בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • מגילת אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

undefined
8 דק' קריאה
א. לא ללכת לבד
פעמים רבות עמדה מלכות ישראל במצבים של מתח וחרדה, בעמידתה מול אויב ומתנכל 1 . באחת מהסוגיות האלו, מתברר באופן מיוחד היכן עומדים האדם והעם, מהו מיקומם האמִתי, מה כוחם ומה תפקידם 2 . סוגיה זאת מתרחשת, עת רוצה מלך מואב להתקיף את ישראל ולפגוע בהם, ומולו עומד יהורם בן אחאב מלך ישראל. מלך זה פוקד את כל ישראל, אך כנראה מבין שלבדו, לא יוכל לצאת למערכה, ועל כן 3 :
"וילך וישלח אל יהושפט מלך יהודה לאמר מלך מואב פשע בי, התלך אתי אל מואב למלחמה".

ותשובתו של מלך יהודה אשר מכיר בכך שיש ערבות הדדית 4 למרות כל המחיצות וההבדלים - "ויאמר אעלה, כמוני כמוך, כעמי כעמך כסוסי כסוסיך" 5 .

הבטויים המעשיים של ההליכה יחד, נובעים 6 , אפוא, מההכרה הפנימית של המשותף 7 שהוא למעלה ולפני הניגודים במציאות הנגלית, ולכן אין יהושפט מסתפק במענה חיובי על שאלת "התלך אתי", אלא מתחיל מהשורש של "כמוני כמוך וכעמי כעמך" 8 .

כתוצאה 9 משותפות זו הנרקמת בין שני המלכים, יוצאים הם לדרך שבה מצטרף אליהם מלך אדום, ואולי כוחם של שלשה אלו יחד עם צבאותיהם, יוכלו להכריע את הכף.

אבל, במהלכם במשך שבעה ימים, לא היו מים לשתייה, ודבר זה מלבד עצם הקושי שנוצר, גם מסמן את החשש ממה שעלול לקרות במערכה כולה:
"ויאמר מלך ישראל, אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב" 10 .

ובין אם החשש הוא שיתפזרו הצבאות וילכו החיילים לחפש מים, כל אחד לדרכו, ותחלש עד למאוד היכולת הצבאית 11 , ובין אם הבינו את טעותם הראשונית לעבור דרך אדום 12 , הרי שתחושת המבוי הסתום וחוסר האונים הולכת ומחריפה.

ב. התפכחות מאשליות
במצב זה של חששות ונמיכות הרוח, אין יותר טעם לתפיסה של "אני ואפסי עוד" 13 . מה עושים כאשר מכירים בכך שיש גבול ליכולת האנושית המתנשאת, כאשר חלק מהשותפות בנוי על אנשים אשר עובדים עבודה זרה ומשתעבדים לכוחות נָכְריים אשר מנותקים ממקורם האלוקי 14 ?

כיצד מתקדמים והיכן נקודת הפריצה במעגל הקסמים של הקושי והמוגבלות כאחד, כאשר רואים כי אפילו בנקודה הטבעית של חֶסרון המים, אין יכולת לפתור את הבעיה 15 ?

והנה כאשר האדם נפתח להכיר במיקומו הטבעי, בחלקיותו כמו גם בכשרונותיו 16 , ורוצה בכל מאודו לקבל הכוונה וכוחות ממי שלמעלה ממנו 17 , וחפץ 18 בכל לבבו לקלוט ממקור עליון את פשר המציאות ואת יעדיו - או אז מתבקש המהלך הבא כהמשך לאותה התפכחות מאשליית הגאווה 19 : "ויאמר יהושפט, האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מֵאוֹתוֹ...".

הנה כי כן, בהיות נביא לה' במקומנו, והוא שליח 20 של גילוי רצון השם יתברך אל המציאות, אל האדם ואל האומה - או אז נדע מה לעשות, איך, ועל ידי מי - כחלק מהותי מבירור השליחות שלנו, יעדיה וגם תוצאותיה.

ככל שהאדם, כיחיד וכצבור, מכיר בכך שאת יכולתו האמִתית הוא יונק מהמעיין האלוקי, והוא מתפכח מהדִמְיוֹן הכוזב של האלהת הכוחות האנושיים 21 - או אז נפתחת בקרבו המסוּגָלוּת לקלוט את האמת ולפעול על פיה.

והנביא בעצמו באותו מעמד, כבר נמצא בין האנשים, אבל נחבא הוא אל הכלים, מצטנע באמת 22 , מכיר - ודווקא הוא אמון על כך - שלא ההבלטה ולא ההחצנה הן הקובעות את מעמדו, אלא רק המקור האלוקי הוא שנותן בו את כוח החיות, ההבנה וההשפעה. כפי שאותו נביא צִיין בעצמו את חוסר ידיעתו בדבר האירוע שאירע לְילדָהּ של האישה השונמית, ותלה חוסר זה בכך ש"וה' העלים ממני ולא הגיד לי" 23 .

את ניצניו העמוקים של המחסור בעטיין של מגבלות האדם, מזהה, אפוא, יהושפט המלך באותו מעמד של חסרון המים ותחושת המבוי הסתום מִבְּחִינָה צבאית ומדינית. לפיכך הוא מבקש לפגוש את הנביא, שיורה מהו הרצון האלוקי באותה תקופה 24 .

ג. יציקת המים
את פשר סוגיית הימצאתו של הנביא, פותר דווקא אחד מעבדי מלך ישראל, אשר בניגוד אולי להתנהגותו של מלך ישראל עצמו, הרי שעבדיו כן חשים את עָצמת הנביא ומכירים בה, ולכן מתאר העבד, תוך כדי הזכרת הנביא 25 : "…ויען אחד מעבדי מלך ישראל ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו".

בשתי הדמויות שכָּלַל העבד במענה לבקשת המלך, לא נזכר תוארם הנבואי, אבל שמותיהם ותפקידיהם ידועים היו. אך העבד לא הסתפק בשמות, אלא אף הגדיר את היחס בין שני הנביאים. יחס זה שהוא כעין יחסם של רב ותלמיד 26 , מודגש כאן גם בשל הצורך להבהיר שאין כוחו של הנביא שלם עד שאינו מתחבר כראוי עם הדורות הקודמים, ונסמך על ידיהם 27 .

מדוע ראה העבד צורך להוסיף את הביטוי "אשר יצק מים", ומה תוכנו של מושג זה בפני עצמו, וכן בהקשר לאותו מעמד של גילוי הנבואה במבוי הסתום המדיני והלאומי?

בדברי חז"ל 28 מצאנו רובד אחד אשר קושר בין המעמד הנ"ל לפני המלחמה עם מואב, לבין המעמד שבהר הכרמל, שם אחרי שפסחו על שני הסעיפים, ראו ישראל כיצד בעִקְבות תפילת אליהו הנביא, ירדה אש מן השמיים אל המזבח, ואף על פי שהיה מוקף במים מסביב - לא כבתה האש, ונס גלוי זה הביאם להכרה ולקריאה 29 : "ה' הוא האלקים".

לפי המדרש, מי שעל ידיו הגיעו המים אל התעלה שמסביב למזבח - היה אלישע הנביא שאליהו זלף מים על ידיו.

ומכיוון ששני המעמדות עוסקים בהופעת הנס האלוקי של גילוי כבוד ה' 30 ומלכותו בכל משלה עד לנצחונם של ישראל 31 , רואה המדרש קשר ביניהם בביטוי: "אשר יצק מים על ידי אליהו" 32 .

ד. להתחבר אל האמת
רובד שני בבטוי זה, מואר לפי הגמרא 33 , באיכות הקשר שבין הרב לתלמידו:
"ואמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי - גדולה שִמוּשה של תורה יותר מלמודה, שנאמר 34 : 'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו'. 'למד' לא נאמר אלא 'יצק', מלמד שגדולה שִמוּשָה יותר מלמודה".

השימוש שונה מהלימוד, בכך שאיננו רק במישור של הידיעה ואיסוף הנתונים, אלא הוא נוגע לחתירה אל האמת היותר עמוקה, אל הבנת הטעמים והחפירה פנימה; וכך מתבאר במקומות רבים בש"ס, מעין ההגדרה הבאה לשימוש תלמידי חכמים 35 :
"הוא הגמרא התלויה בסברא, שהיו נותנים לדברי משנה - טעם, והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והוא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים".

לפי דברים אלו, כרוכות הן התופעות של הבנת הטעמים לעומק עם ההתאספות יחד. שהרי מתוך הקשבה הדדית 36 ומתוך הפריה הדדית 37 - ניתן עוד יותר לראות את מכלול הזוויות של האמת, וכתוצאה מכך להתחבר לעוד מידה מהמידות שהתורה נקנית בהן 38 . אותו רצון לעמוד על האמת ולא להישאר על מפתנהּ החיצוני, הוא גם מביא את התלמיד להתקרב ולראות את התנהגותו של רבו מקרוב 39 , עד כדי ש"ולִמוּד כזה נשרש בלב הרואה" 40 . ולא בכדי, מוגדר כבר הקשר הראשוני בין הנביא אליהו לבין תלמידו במילה: "וישרתהו" 41 . כי השימוש כמו גם השירות, מקרבים ביניהם, ומאפשרים אותה התבוננות של התלמיד באורחות חייו של רבו 42 .

בכך מתחבר התלמיד אל האמת לא בציר האופקי המשווה חלילה 43 בין הרב לתלמיד אלא בציר האנכי - ולא האנוכי - של מוכנות הקליטה האנושית את דבר ה' העובר דרך הצינור של הרב אל התלמיד 44 . וממש כך צריך להתרחש באותו מעמד של מלכי יהודה וישראל הרוצים להיות כלים שיקלטו את דבר ה' 45 , ועל כן מחפשים את הנביא, ומציאותו של הנביא מוארת היטב על ידי אותו ביטוי של שימוש ופתיחות כלפי מעלה 46 - "אשר יצק מים על ידי אליהו".

ה. לחיות על פי הענווה
את מענהו של העבד, שומע יהושפט מלך יהודה, ומסיק על הימצאות הנביא במחנה על פי שליחות אלוקית 47 ויכולתו להעביר אליהם את דבר ה'. או אז מתאר הכתוב את יישומה המעשי של המסקנה 48 : "... וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום".

הנה כי כן, תיאר הכתוב את הגעתם של המלכים אל הנביא בדרך של ירידה, בדרך של ענווה והכרת המקום - כפי שחשו הם בעקבות גודל המאורע אשר לפניהם 49 . ביטוי זה גם מבאר מדוע נשמט התואר מלך מדמותו של יהושפט, באשר הרגיש אז דווקא את הצורך בענווה 50 ובעמידה כנה, ללא כחל ושרק, מול הנביא ושליחותו, לברר מהו בדיוק רצון ה' באותה עת.
כך מתבאר הדבר בפירושם של הראשונים 51 :
"ירדו ממרכבתם לכבודו לדבר עמו ולא קראו לו שיבוא אצלם, לפי שהיו בצרה גדולה, חשו לכבוד הבורא ולכבוד נביאו... להודיע ענותנותו של אותו צדיק שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט".

ומתוך חיים שכאלו, "בשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל אלו הניסים" 52 . והנה הנביא בעצמו, עת פונים אליו אלו המלכים אשר ירדו מכבודם לכבודו מגיב בכעס, ומבקר בעָצְמָה את מלך ישראל ואומר לו 53 : "מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך".

חשבון זה שאותו עורך הנביא דווקא במשבר כזה, מעורר את מלך ישראל להזכיר כי "עת צרה היא ליעקב" 54 , ובעת כזאת הגיעה הנבואה כדי לגאול 55 ולא כדי לכעוס. אם רוצה הוא הנביא להיפתח כראוי לדבר ה', אזי אין הוא צריך לכעוס, שהרי, כפי שלימדונו חז"ל 56 : "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו 57 . אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו". וריש לקיש למד עניין זה לגבי הנבואה, מדברי הנביא בכעסו על מלך ישראל, שאחר כך הוצרך 58 לכלי ניגון כדי ליישב את דעתו ולקלוט השראת שכינה. ומי כריש לקיש יכול להעיד על כך שהיחס הראוי לפושעי ישראל מסוגל להשיבם ולרוממם, כפי שהיה יחסו של רבי יוחנן אליו, בפרשת הירדן כשאמר לו: "חילך לאורייתא" 59 .

דברים אלו על סילוק הנבואה בגלל הכעס, מאירים ביתר שאת את הצורך לחיות בענווה על פי המהלך האלוקי, ולמקד את היחס הנפשי 60 כמו גם התגובה המעשית, על פי גודל השעה וצורך המאורע באותה עת של משבר לאומי, ולא על - פי מה שעלול לבטא את הניכור הרוחני וההקפדה שלא במקום 61 , כי כמוהם כאָבְדן עשתונות 62 יחסית לרוממות הדמות של הנביא 63 , וכעס זה אינו מוּתָר כלל, אלא אם כן, זוהי תגובה חינוכית מבוקרת הנדרשת לשעתה 64 .


^ 1 הרחבה במכילתא, 'בשלח', ו לעניין "ויבוא עמלק".
^ 2 דוגמא לכך בפירושו של רב"צ אדלר לשיר השירים רבה ד, יט, לעניין חזקיהו ואי אֲמִירַת השירה.
^ 3 מל"ב ג', ז. הפניה סתמית מכאן ואילך הן לפסוקים, הן למפרשים, מכוונת למל"ב.
^ 4 סנהדרין מג ע"ב-מד ע"א.
^ 5 שם.
^ 6 עוד על כך בספר 'בית דוד' דרוש ו.
^ 7 על פי ירושלמי פאה פ"א ה"א, בעניין דורו של אחאב שירדו למלחמה ונצחו בגלל אחדותם למרות שעבדו עבודה זרה.
^ 8 אף רות המואבייה ביררה שורש זה בדבקותה בנעמי - רות א', ז-יז.
^ 9 הסיוע הנכרי למלכי יהודה וישראל נעשה רק אחרי הברית שנוצרת פנימה, ביניהם.
^ 10 ג', י.
^ 11 רד"ק שם.
^ 12 מלבי"ם שם.
^ 13 צפניה ב', טו.
^ 14 על הקשר בין גאווה לעבודה זרה - בישעיהו ב', ה-כב, ובסוטה ד ע"ב - דברי רבי יוחנן בשם רשב"י ומעצמו.
^ 15 'מצודת דוד' ג', י.
^ 16 הרחבה בפירוש 'תורה תמימה' במדבר יב', א-ו, בעניין הענווה.
^ 17 אבות פ"ב מ"א - ופירוש 'רוח חיים' שם.
^ 18 מלבי"ם ויקרא א', ג, ד"ה יקריב אותו לרצונו.
^ 19 ג', יא.
^ 20 הרחבה ב'כוזרי', מאמר ראשון, סעיפים מא-מג.
^ 21 עוד על כך בפירוש רש"ר הירש בראשית יב', א, בעניין "לך לך".
^ 22 על פי פירוש רד"ק ג', יא, ד"ה פה אלישע.
^ 23 ד', כז.
^ 24 כפי שאומר הרמב"ם ב'מורה נבוכים' ח"ב פט"ז, שבמקום שאין העיון האנושי מגיע - שם מכריעה האמונה.
^ 25 ג', יא.
^ 26 מל"א י"ט, טו-כא.
^ 27 הרחבה בהקדמת הרמב"ם ל'י"ד החזקה'.
^ 28 הובאו בפירוש רד"ק ג', יא.
^ 29 מל"א י"ח, לט.
^ 30 ורק משום כך 'סמך' אליהו על הנס, וערך את כל המאורע בהר הכרמל.
^ 31 במדבר י', לה-לו; וכן שופטים ה', כג; וכן בתהלים פ"ג, א-ד.
^ 32 ג', יא.
^ 33 ברכות ז ע"ב.
^ 34 ג', יא.
^ 35 רש"י, ברכות מז ע"ב, ד"ה שלא שימש ת"ח.
^ 36 פירוש 'רוח חיים' על פרקי אבות, פ"ג מ"ג, בעניין "שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה".
^ 37 שו"ת 'חתם סופר', 'אורח חיים' סימן ר"ח.
^ 38 פרקי אבות פ"ו מ"ו - "בדיבוק חברים".
^ 39 ברכות סב ע"א.
^ 40 פירוש הגאון רבי צבי הירש חיות לברכות ז ע"ב, על פי הגר"א ד"ה שימושה.
^ 41 מל"א י"ט, כא.
^ 42 וב'תנא דבי אליהו' פ"ה, ו, נלמד כל עניין השימוש שגדול מהלימוד מהמילה: "וישרתהו".
^ 43 כפי שנשלל הדבר בפסחים כב ע"ב - בדברי ר' שמעון.
^ 44 הרחבה בדברי הרמב"ם הלכות תלמוד תורה, פ"ד הלכות א-ה.
^ 45 שהרי יכולתם מצד עצמם - הוכחה כמוגבלת וכמצויה במבוי סתום, כפי שלמדנו לעיל.
^ 46 הרחבה בעניין החתירה אל האמת בהבנת הלימוד - באבות פ"ד מ"א - בדברי בן זומא: "איזהו חכם - הלומד מכל אדם".
^ 47 רד"ק, וכן 'מצודת דוד', ג', יב.
^ 48 שם.
^ 49 מלבי"ם שם.
^ 50 המשך פירושו שם.
^ 51 רד"ק שם.
^ 52 המשך פירושו של רד"ק שם.
^ 53 שם, יג.
^ 54 ירמיהו ל', ז.
^ 55 וכן ב'ילקוט שמעוני', מל"א י"ט.
^ 56 פסחים סו ע"ב.
^ 57 דבר זה נלמד שם על פי במדבר ל"א, יד, בעניין "ויקצוף".
^ 58 ג', טו.
^ 59 בבא מציעא פד ע"א.
^ 60 הרחבה ב'מעייני הישועה' לגרי"מ חרל"פ, 'מי מרום' ח"ו קצד-קצה.
^ 61 עוד על כך בשו"ת 'כתב סופר' אבן העזר מ"ז, וכן אורח חיים נ"ז.
^ 62 רמב"ם הלכות דעות פ"ב.
^ 63 ובהקשר זה גם כן ניתן לראות ש'כל האומר... חטא - אינו אלא טועה' - שבת נה ע"א.
^ 64 שבת קה ע"ב, לעומת השלילה ב"דקעביד נחת רוח ליצרו".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il