ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!
בית המדרש מדורים קרוב אליך

גליון מס 147

איפה משיגים היום דבק טוב?

מה היה קורה אם האדמו"ר הזקן לא היה מתקרב לחסידות? הבעל שם טוב לקח סיכון כזה <> הנהג של האוטובוס לרחובות זכה להמון ברכות בזכות הטעות היזומה <> ומה אמור לקרות לנו כשמתוועדים?
157
לחץ להקדשת שיעור זה
לחיים לחיים!
בראש השנה, עשרת ימי תשובה, סוכות ושמחת תורת קיבלנו הרבה השפעות. הרגשנו בשמים, היינו מנותקים מענייני העולם הזה ועכשיו חזרנו לעולם. מרגישים לפעמים קצת מוזר וקצת אי נעימות, אבל עכשיו מתחילים החיים האמיתיים שלנו. כשהרבי הריי"צ היה עדיין נער, אביו הרבי הרש"ב הדריך אותו במהלך חגי תשרי על כל צעד ושעל. במוצאי יום כיפור הוא נכנס אל אביו ושאל: "ומה עכשיו"? ענה לו אביו הרבי: "עכשיו מתחילה עבודת התשובה".
אחרי תקופת החגים נוהגים בחב"ד לדפוק על הבימה בבית הכנסת ולהכריז "ויעקב הלך לדרכו". השם יעקב הוא על שם 'עקב', לא כמו השם ישראל שהוא 'לי ראש'. העבודה של יעקב היא להוריד ולהמשיך את הקדושה גם ב'עקב', במקומות החשוכים. היהדות היא לא לברוח מהעולם אלא לרדת לעולם ולגלות את השמים שבארץ.
איך עושים את זה?
פעם קרא המגיד ממזריטש, בכיר תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש, לתלמידיו ואמר לכל אחד מה העבודה הרוחנית שלו ומהי הדרך שלו בעבודת ה'. כשהגיע אליו האדמו"ר הזקן ושאל מה הדרך שלו, אמר לו המגיד: "את הדרך שלך אתה צריך למצוא לבד". בחב"ד מלמדים שהעבודה היא 'מלמטה למעלה'. אמנם הרבי נותן לך את הדחיפה, אבל העבודה היא שלך. כשהאדמו"ר הזקן היה בבטן אמו, ביקש הבעל שם טוב מהאב, ר' ברוך, לא לספר לילד שום דבר אודות הבעל שם טוב. אדמו"ר הזקן כל כך לא הכיר את החסידות, עד שכאשר הוא הגיע לגיל שש־עשרה הוא התלבט אם ללכת ללמוד אצל הגאון מווילנה, ראש המתנגדים, או אצל המגיד, ראש החסידים. ברגע האחרון הוא אמר לעצמו שללמוד אני קצת יודע, אבל להתפלל אינני יודע, ונסע למזריטש. תארו לעצמכם שהאדמו"ר הזקן לא היה מגיע בסוף לרב המגיד, מי יודע אם היינו מתוועדים פה היום? ובכלל, איך העולם כולו היה נראה?
אך הדבר המדהים ביותר הוא עד כמה הבעל שם טוב היה מוכן לקחת סיכון, שהאדמו"ר הזקן לא יכיר אותו ולא את תורת החסידות. למה הוא עשה את זה? כיוון שבחב"ד צריכה להיות העבודה מלמטה למעלה, לא נותנים לך כפית בפה . אתה צריך לעשות הכל בעצמך. לכן גם הבעל שם טוב רצה שהאדמו"ר הזקן יבוא לחסידות מעצמו, מתוך העבודה שלו.
אומרים שתרנגולת דוגרת על הביצה עשרים ואחת יום. היא לא זזה מהמקום והתרנגול מביא לה את האוכל, היא מרעיפה על הביצה חום ואהבה כדי שתתפתח ויבקע מתוכה אפרוח. אבל לפעמים, כשהביצה נפתחת, רואים שם אפרוח מת. למה זה קרה? אמא שלו כל כך התאמצה והשקיעה עד שהוא נהיה לאפרוח שלם. אבל אז, ברגע הזה, הוא צריך לפתוח בעצמו את הביצה ורק אז נהיה אפרוח. אבל אם יש לו את כל הכוחות והוא לא עושה את הצעד האחרון הזה, לבקוע את הקליפה, הוא ימות. כך גם אנחנו, בכל החגים קיבלנו הרבה שפע ועכשיו הגיע הזמן לנצל את הכוחות, לבקוע את הביצה ולעוף.
לפעמים – אפילו אם רק לעתים נדירות – יש לנו התלהבות לקראת התפילה או לקראת עשיית מצווה, אנחנו מרגישים כל כך טוב. אבל האמת היא שכשיש לנו בתפילה חיות שהגיעה מעצמה, זה לא שלנו. זה מגיע מלמעלה. אנחנו מתפללים בהתרוממות רוח, ואז בארוחת הבוקר מרגישים כל כך טוב עם עצמנו – לא היתה לי מחשבה זרה וממש הרגשתי את אלוקים. ועכשיו? אוכלים לחם עם ביצה. איזה יופי, יש לי גם עולם הזה וגם עולם הבא. זהו בדיוק הרגע בו הנפש הבהמית תופסת אותנו. הרי כל זה לא שלנו, הכל בא ממנו יתברך! אני לא עשיתי כלום, אז מה אני כל כך מדושן עונג מעצמי?
זו ההזדמנות שלנו. ה' נתן לנו התרוממות רוח והתלהבות, ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך הלאה את החום שקיבלנו ולא לבזבז את השפע הזה על הנאה זמנית. ולכן בכל פעם שיש לנו איזו התלהבות, נשתמש בה לתיקון הנפש הבהמית: נחשוב על איזו מידה לא טובה, כגון כעס, ונכניס את ההתלהבות הזאת ישר לתוכה עד שהיא תימס ותתפורר. הרעיון הוא שנעשה מזה הרגל, כל פעם שאנחנו מתלהבים ומגיעים ל"היי" - ניקח את זה לתוך ה'עקבים' והמקומות החשוכים שלנו, כדי שנוכל להשתחרר מהם.
במוצאי ראש השנה האחרון חיכו בבני ברק המוני אנשים בתחנת האוטובוס של קו 402 מבני ברק לירושלים. האוטובוסים שחלפו היו מלאים עד אפס מקום, ואנשים חיכו וחיכו במשך שעות. כמובן שכולם כעסו מאוד על חברת התחבורה שהבטיחה להם לשלוח תגבור.
בשעה אחת וחצי בלילה הגיע לתחנה אוטובוס קו 318, ושאל את האנשים למי הם מחכים עכשיו באמצע הלילה? אנשים ענו לו שהם תקועים וביקשו ממנו שיחליף את מספר הקו ל־402 ויקח אותם לירושלים.
הנהג התנצל ושאל אותם איך הם מבקשים ממנו לעשות את זה - הרי הוא נהג בקו 318 בדרך לרחובות, והוא יפוטר מהעבודה... אנשים המשיכו להפציר בו עד שהסכים, החליף את מספר הקו ל־402 ונסע לירושלים. במשך כל הנסיעה לירושלים הנוסעים עשו לו "מי שברך", וכולם באו לברך אותו בשנה טובה ומתוקה.
לקראת סוף הנסיעה, ניגש אליו אחד הנוסעים ושאל אותו: איך באמת הסכמת להחליף את הקו שלך למעננו? הרי יתכן שמחר תפוטר מהעבודה. ענה לו הנהג: אגיד לך את האמת, הסדרן ביקש שאחד הנהגים יסע אל הקבוצה שממתינה בתחנה כבר כמה שעות. אף אחד לא הסכים, כי כולם צפו את הזעם והקללות שיקבלו מהנוסעים על איחור מורט עצבים שכזה. מי רוצה קללות לקראת השנה החדשה? ואז עלה לי רעיון, לכתוב על הקו 318 ולהגיע כך לתחנה. בזכות זה הרווחתי כל הדרך ברכות שיעשו לי את השנה...
אנחנו מקבלים ברכה, שפע והתלהבות וחושבים שזה שלנו. צריך לדעת שזה מהקב"ה, אבל כל זה לא היה יוצא לפועל אם אנחנו לא מבקשים. אם הנוסעים לא היו מבקשים מהנהג להחליף את מספר הקו זה לא היה קורה. אנחנו צריכים לעשות את שלנו, ואז הקב"ה נותן לנו הרבה יותר. זה מה שכתוב "יגעת ומצאת תאמין" - אתה צריך להתייגע ולעשות את שלך, ואז תקבל מהקב"ה שפע הרבה יותר גדול ממה שיגעת.
בחזרה לסיפור על אדמו"ר הזקן: אחרי שנתיים הוא הגיע אל הרב המגיד ואמר לו: "רבי, את חומרי הגלם לבניין יש לי. את התכנית לבניין – גם יש. אך חסר לי דבר אחד: מלט שידביק את הכל יחד. יש לי תורה, יש לי תפילה, אבל אין לי את הלחלוחית. אני פשוט לא מצליח להשיג את זה". אמר לו הרב המגיד: "דע לך, את הדבק מקבלים רק דרך רבי, ואני מוכן לתת לך את הדבק שקיבלתי מהבעל שם טוב".
אז את חומר הגלם האדמו"ר הזקן השיג מעצמו, גם את התכנית, אך את הדבק הוא היה צריך לקבל מהרבי שלו. התוועדות נותנת את הדבק. אתה יכול ללמוד הרבה תורה, הרבה חסידות, ויהיו לך לבנים יפות אחת על השניה. אבל אם אין דבק, כשתנשב רוח חזקה, הכל יקרוס. ההתוועדות מחברת הכל יחד. זו תורה שבעל פה, ויש דברים שיכולים לקבל רק בעל פה. במו עיני ראיתי איך בחורים ישבו בהתוועדויות עם החסידים הכי גדולים שכל מילה מהפה שלהם שווה זהב, והם ישנו וישנו וישנו. לפעמים לא רק ראו אותם ישנים, אלא גם שמעו... איך זה יכול להיות? כי לא היה להם דבק.
ר' מנדל פוטרפאס היה שואל, למה בכלל צריך להתוועד? אם אתה רוצה ללמוד חסידות – קח ספר ותלמד. אבל למה צריך לשבת עם חסידים, לדבר, לנגן ניגונים ולהגיד לחיים? והוא ענה: בהתוועדות לא מחדשים חידושים. אתה רוצה שיעור בנגלה? בבקשה. רוצה שיעור בחסידות? טוב מאוד. אך התוועדות היא משהו לגמרי אחר – אנחנו צריכים להוריד את מה שלמדנו לתוך הלב, למלא את הדם שלנו במה שספגנו לתוך מערכת העיכול הרוחנית.
בחסידות מסבירים את ההבדל בין כוח לחוש. כוח הוא יכולת שיש לאדם: יש את כוח המחשבה, כוח הדעת. אבל חוש בא מהמילה לחוש, למשש. זה מה שגורם לנו להרגיש את עצם הדבר. יש אדם שלומד חסידות והוא מחזיק את זה בראש טוב מאוד, אבל זה עדיין לא נדבק בו. הוא נשאר הוא, והחסידות נשארת היא. התוועדות באה להדביק את החסידות לתוך הלב שלנו. אפשר ללמוד הרבה חסידות והיא תעבור מעליך, ולעומת זאת יש כאלה שאולי למדו קצת, אבל מה שיש להם נדבק לגמרי והפך להיות חלק בלתי נפרד מהם.
אז למה חשוב להגיד לחיים? היתה פעם התוועדות של הרבי הרש"ב, והוא ראה שבחור אחד שתה משקה ונשאר לו קצת בכוס. שאל אותו הרבי: "אתה יודע ממה עושים משקה?" והבחור ענה, "בוודאי, משעורה". אמר לו הרבי: "דע לך, צמחה לה שעורה בשדות רוסיה, וכל הזמן התפללה בלבה שיעשו ממנה וודקה, והיא לא סתם תעוף ברוח או תתייבש. ברוך ה' היא זכתה לגדול יפה וחזקה, ואז כשהגיע הזמן קצרו אותה והביאו אותה לבית חרושת למשקה. אבל שם לא לוקחים את כל השעורים, רק את היפות ביותר, ועכשיו היא התפללה שלא יזרקו אותה לפח. היא אכן זכתה שיעשו ממנה משקה, ואחרי זה היא התפללה שהבקבוק שלה ילך למקום בו יש יהודים. הקדוש ברוך הוא שמע את התפילה שלה ושלחו אותה בקרון מיוחד ללובביץ'. שם, כשהגיעה לחנות, הניחו אותה על מדף, והיא כל כך התחננה בשקט שיקנה אותה דווקא יהודי ולא גוי. גם את התפילה הזאת הקדוש ברוך הוא שמע, ובסוף לקח אותה יהודי, הביא אותה להתוועדות ומילא בה כוס. היא התפללה שהיהודי לא ישכח לברך ואכן, היהודי הזה אמר 'לחיים', בירך 'שהכל נהיה בדברו' ושתה. אך הוא שתה רק חצי כוס, והיא נשארה בחצי התחתון. אתה יודע איזה דפיקות לב יש לה עכשיו? מהשדה היא עברה את כל סדר ההשתלשלות כדי להגיע לכוס שלך, ואתה לא אומר 'לחיים'"?
לחיים לחיים! .




עוד בנושא קרוב אליך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il