בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

האדמו"ר שערך סדנאות שתיקה

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

סיוון תשע"ו
3 דק' קריאה
פעם אחת, ישב רבי מנחם מנדלי מוורקא (שיום ההילולא שלו השבוע ב- טז סיון)כל הלילה עם חסידיו. איש לא דיבר דבר, אבל הכל הרגישו יראת כבוד גדולה והתרוממות גדולה. לבסוף אמר הרבי: "אשרי היהודי היודע ש'אחד' פירושו 'אחד'!" (אור הגנוז עמ' 453).
אנשים רבים ברחבי העולם 'מחפשים את עצמם'. כידוע, הודו וארצות המזרח הפכו לסמל לאותו חיפוש דרך. התרבות המערבית, שקועה עד צווארה במרוץ חיים מטורף אחר כסף והנאות, ואינה מותירה זמן להתבוננות לעומק ומשמעות החיים. לעומתה, תרבות המזרח הרחוק מסמלת את הנינוחות וה'שאנטי', המאפשרות מרווח נשימה לחיפוש עצמי וצלילה לעומק משמעות החיים.
דרכים רבות יש בתרבות המזרח להתבוננות פנימית, אך אולי החריפות שבהן הן 'סדנאות השתיקה' למיניהן. אנשים שותקים לפרק זמן קצר או ארוך, ומפנים את הדיבור החיצוני לטובת הקשבה פנימית.
בהסתכלות יהודית, יש מקום להתבונן על מקומן של סדנאות אלו. וודאי איננו מסכימים עם שתיקה שמהותה חידלון והמעטת החיים, המצויה לעיתים בתרבות המזרח. אך אמירות מסוימות בדברי חז"ל יכולות להתפרש כהמלצה לשתיקה המכוונת להתכנסות ומפגש עם עומק הנשמה.
כך מצינו בדברי רבן שמעון בן גמליאל – "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה... וכל המרבה דברים מביא חטא" (אבות א, יז). וכן בדברי רבי עקיבא – "סייג לחכמה שתיקה" (אבות ג, יג). אפשר להבין זאת רק כהמלצה לשתיקה במקרה שמעליים את האדם וכדומה, אך אפשר להבין זאת כהמלצה כללית לשתיקה המכוונת להעמקה וגילוי הפנים.
ואכן היו מגדולי ישראל, ששתיקתם הייתה להם לדרך מרכזית בעבודת ה'. שתיקה זו הייתה שתיקה המבטאת מטען פנימי גדול, שתיקה שכל כולה אמירה, כמתאימה לדברי חז"ל – 'מילה בסלע, שתיקה בשתי (סלעים)' (מגילה יח:). המפורסמים שבהם הם 'האדמו"ר השותק' רבי מנדלי מוורקא, ו'הרב הנזיר' רבי דוד כהן.
רבי מנדלי היה יושב עם חסידיו שעות רבות ושותק, אך בשתיקתו זו היה אומר רבות. וכך מסופר (אור הגנוז) – בשולחנו של רבי מנדלי ישבו החסידים ושתקו. אחרי ברכת המזון אמר הרבי מביאלא (אחד החסידים) לשכנו: "היום היה שולחן מיוחד! הוא בחן אותי כל כך, עד שעורקי חישבו להתפקע, אבל עמדתי בשלי והשבתי תשובות על כל שאלותיו".
השתיקה מכוונת את האדם לעומק חייו, מפני שהדיבור מאפשר לאדם לברוח אל המילים, והמילים מסתפקות לעיתים ברובד שטחי וחיצוני. אפשר להדגים זאת באמצעות ההמלצה הפסיכולוגית הפשוטה לטיפול הנכון במקרה של חוויה קשה. במקרה כזה, ממליצים לנו לפרוק את המעמסה הנפשית בדיבור, אומנות ועוד. אכן, אמצעים חיצוניים אלו פורקים מהנפש (לעיתים, גם מיידעים אותה) את חוויותיה הפנימיות. פריקה זו היא טובה במקרים קשים בהם אנו רוצים לשחרר את הנפש מחוויות לא נעימות. אם כך גם להיפך, כשרוצים אנו להעמיק בנפש עוד ועוד, כדי להגיע לעומקיה הטובים, עלינו להתכוונן אליה פנימה בעזרת השתיקה. (כמובן, יש גם מקרים בהם הדיבור מוביל לעומק, מפני שהוא מציף לאדם את עומקיו הטובים).
וכך ביטא זאת רבי מנדלי עצמו, כששאלו אחד מצדיקי הדור – מפני מה אינו אומר תורה, השיב: "על שמעון העמסוני נאמר בגמרא, שהיה דורש כל 'אתין' שבתורה, וכיוון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש. כלומר – "מי שמגיע לעצם היראה אינו דורש עוד".
ואם נחזור לסיפור שבו פתחנו על השתיקה שהסתיימה בתובנת – ה' אחד. מעניין שבדורנו מתאר בעל תשובה בשם הרב דוד זלר ז"ל, על חווית תשובה גדולה שחווה דווקא מתוך מעמקי אשראם בהודו, חוויה שמבארת את הסיפור על רבי מנדלי, (וככל הנראה גם השתלשלה באופן מעשי מתוך תורותיו של רבי מנדלי), וכך מתאר:
"במהלך המדיטציה, התחלתי לומר מנטרה שנלמדה באשראם. לפתע חשתי זרם כמעט חשמלי, וראיתי ושמעתי את המנטרה היהודית הבסיסית... "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".
חוויתי את המילים "שמע ישראל" כקריאה לשמוע ולהאזין מתוך עומק העצמי והנשמה שלי. התחוור לי פתאום שביהדות איננו מבטאים את שם ה' בן ארבע האותיות י-ק-ו-ק כפי שהוא נכתב, משום שאנו אמורים לחוש ולחוות את האלוהות, בכל פעם שאנו אומרים את שם ה'.
השפה מדביקה תוויות לכל סוגי החוויות, כך שבמקום לראות ולשמוע מפל מים ישירות דרך האנרגיה והחוויה, לומד כל ילד לראות את התמונה השטוחה של הדבר האמיתי, ואז לזהות אותו עם שמו, עם התווית שלו.
ובאותו רגע חוויתי ממש שאחדות ה' אין פירושה היות ה' רק האל היחידי, אלא - האחד האלוקי הוא אחד כולל-כול, האחד הכולל את כל מה שמצוי בבריאה ואת כל מי שהוא חלק ממנה. הייתי כהלום רעם, ולרגע חשתי שאני מתמזג עם הנצח. הרגשתי וידעתי בבירור שאני חלק מן השלמות. הייתי אחד עם ה'. הייתי שוב בבית".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il