ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שבת הגדול
רוב המפרשים והפוסקים מביאים את הנימוק הנזכר בתוספות, שכאשר קשרו ישראל במצרים את השה לכרעי מיטתם, אותו היום שבת היה, ובעשירי בניסן היה, כדי שיהיו להם ארבעה ימים לביקור הקרבן, עד שחיטתו, ביום רביעי, י"ד בניסן. ובלילה, ט"ו בניסן, יצאו ביד רמה.
"ועל כן קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול, כדאמרינן במדרש (שמות רבה, פרשת בא): כשלקחו פסחיהם באותה שבת, נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום, למה היו עושים כך? אמרו להם: זבח פסח לה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה, לבקש ממנו שישלחו את ישראל, ולא רצו. ועשו בכורות מלחמה, והרגו בהם הרבה. וזהו מה שכתוב "למכה ממצרים בבכוריהם".
הטור והלבוש (סימן ת"ל) מוסיפים עוד נימוק במאורע זה, שהיו שיניהם של המצרים קהות, על ששוחטין את אלוהיהם, ולא היו רשאים לומר להם דבר.
יש לזכור שהמצרים סבלו כבר תשע מכות. אם כן, לכאורה מה החידוש הגדול בכך שקשרו את השה לבקרו לקרבן?
אכן, בוודאי החידוש הוא שלא רק המצרים וממונם נפגעו, אלא גם אלוהיהם.
מאז נאמרו על ידי הקדמונים עוד טעמים רבים, על שם הדרשה הגדולה, על שם ההכנה ליום הגדול ועוד.
לכולי עלמא, באה שבת זו להדגיש את גדולתם של ישראל, אשר גם בעוני ובשעבוד במצרים ידעו לזקוף קומתם בפני המצרים, לדבר בפניהם גלויות, על כך שהם, העבדים, חזקים יותר משוביהם. הם, בני ישראל, מודיעים למצרים שהנה תבוא על בכוריהם מכת מוות, וגם באלוהיהם יעשו שפטים. והמצרים המשעבדים שומעים חרפתם, ואין בהם כוח להשיב.
לימוד גדול יש גם לנו, להופיע בזקיפות קומה לפני אומות העולם. אמנם לא לאיים עליהם במיתה קרובה, אך לדעת שאנו נבדלים מהאומות. "כוח עז לנו, כנפי נשרים אבירים". ובכוח זה נשתמש כדי להביא ברכה לאומות כולן.
לזכור תמיד, בלי בושה והצטנעות, כי "אתה בחרתנו מכל העמים". אלוהיהם של העמים היום אינם כבשים ובעלי חיים, כפי שהיה במצרים, אלא החזון שבו מתיימרים עמי העולם להתהדר. עם עם וחזונו. חזון הכסף והשליטה בעולם, או חזון ההרג והרצח של כל מי שמתנגד לנו. יש המתהדרים בחזון הנייטרליות המדומה, וביכולות להטיף מוסר לכל עם אחר. וכמובן, חזון האנטישמיות, לעשות עוד ועוד כדי לבלום את מגמת העלייה של עם ישראל. את כל החזונות הללו, שהם האידאה הרוחנית של עמים רבים, עלינו "לשחוט". בראש ובראשונה בפני עצמנו, להיות בטוחים שאין ממש בכל אלה. ומתוך כך, תגיע התודעה לאיטה גם לאומות העולם.
המאבק הרוחני
נימוק נוסף לשם "שבת הגדול" קשור למאבק אמוני.
במוצאי יום ראשון של פסח נתחיל לספור את העומר, "ממחרת השבת". מאבק גדול התחולל סביב זמן ספירת העומר.
"משמונה בניסן, ועד סוף המועד, נתיישב חג השבועות" (מנחות סה, א). שבאותם הימים ניצחו חכמינו את הבייתוסים, שהיו אומרים: עצרת אחר השבת. כידוע, הבייתוסים פירשו את הפסוק "ממחרת השבת", שכוונתו למוצאי שבת. חכמים לחמו בדעה זו, ופירשו: ממחרת יום טוב של פסח.
על מה היה המאבק?
בראש ובראשונה, כמובן, על זמנו של חג השבועות, האם יחול תמיד חמישים ואחד יום אחר יום טוב ראשון של פסח, או שלפעמים יחול מאוחר יותר. לדוגמה: אם פסח חל ביום ראשון, רק במוצאי שבת, שבוע מאוחר יותר, יחלו לספור את ספירת העומר, וחג השבועות יחול חמישים ושבעה יום לאחר הפסח.
אך לא רק זאת. השאלה העומדת ביסוד המחלוקת היא גם ערכית. האם חג השבועות, חג מתן תורה, קשור ומחובר ליציאת מצרים, וחל תמיד בזמן קבוע לאחר יציאת מצרים. או שמא אין קשר בין מתן תורה ליציאת מצרים. מתן תורה הוא גם יום כלל עולמי, אוניברסלי, הקשור ליום השבת, שראשיתו בבריאת העולם, והוא ניתן גם לכלל האומות אשר נבראו בצלם, בראשית העולם. לכן תחילת הספירה היא ממחרת יום השבת.
חכמים ידעו לגדור את שני היסודות הללו, את השבת, ואת מתן תורה. שניהם שייכים אך ורק לישראל!
גוי ששבת חייב מיתה. גוי שעוסק בתורה חייב מיתה. (סנהדרין נח, ב; נט, א).
על כן, הדגישו חכמים, שהפסוק ממחרת השבת, עניינו ממחרת יום טוב של פסח.
שהרי חג הפסח מתחיל מיום י"ד בניסן, יום שחיטת קרבן הפסח, יום שאינו שבתון, ומלאכה מותרת בו. יום ט"ו, יום אכילת הפסח, הוא יום השבתון. וכדי שלא נטעה לחשוב שספירת העמר מתחילה ממחרת שחיטת הפסח, כתבה התורה "ממחרת השבת", כלומר: יום טוב של פסח, האסור במלאכה.
אם פסח נקרא "שבת", הרי הוא "שבת קטן", כי יום טוב הוא. לכן השבת שלפני הפסח היא "שבת הגדול", כדי להדגיש שגם פסח שבת הוא.
התורה שייכת אך ורק לישראל, ולא לאומות העולם. אם יש בתוכנו אנשים או קבוצות שרוצות להידמות לאומות העולם, בתפילות, בטקסים וכדומה, ולשם כך מגייסים הם את התורה, לקיים פולחן ליד שריד מקדשנו, נדע שדרכם היא המשך לבייתוסים. יד ישראל וכוח תורת אמת תגבר, התורה תמשיך להיות מחוברת לחג הפסח, ואור ישראל יאיר על כל אפסי ארץ.
מתוך העיתון בשבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
