בשבעים לשון, ומעלתו גברה על פרעה משום שיוסף ידע גם את לשון הקודש. ובמצרים היה חוק, שמי ששולט בשפות רבות יותר, הוא הראוי לשלוט ולשבת על כסא המלכות. וכשבא יוסף ועמד לפני פרעה, הוא פנה אליו בלשון הקודש ואמר לו "שלום עליך", אך פרעה שידע לא הבין את דבריו, ושאל אותו באיזה שפה הוא מדבר? ואמר לו יוסף, אני גדול ממך שאני יודע שבעים שפות וגם את לשון הקודש. וכשראה פרעה שמקום מושבו בסכנה, השביע את יוסף שלא לגלות את העניין (עיין מסכת סוטה דף ל"ו, וברש"י בראשית פרק נ' פסוק ו').

שמעתי עליך "לאמור"
כשקרא פרעה ליוסף אמר לו (שם, שם, טו) "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ". ולכאורה יש להבין, מהו שאומר פרעה ליוסף שמעתי עליך "לאמור", היה מספיק לכתוב שמעתי עליך שאתה פותר חלום? אלא מסביר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א, שבזמנם היו כל מיני אנשים המתחזים לפותרי חלומות, ומפרסמים את עצמם, והיו עומדים ברחוב עם דוכן וצועקים "אני פותר חלום! כאן תפתרו את חלומותיכם!". ופרעה פנה ליוסף לפי הרגילות של אנשי המקום, ואומר לו שמעתי עליך שאתה יודע לפתור חלום כמו כולם, ומכריז ואומר אני פותר חלומות. אמר לו יוסף "לאמור", אני לא עושה מהעניין הזה שום מקצוע וכדומה, אלא הכל בידי הקב"ה ואינני מכריז שאני פותר חלומות 'לאמור בלעדי'.

הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם - מְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ
כשיוסף שומע מפרעה את דבר השנות חלומו, הוא אומר לפרעה (שם, לב) "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ". יוסף מבין שעצם השינוי שיש בין החלום הראשון של פרעה לחלומו השני, הוא סימן לכך שממהר הקב"ה לבצע את הדבר. וראיה לדבר מהגמרא שדנה בעניין איסור ריבית, וז"ל (בב"מ ס:) "משנה - איזהו נשך ואיזהו תרבית, איזהו נשך, המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש - אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית - המרבה בפירות. כיצד, לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בשלשים דינרין, אמר לו תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו". שואלים התוספות (שם ד"ה "למה"), וז"ל: "וא"ת, ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך? ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, התורה כותבת בלשון משונה ללמדנו על שבחו של אותו עניין. וכך גם הבין יוסף שעצם השנות החלום של פרעה הוא דבר משונה, ועל כן אמר לו שממהר הקב"ה לעשותו.

עצותיו של יוסף
כשפתר יוסף את חלומו של פרעה, הוא ייעץ לו מה לעשות ואיך להציל את ארצו מחרפת רעב. שואלים המפרשים וכי מי מינה את יוסף ליועצו של פרעה? ועונים, שאותו לילה שחלם פרעה היה ליל ר"ה, ואמר לו יוסף כל מה שנקבע בר"ה יתקיים כל השנה. והתפלא פרעה על כך, כי לא הכיר דבר כזה שתחילת השנה חלה בחודש תשרי, אלא חל בחודש ינואר או ב"מוחרם" לפי המוסלמים, ואמר לו יוסף הכל הבלים, והאמת היא שר"ה חל בתאריך של תורת ישראל.

וידוע הסיפור המובא בגמרא (ברכות י"ח:) מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר"ה בשני בצורת, והקנטיתו אשתו, והלך ללון בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו את כל הגזרות של השנה, ואותו חסיד פעל לפי מה שאמרו, והתעשר מזה.

עוד ביאר מורנו ראש הישיבה הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל שמה שכתוב "ועתה ירא פרעה" הכוונה שפרעה הוא שפנה ליוסף ושאל אותו "ועתה?" מה נעשה וכיצד עלי להתכונן לשנות הרעב? ועל זה ענה לו יוסף את העצות שנתן לו. פעם ישבתי בישיבה וחיפשתי בספרים מקור לדבריו של ראש הישיבה זצ"ל ומצאתי, וכשהראיתי לו זאת, שמח מאוד ואמר "ברוך שכיוונתי לדברים אלה".

יוסף הוצא מן הבור בראש השנה
כשנקרא יוסף לבוא לפני פרעה, היה זה בעיצומו של יום ראש השנה, ככתוב במזמור של ר"ה "עדות ביהוסף שמו" וכו' (תהלים פ"א). ואמרו לו שעליו להתגלח כיון שאין זה מכובד לבוא לפני המלך בצורה לא נאה. אמר להם יוסף אני לא מתגלח, כיון שראש השנה של כל העולם הוא היום. וכתוב (שם, יד) "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". התורה כותבת "ויגלח" ולא כותבת "ויתגלח" - מכאן שאחר גילח אותו ולא הוא התגלח בעצמו, כיון שלא רצה להתגלח, ואז קשרו אותו וגילחו אותו בעל כרחו, ואמרו לו שגם לפי ההלכה של היהודים מותר להתגלח, שכן תינוק שנולד בחול המועד והוא בעל שער, יכולים לספרו (עיין מו"ק דף יד, ושם גם כתוב שהיוצא מבית האסורים מותר להתגלח במועד, ושוב אותה התשובה חול המועד קיל מיו"ט).

ביטול צרות עין של המצרים ביוסף
כשנזכר שר המשקים ביוסף היתה עינו רעה מאוד ביוסף הצדיק ולא רצה לשבחו לפני פרעה, וגם לא רצה שיוסף יעלה לגדולה, ועל כן אמר שר המשקים לפרעה (שם, שם, יב) "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים". ומבאר רש"י, וז"ל: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון, נער - שוטה ואין ראוי לגדולה. עברי - אפילו לשוננו אינו מכיר. עבד - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים", עכ"ל. ולמרות הכל, דבריו של יוסף מצאו חן מאוד בעיני פרעה ובעיני עבדיו כמו שנאמר (שם, שם, לז-לט) "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ". כלומר, אמר פרעה לכל צרי העין למיניהם, נכון שלפי חוקי מצרים אין יוסף ראוי לשלוט, אבל הרי הוא יוצא מן הכלל, ורואים בחוש שאין נבון וחכם כמוהו אפילו בכל חרטומי מצרים וחכמיה.

איסור החזקת נשק במצרים
כשמינה פרעה את יוסף להיות שליט בכל מצרים, אמר לו (שם, שם, מד): "אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". ויש להבין, וכי כוונת הדברים כפשוטם שאסור להרים יד או רגל בכל מצרים? אלא הביאור הוא כדברי תרגום אונקלוס, וז"ל: "ואמר פרעה ליוסף אנא פרעה ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למרכב על סוסיא בכל ארעא דמצרים". ועיין לתרגום יוב"ע שפירש יותר. והכוונה היא שאסר פרעה על כל העם להחזיק כלי נשק או לרכב על סוס ללא רשותו המפורשת של יוסף.

צפנת פענח - שהיה מצפין עצמו
פרעה קרא ליוסף בשם "צפנת פענח" - "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (שם, מה). וביאר רש"י וז"ל: "צפנת פענח - מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא". ולכאורה היה צריך לקרוא לו הפוך "פענח צפונות"? אלא הכוונה היא שעיקר השבח של יוסף גם בעיני פרעה היה שיוסף היה מצפין את עצמו ולא היה מפרסם את עצמו כלל ועיקר, על כן הקדים את צפונו של יוסף לפענוח שלו.

בנימין האח ה"קטן"
כשבא בנימין לפני יוסף, כתוב (שם, מג, כט) "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי". ביאור הדברים הוא, כשהגיע בנימין לפני יוסף היה כבר בן שלשים שנה והיה זקנו ארוך עד למותניו. אמר יוסף לאחיו, האם זהו אותו אח שאמרתם עליו וחזרתם כמה וכמה פעמים שהוא אחיכם "הקטן", והלוא הוא בכלל לא קטן.

מדוע בכה יוסף בפגישתו עם אחיו?
כשראה יוסף את בנימין התרגש מאוד וביקש לבכות - "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (שם, ל). פשט הדברים הוא שנזכר יוסף באמו, וממילא הפליג בזכרונו בכל ענייני ביתו, והגעגועים ריגשו אותו עד דמעות. ונראה לבאר עוד על פי מה דברי חז"ל ששאל יוסף את בנימין כמה בנים יש לו, וענה לו שיש לו עשרה בנים וכולם קרויים על שם אחיו - בלע, על שם שנבלע בין האומות, אשבל - אוי לו שכך נהיה לו שהוא שבוי בין האומות, נעמן – שהיה נעים ביותר, אחי וראש – אחי היה וראשי היה, מופים – מפי אבי למד, וחופים – שלא ראה חופתי ולא ראיתי חופתו, וארד – שירד לבין האומות וכו', ובכה עליו אוי מה נהיה לו שהוא ירד למצרים ושם פרק מעליו את קדושתו ונטמא בארץ טמאה זו. כששמע כך יוסף התמרמר ואמר, כך אחי בן אמי מקלל אותי?! וכי אחרי ששמרתי עצמי בקדושה וטהרה למרות עלילותיה של אותה מרשעת אשת פוטיפר, על כן התמלא רגשות ורצה לבכות.

יהודה נשלח לפתוח ישיבה
וכתוב (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבואו ארצה גשן". חז"ל דורשים ששלח אותו לפתוח ישיבה במצרים. כי ידע יעקב אבינו שהאויר במצרים רע מאוד, ומלא טומאה וזוהמה, ועל כן אמר, אם לא תהיה שם ישיבה שילמדו בה תורה, לא יוכלו להתקיים באותו מקום כלל, וידע שהם ישארו במצרים זמן רב.

אחרי ראותי פניך
כשנפגש יוסף עם יעקב אביו כתוב (שם, כט) "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". וביאר רש"י שבכיות הרבה בכה יוסף. ויש להבין על מה בכה יוסף, וכן מדוע לא התחשב יעקב ביוסף כלל אחרי כל כך הרבה שנות ניתוק? ומבאר רש"י שהיה יעקב קורא ק"ש. ואומר בעל אוה"ח הקדוש שכשניגש יוסף אל מרכבת של יעקב אמר ליקבה"ו הריני בא לקיים מצות כיבוד אב שהיא דאורייתא. וכשראה יעקב את יוסף אמר לו תתרחק ממני. ויוסף התרחק בלית בררה בציווי אביו. אמר לו יעקב אבינו, הרי רוח הקודש חזרה אלי (כי כל הזמן שהיה בצער לא חלה עליו רוח הקדש), ועתה אני יכול לראות בפניך אם צדיק אתה או לאו, וזהו שאמר לו (שם, ל) "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". אמנם נכון הוא שמספרים עליך שאתה צדיק וכי שמרת על קדושתך במצרים, אבל אני רוצה לראות את זה על פניך כי עודך חי, אם החיות של הקדושה ניכרת עליך או לא.

מסופר על האר"י הקדוש שהיה מסתכל על פני אדם והיה יודע איזה עוונות עשה. פעם אחת נכנס אליו מהרח"ו ואמר לו האר"י הקדוש צא מכאן, גנב! גזלן! יצא המהרח"ו, ועשה חשבון עם עצמו על כל מעשיו, ולא מצא. חזר לפני האר"י ושוב צעק עליו האר"י כנ"ל. חלץ המהרח"ו את נעליו, נכנס בכניעה והתחנן על נפשו שיאמר לו היכן חטא? יש אומרים שאמר לו שפעם חל עשרה בטבת ביום שישי, ובליל שבת עשה קידוש ושתה מים, ועל זה הוכיחו שהיה צריך להמתין ולשתות בתוך הסעודה למרות שהיה אחרי צום. וחזר מהרח"ו בתשובה שלמה, ואז אמר לו האר"י שהכל הסתדר (כי יש מחלוקת אם צריך לברך שהכל אם לא כיון בקידוש, וכן אם יברך ברכה אחרונה אם שתה שיעור).

מדוע יוסף לא קרא ק"ש עם אביו
יעקב אבינו לא בכה עם יוסף כי היה קורא קריאת שמע. ויש להבין מדוע יוסף הצדיק לא קרא עם אביו גם כן ק"ש באותה שעה? יש שמבארים, מכיון שהיה עסוק במצות כיבוד אב שהיא דאורייתא ומעלתה חשובה ביותר, על כן היה פטור מק"ש, כי יכל לקרא אותה אח"כ. ואני רגיל לבאר, ששעת הנץ החמה במצרים מאוחר יותר משל ארץ ישראל בערך ברבע שעה בגלל המרחק הגיאוגראפי של מצרים ביחס לארץ ישראל. יעקב אבינו היה מחשב את חישוב זמן ק"ש לפי שעת הנץ החמה של ארץ ישראל, אבל יוסף היה מחשב את זמן ק"ש לפי שעת הנץ החמה של מצרים, ועל כן יוסף היה יכול להתעכב עוד רבע שעה מאוחר מאביו. ועוד פירוש, יעקב אבינו עשה חשבון שכשסיפר השטן לשרה כי יצחק לא נעקד, פרחה נשמתה מרוב שמחה. וחשש יעקב שבראותו את יוסף גם לו יקרה אותו דבר, על כן אמר ק"ש כהכנה וכצדה לדרך שלא יחשוש מהמעבר לעולם שכולו טוב (היום קוראים לזה תורשה) אבל יוסף לא הרגיש צורך לקרוא ק"ש כי לא חשש מהמפגש עם אביו.

אנשי מקנה היו עבדיך
יוסף הצדיק אומר לאחיו "וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן". מוסר גדול למדנו מכך, שאדם צריך להכין את עצמו לקראת השאלות שישאלו אותו בעולם הבא לאחר מאה ועשרים שנה, וכמו שאמר יוסף לאחיו שיגידו שהם "עבדים" והם "אנשי מקנה", כלומר כל הזמן אנחנו בגדר של קונים ורוכשים עוד ועוד מצוות ולימוד תורה, וכל מעשינו הם מעשים של "עבדים" למלך מלכי המלכים הקב"ה. ואת האלוקים אני ירא. ומכאן שבשעה שאנו עושים מצוה או לומדים תורה, אסור להסתפק בעשיית מצוה אחת או בלימוד תורה לשעה אחת, אלא צריך להרבות בקנייני התורה והמצוות, וצריכים לשים מול עינינו ולחרות על לוח לבנו תמיד שדוקא ההתמדה וההמשכיות של המצוה היא חשובה ביותר, ותועלתה גדולה ועצומה לאדם בעוה"ז ובעוה"ב. ואינה דומה מצוה שנעשית ברציפות וללא הפסקות, למצוה שנעשית באקראי ובדילוגים. וזהו שאומרים חז"ל, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אין מציאות כזו שנקראת לשבת בשלוה בעולם הזה, אלא צריך עוד ועוד ללמוד תורה ולקיים מצוות ללא לאות וללא הפסקות חלילה. ושכרו של לימוד תורה רב ועצום עד מאוד, והאדם אינו יכול לתאר לעצמו את עוצם וגודל השכר של לימוד תורה.

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

מקץ