השראת שכינה על ידי ישראל

להעלות דברים לשורשם
נאמר בפרשה:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ).
אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהרבה פעמים יצרו של אדם מושך אותו לכל מיני תאוות חומריות אסורות, ואדם צריך לדעת כיצד להעלות את המידות והנטיות למקור. אדם צריך להתבונן. אם הוא נמשך לדבר חומרי מאוד, צריך להתבונן שכל דבר שיש בעולם הוא השתלשלות מבריאה אלוקית, והדבר הזה הוא רק סעיף קטן, ענף צדדי, שאולי הסתבך וירד למטה. במקום להימשך לניצוץ הקטן שהסתבך הוא צריך לזכור שהכול מאת הקב"ה ולרומם את המשיכה הנמוכה הזו אל אהבת הקב"ה.
אם אדם ירא מבעלי חיים או מאנשים בעולם, צריך לחשוב מי נתן את הכוח לבעל החי הזה לגרום לי יראה? ריבונו של עולם! אז אם מתייראים מאחת הבריות שבעולם, על אחת כמה וכמה שאדם צריך להתיירא מריבונו של עולם. כך יש להעלות את מידת האהבה שהוא פוגש בנטיותיו בתוך העולם, אם הוא אוהב חלק מהבריאה שברא ריבונו של עולם, על אחת כמה וכמה שצריך לאהוב את ריבונו של עולם שהוא המקור לכל הבריאה כולה.
ריבונו של עולם גורם שגם אצל צדיקים מידי פעם באים מחשבות זרות, כדי שבעבודתם תהיה התחדשות. כי אם העבודה היא כמו נר תמיד שכל הזמן דולק בשווה, כבר אין השמחה גדולה כמו שיש כל פעם בהתחדשות. הצדיקים מחוברים לציבור, ובתוך הציבור יש מדרגות שונות, יש אנשים שהמחשבות שלהם נמוכות וגם זרות, המחשבות האלו נכנסות גם אל הצדיקים, והם מרימים אותם ומחזירים אותם למקור, וכך יש התחדשות בעבודה.
וכך דורש רבי לוי יצחק את הפסוק: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" - "זך" בגימטרייה 27, כמספר האותיות שהן 22 אותיות ועוד חמש אותיות סופיות. האותיות הן בעצם רמזי המחשבות שיש בכל אדם ואדם. המילה "כתית", רומזת לכך שהאותיות הן כתותות ושבורות, וצריך "להעלות" אותן למקורן, ל"נר התמיד", לצדיק, שהוא תמיד בגובה, שלוקח את המחשבות הנפולות, מחזיר אותם למקורן ומאיר אותן. על ידי כך שאדם מרומם תמיד את המחשבות שלו, הוא כל הזמן מתחדש בעבודת ה'.

מדוע משה רבנו לא נזכר בפרשה
זו הפרשה היחידה בתורה שמשה רבנו לא נזכר בה. מדוע משה רבנו לא נזכר בפרשה. שאלה זו הזכיר בעל הטורים ופירש, ורבי לוי יצחק עונה על כך באופן אחר. ריבונו של עולם ברא את העולם ויש דברים שמנוגדים זה לזה. יש דברים גשמיים שמנוגדים זה לזה, ויש דברים רוחניים שמנוגדים זה לזה ומפריעים אחד לשני, כמו אש ומים שלא הולכים ביחד או רוח ועפר. כל זה בהופעה במציאות בעולם הזה, אבל במקור העליון, האלוקי, של כל הבריות שהקב"ה ברא, אין ניגוד, הכול מאוחד. ככל שהדברים משתלשלים לתוך המציאות, המציאות נהיית יותר מגוונת ולפעמים גם מנוגדת, אבל המקור והשורש הוא אחד, עליון.
חכמים דורשים במסכת שבת את הפסוק: "הן יראת ה' היא חכמה", ש"הן" בלשון יונית היא אחת. יראת ה' היא לבדה חכמה, כי עניינה של יראת ה' שאדם ירא מריבונו של עולם ויודע שהכול בא ממקור אחד - מאת ה' ואז – "הן", הכול נהיה אחד. אם האדם מתבונן שהכול בא משורש אחד, והכל מציאות אחת, זה "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", כשאדם יודע שהשורש של הכול הוא במרומים, ממילא יודעים שגם הדברים המתפשטים, שהם נראים נפרדים זה מזה, הם אחד כשמקשרים את הכול למקור.
כך גם בעבודת ה', לכל אחד יש תפקיד מיוחד. כמו האבות שמידותיהם ותפקידיהם שונים - אברהם מידתו חסד, יצחק מידתו דין, יעקב מידתו רחמים, מידת האמת. חז"ל אומרים שיש צבעים שונים המסמלים את המידות הללו - אברהם אבינו צבעו לבן, המסמל חסד, יצחק אבינו צבעו אדום המסמל את מידת הדין, יעקב אבינו צבעו ירוק.
משה רבנו בשבעת ימי המילואים שימש ככהן. כיצד משה רבנו עובד את עבודת הכהונה - הרי למשה רבנו יש תפקידים אחרים! מפרש רבי לוי יצחק שזוהי שאלת הגמרא "במה עבד משה" והגמרא עונה: בחלוק לבן, שאין בו אמרא. אמנם אמרנו שלבן מסמל חסד לעומת אדום שמסמל דין, אבל לבן הוא גם כולל את כל הצבעים וגבוה מכל הגוונים. כך מסביר ר' לוי יצחק את תשובת הגמרא, שמשה התלבש בבגד רוחני, בתוכן מופשט שהיה מעל כל הצבעים, כך שיכול היה לעשות גם את עבודת הכהונה, כי היו בו את כל התפקידים.
בפרשתנו משה לא מוזכר, כי הוא התרומם מעל כל הבחינות הפרטיות אל השורש והמקור העליון. משה הגיע להתבטלות גמורה לריבונו של עולם. כאשר משה מקושר אל השורש, הוא מעל ההתפרטות, וממילא יכול היה לעשות גם את העבודה של הכהנים, וגם עבודה של גוונים אחרים. מעין הרעיון הזה, אומר מרן הרב, בדרשות על פרשה זו.

בשורש העליון מתאחדים הניגודים
כך אפשר גם להסביר מדוע האבנט של הכהן היה עשוי מצמר ופשתים. והרי התורה אוסרת כלאיים, ומתאים שהכהן ילך עם הבגדים הכי מושלמים ומהודרים שאין בהם שום חסרון. אולי התשובה היא על פי אותו רעיון שאמרנו מקודם. עבודת בית המקדש היא המקור והשורש של כל העבודות, עוד לפני ההתפרטות. בשורש, במקור העליון הכל מאוחד. בית המקדש הוא מקור הקדושה עוד לפני ההתפשטות של הגוונים והניגודים. רק שהדברים מופיעים אחר כך בחוץ, הם מופיעים כניגודים, ואסור להרכיב אותם יחד.
נדמה לי שבזוהר יש את הרעיון הזה גם לגבי יעקב אבינו שנשא שתי אחיות. התורה אוסרת לשאת שתי אחיות, "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹרּ.. עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). הן נעשות צרות זו לזו, וזה יכול לגרום מתח בחיי המשפחה, ואיך יעקב אבינו שצריך להיות הדוגמה לכל ישראל נושא שתי אחיות? אפשר לומר שהניגודים וההפרעות והצרות זו לזו, הן אחרי הירידה שבה מופיעה כל ההתפרטות. יעקב אבינו הוא המקור, לפני השבטים והופעות הגוונים. הוא השורש של הופעת האומה. עוד אין התפרטות, עוד אין ניגודים בין הצדדים. יעקב אבינו שהוא נמצא במקום עליון - ושם הדבר הזה לא אסור.
בתוך המציאות יש גוונים שונים זה מזה שאין לטשטשם. אדם לא יכול לומר, שהוא עליון ויכול ללבוש כלאיים. צריך להיות בשביל זה אדם מרומם, במדרגה עליונה. לא לקפוץ על המדרגות ולטשטש אותן.

דברי זיכרון לרב צבי יהודה ליום היארצייט
השבוע חל י"ד אדר א', פורים קטן. זה יום השנה של מו"ר הרב צבי יהודה. ברוך ה' זכיתי להיות במחיצתו בישיבה למעלה מעשרים וחמש שנים. עשר שנים כתלמיד, וחמש עשרה שנים ויותר, כתלמיד שנמצא גם בצוות של הישיבה. קבלנו את הרב צבי יהודה לרבנו. הדרך שלו, היא הדרך שאימצנו. כל עוד שיכלנו, כמובן שהיינו מקבלים את הדרכתו בדברים הגדולים והקטנים, וגם כשלא יכולנו לשאול אותו, בכל המעשים שעשינו, חשבנו מה הרב צבי יהודה היה אומר.
הייתה לרב צבי יהודה גדלות תורנית, גדלות של קדושה. יכול אדם להיות ידען גדול מאד בתורה, ואין לו את המידות המיוחדות שמעצימות אותו ומשלימות אותו כדי להיות אדם גדול. יש לראי"ה מאמר 'גדול וגיבור'. צריך לפעמים גם את מידת הגבורה, היכולת ליישם את הדברים בפועל. הרב צבי יהודה היה תמיד מבאר את דברי חז"ל שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו ע"ב), שהכוונה, ראשית כל, לעצמו. מי שיש בו יראת שמים אז כל הכוחות שלו נשמעים לו לעצמו. הוא שולט על כוחותיו. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הגבורה הראשונית הבסיסית היא לא כלפי אחרים, אלא כלפי עצמו. כשאדם שולט על כוחותיו ויודע לנהל אותם היטב, אין לו פליטות פה, ואין לו נפילות, ומתוך שדבריו נשמעים לעצמו, דבריו נשמעים לאחרים. ואכן כך היו הדברים אצל מו"ר הרב צבי יהודה. בהספד שהספיד אותו הרב גורן, הוא אמר 'פחדנו ממנו'. הרב גורן לא היה פחדן, והיה אמיץ ויכול היה לפעול נגד כולם, והוא שידע מה זה גבורה, אמר: פחדנו מהדברים שלו, ממה שהרב צבי יהודה יאמר. דבריו היו נשמעים.

יראה ואהבה כאחד
יחד עם מידת היראה הגדולה שראינו בו, ראינו אצלו גם את מידת האהבה. אהבה לה', מתוך כך אהבה לבריות, ומתוך כך אהבת ישראל. היה לרב יחס אישי לתלמידים, עד כדי כך שכל אחד מתלמידיו חשב שהרב אוהב אותו יותר מכולם, שהוא בן יחיד אצלו. כשהרב היה מדבר עם תלמיד, היה כולו נתון לאותו תלמיד. לפעמים הרב ישב עם תלמיד והגיעה שעת שיעור, ותלמידים רבים היו מחכים מאחורי הדלת, והרב צבי יהודה לא מתייחס, הוא עוסק עכשיו עם התלמיד הזה, "העוסק במצווה פטור מן המצווה". הכלל הוא שכשאדם עוסק במצווה, פטור ממצווה, וגם העוסק במצווה קלה פטור ממצווה חמורה. כל תלמיד שראה איך הרב צבי יהודה נותן לו יחס יותר מכולם, זה השפיע עליו מאוד. תחושה של קרבה גדולה, ומצד שני גם הערצה ופחד. בכוח הכפול הזה, ההשפעה שלו על התלמידים הייתה עצומה.

מבט אחד שלם
הרב צבי יהודה לימד אותנו להסתכל באופן גדול, איך מאחדים במבט אחד את אהבת התורה, העם והארץ בלי לוותר על השלמות. לא להתפשר על התורה בשביל אהבת העם, לא להתפשר על אהבת העם בשביל אהבת הארץ, ולא להתפשר באהבת הארץ בשביל אהבת העם. אהבת הארץ מוחלטת, אהבת העם מוחלטת, ואהבת התורה מוחלטת. כל הקדושות הן בעצם קדושה אחת הנמשכת מהמקור האלוקי, העליון.
היחס של הרב למדינה היה יחס של קדושה. מדינת ישראל קודש והצבא קודש. היה לרב יחס מיוחד למדים של צה"ל. כאשר היה בא חייל או מישהו מהמילואים עם מדים לרב צבי יהודה, הרב צבי יהודה היה קם ומנשק אותו. בדרך כלל היה אפשר לזכות ממנו פעם אחת בחיים לנשיקה, בחתונה, אבל מי שבא עם מדי צבא קיבל יחס מיוחד. לצבא יש תפקיד של קדושה והמדים מדים של קודש.
אחרי מלחמת ששת הימים שברוך ה' חזרנו לנחלת אבותינו, ליהודה, שומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני, ובעיקר כמובן לירושלים, למקום המקדש, הרב צבי יהודה התבטא ש"חזרנו הביתה". ומאז, במשך השנים, מאז מלחמת ששת הימים, בערך כחמש עשרה שנים, הרב צבי יהודה תמיד חזר ושינן שאנחנו לא יכולים לוותר על חלקי ארץ ישראל בשום פנים ואופן. הרב התבטא בביטויים חריפים ותקיפים, ועמד על כך בעוצמה גדולה. הרב צבי יהודה חינך אותנו לעוצמות רוחניות כאלה, שאחר כך מתוכן, נבעה הרוח הגדולה של ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה.