בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • שבת
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • הלכות שבת
  • כללי מלאכות
undefined
31 דק' קריאה
שבת – כללי מלאכות
הצגת הסוגיות
סוגיות רבות מזכירות את מחלוקת התנאים לגבי אינו מתכוון, שרבי שמעון מתיר ורבי יהודה אוסר, ונביא חלקן. המקרה בו עסקו הוא גרירת ספסל הגורם גם לחריץ בקרקע, דהיינו מלאכת חרישה, כמובא בדף כט ע"ב ובמקומות נוספים. הגדרת המחלוקת בפשטות היא מה הדין באדם העושה פעולה הגורמת לשתי תוצאות, כאשר כוונתו ומטרתו היא לאחת מהן שאינה מלאכה האסורה בשבת, אלא שבפועל נגרמת תוצאה נוספת, שהיא מלאכה האסורה בשבת.
עוד מבואר שם שמחלוקתם אינה דווקא לגבי הלכות שבת אלא לגבי כל האיסורים ולכן נחלקו גם לגבי איסור כלאיים, אם מותר לסוחרי בגדים להתעטף בבגדים אם אין כוונתם להנות מהם אלא רק להציגם למכירה, וכפי שיובא בהמשך בדף קלג ע"א רואים שנפקא מינה גם לעניין קציצת בהרת.
בדף מא ע"א תולים במחלוקתם את הדין אם מותר לשפוך מים קרים לתוך מיחם שפינהו ממים על מנת לצננו, למרות שכתוצאה מכך הוא מצרף את הכלי ומחזקו, ויש בכך מלאכה של תיקון כלי.
בכריתות כ ע"א מובאת בברייתא מחלוקת תנאים אם החותה גחלים בשבת חייב רק חטאת אחת או שתיים. באחד ההסברים בגמרא מבארים שמדובר במתכוון לכבות אך העליונות כובו ואילו התחתונות הובערו, ותולים מחלוקתם במחלוקתנו. המחייבים שתיים, גם על ההדלקה של התחתונות וגם על הכיבוי של העליונות, סוברים כרבי יהודה והפוטרים על ההבערה סוברים כרבי שמעון שהואיל ולא התכוון להבעירם פטור.

באיסורי דרבנן
סוגיית הצירוף באינו מתכוון נידונה באופן נוסף ביומא לד ע"ב לגבי הטלת עששיות של ברזל שהיו מטילים ביום כיפור כדי לחמם את המקווה עבור הכהן הגדול. אביי שם מסביר שאין איסור למרות שמצרף את העששיות בגלל שאינו מתכוון, ומקשה הגמרא שהרי אביי פוסק כרבי יהודה שאינו מתכוון אסור, ומשיבה, לפי גירסת רש"י , שגם לשיטתו דווקא איסור דאורייתא אסור באינו מתכוון אבל מלאכת צירוף אסורה רק מדרבנן ובכך מודה שאינו מתכוון מותר.
אולם התוס' (שם ד"ה הני ואצלנו בדף מא ע"ב ד"ה מיחם) לא רוצים לשנות את הגירסא שם ולמחוק את המילים "אין שבות במקדש", וכן מקשים הם מסוגיית הצירוף בשבת, שאצלנו בדף מא ע"ב הגמרא אומרת שלרבי יהודה אינו מתכוון אסור גם בצירוף, וכן מקשים ממקור המחלוקת לגבי ספסל, שהרי שם החרישה נעשית כלאחר יד ואין זה אלא איסור דרבנן (כמפורש בדף מו ע"ב), אלא ודאי שרבי יהודה אוסר אינו מתכוון גם באיסורים מדרבנן.

האם רבי יהודה אוסר מדאורייתא?
התוס' עצמם מפרשים את כוונת הגמרא שם שאף שרבי יהודה אוסר באינו מתכוון הוא מודה שמהתורה יש חילוק בין מלאכות שבת לשאר איסורים. בשאר איסורים אינו מתכוון אסור מהתורה אך במלאכות שבת הואיל ונאסרה רק מלאכת מחשבת מותר מהתורה והאיסור אינו אלא מדרבנן. לכן ביומא שמדובר על בית המקדש שבות במקדש הותרה, ואילו אצלנו שלא מדובר במקדש אסור.
התוס' מתקשים מהגמרא בכריתות שאמרה שלרבי יהודה החותה בגחלים על מנת לכבותם והבעיר את התחתונות חייב חטאת גם על ההבערה, משמע שהחיוב הוא מהתורה למרות שמדובר במלאכות שבת. ומתרצים שמדובר בפסיק רישא שאז זו כן מלאכת מחשבת ואסור מהתורה, והטעם שרבי שמעון פוטר שם למרות שזהו פסיק רישא הוא משום משאצל"ג. כפי שיובא בהמשך, רואים מהתוס' בדף קג ע"א שלדעתם כל פסיק רישא דלא ניחא ליה מוגדר גם כמשאצל"ג.
משיטת רש"י שלא רצה לפרש כן נראה לכאורה שלדעתו רבי יהודה אוסר מהתורה גם במלאכות שבת וסבור שאין בכך חיסרון של "מחשבת", אולם בדף קכא ע"ב (ד"ה דילמא) כותב במפורש שרבי יהודה אסר רק מדרבנן ולכן מותר לדרוס על נחש לפי תומו כי במקום מזיקין לא גזרו.
יש לעיין אם שיטת רש"י היא אפילו יותר קיצונית מהתוס' ולדעתו בכל התורה רבי יהודה אוסר רק מדרבנן ולא רק בהלכות שבת, כפי שמשמע מפשט דבריו. גם אם נאמר כן, יצטרך רש"י להודות בפסיק רישא שחייב מהתורה, כפי שהוכיחו התוס' מכריתות 1 . לכאורה אי אפשר לומר כן, כי ישנה גמרא מפורשת שלדעת רבי יהודה בשאר התורה אסור מהתורה, כפי שהוכיח הגר"ח מבריסק (שבת י, יז) מדף קלג ע"א. הגמרא שם שואלת למה צריך פסוק ללמדנו שמותר למול גם אם קוצץ בכך בהרת, הרי גם ללא חידוש מיוחד יש להתיר משום שאינו מתכוון מותר, ומשיב אביי ששיטת רבי יהודה היא הסובר שאינו מתכוון חייב. רואים שהחיוב הוא מדאורייתא שהרי באים להסביר שלכן נצרך פסוק ללמדנו שבמילה מותר.
אולם נראה לדחות ראיית הגר"ח מבריסק, ששם מדובר בפסיק רישא, וכאמור בכך מוכרחים לומר גם לפי רש"י שחייב מהתורה כפי שהוכיחו התוס' מהגמרא בכריתות. ואמנם בשלב זה הגמרא עוד לא חילקה בין פסיק רישא ללא, אך צריך לומר שידעה כבר שלדעת רבי יהודה יש חילוק אלא שסברה שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישא, ובהמשך התחדש שרבי שמעון מודה בפסיק רישא. אולם עדיין יש להוכיח כן מהגמרא ביומא. אביי נימק את היתר הטלת העששיות למים בכך שאינו מתכוון מותר, והקשתה הגמרא מכך שאביי ביאר את הצורך בפסוק להתיר מילה במקום בהרת על פי רבי יהודה שאינו מתכוון אסור, משמע שסובר כרבי יהודה. מוכח מהגמרא שלרבי יהודה אסור מהתורה (שהרי נצרך פסוק), ומכך שהגמרא לא תירצה שבמילה מדובר בפסיק רישא ובעששיות כשאין פסיק רישא, משמע שהבינה שבשניהם אין פסיק רישא (אי אפשר לומר שהבינה שבשניהם יש פסיק רישא, כי אם כן אפשר להקשות גם משיטת רבי שמעון ולא דוווקא מכך שאביי סובר כרבי יהודה) ובכל זאת אסור מהתורה.
על כל פנים מוכח מרש"י שלכל הפחות בהלכות שבת אסור רק מדרבנן 2 , ואם כן צריך לומר שהטעם שביומא לא אבה בפירוש התוס' אינו משום שסובר שלרבי יהודה חייב מהתורה אלא מטעם אחר. ונראה שהטעם הוא שפירוש התוס' דחוק בלשון הגמרא שם 3 , וכן משמע לשון רש"י שם שכתב שאין לגרוס "ואין שבות במקדש" לפי שהגמרא תלתה את הטעם באינו מתכוון.
מדברי התוס' רי"ד ביומא (לד ע"ב) מוכח שלדעתו אכן רבי יהודה אוסר רק מדרבנן אפילו בשאר איסורים (ובפסיק רישא חייב מהתורה). הוא מבאר את הסוגיא ביומא שגם בעששיות וגם במילת בהרת מדובר בפסיק רישא, ואביי בא לומר שאפילו לרבי יהודה אינו מתכוון אסור רק מדרבנן ואפילו בפסיק רישא אין איסור מהתורה, ולכן לכהן גדול הקלו משום חולשתו. הקשתה הגמרא מכך שאביי ביאר לגבי מילת בהרת שנצרך פסוק להתיר לרבי יהודה, ואם נצרך פסוק להתיר מוכח שלולא כן היה אסור מהתורה, ומתרצת הגמרא שאכן פסיק רישא אסור מהתורה אך כאן מדובר בצירוף באופן האסור רק מדרבנן ואין שבות במקדש. מדבריו "ואף על פי שאינו מתכוין לטהר עצמו מן הבהרת כיון דהיה פסיק רישיה ולא ימות מיחייב" משמע שכשאין פסיק רישא אין איסור מהתורה אפילו בשאר איסורים.
לדעת הרמב"ן (עה ע"א ד"ה הא), הריטב"א (יומא לד ע"ב ד"ה קרא) וראשונים נוספים, גם במלאכות שבת רבי יהודה אוסר מהתורה. הריטב"א מסביר את מסקנת הגמרא ביומא, שאמנם באינו מתכוון יש איסור מהתורה אך שם מדובר בצירוף האסור רק מדרבנן ולכן הותר במקדש לפי שאין שבות במקדש.
לכאורה עולא בדף כט ע"ב ודאי לא סבר כרמב"ן והריטב"א, שהרי אמר שאפילו רבי יהודה מודה שמותר לגרור רהיטים גדולים הואיל ואין אפשרות ליטלם בידו, ואם כן ודאי סבר שהאיסור רק מדרבנן ולכן במקום שאין אפשרות אחרת הקלו 4 , ויש לתרץ ששם מדובר במלאכה דרבנן שהרי חורש כלאחר יד (כמבואר בדף מו ע"ב), ולכן שם ודאי הווי רק איסור דרבנן. והנה הרמב"ן שם אכן תמה על דברי עולא, והקשה ממשנה בבכורות לג ע"ב בה רבי יהודה אוסר להקיז דם לבכור שאחזו דם אפילו אם ימות, והרי זה ככלים גדולים שאין אפשרות אחרת ורבי יהודה לא מתיר.

פסיק רישא
בברייתא בדף קלג ע"א לומד רבי יאשיה מפסוק שברית מילה דוחה איסור קציצת בהרת ולכן אף אם יש בהרת בבשר ימול. הגמרא מתקשה מדוע נזקקים לפסוק הרי הוא לא מתכוון לקוץ את הבהרת ודבר שאינו מתכוון מותר, ואביי משיב בתחילה שאכן אין צורך בפסוק אלא לשיטת רבי יהודה האוסר גם אינו מתכוון, אך רבא דוחה שאף רבי שמעון מודה בפסיק רישא, כלומר במקרה שהמלאכה תקרה בוודאות. ומבואר שם שלבסוף אף אביי הודה לדבריו. רואים שם שבתחילה היה סבור אביי שאף בפסיק רישא חולק רבי שמעון ומתיר אך למסקנה הודה.
יסוד זה, שרבי שמעון מודה בפסיק רישא מובא בסוגיות רבות, כגון בדף קיא ע"א לגבי 'מסוכרייא דנזייתא', בגד שכורכים סביב ברז החבית כדי להדק את הברז ולסתום את סביבותיו. שם נאמר שאין להדקו ביום טוב משום שהבגד נסחט, ואף שאינו מתכוון לכך כבר אמרו גם רבא וגם אביי שרבי שמעון מודה בפסיק רישא.

פסיק רישא דלא ניחא ליה
בברייתא בדף קג ע"א כתוב שהתולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן. ומקשה הגמרא הרי הקרקע מתייפה גם כשתולש לצורך דברים אחרים ומדוע לא תמיד יתחייב בכל שהוא, ומשיב אביי שבמקרה שאינו מכוון ליפות פטור משום אינו מתכוון, ומקשה הגמרא הרי זהו פסיק רישא, ומתרצת שמדובר בעושה זאת בקרקע של חברו, שאז אין לו עניין בייפוי הקרקע. עולה מסוגיא זו שאף בפסיק רישא אינו מתחייב אלא אם נח לו בכך ומרוויח מכך.
מקור נוסף לכך הוא מהגמרא בסוכה לג ע"ב. שם דעת רבי אליעזר בן רבי שמעון שמותר למעט ענבים מההדס אם עושה כן על מנת לאוכלם ולא על מנת להכשירו, ומקשה הגמרא הרי פסיק רישא שמכשירו ובכך עובר על מלאכת תיקון כלי, ומתרצת שיש לו הדסים נוספים. כלומר, הואיל ואינו זקוק להם וניחא ליה אין איסור.
התוס' והרא (סימן א) בדף קג ע"א מביאים את שיטת הערוך שבפסיק רישא דלא ניחא ליה אין אפילו איסור מדרבנן ומותר לכתחילה. הערוך מביא כמה ראיות לשיטתו וביניהן מהגמרא בסוכה ששם רואים שלכתחילה מותר למעט ענבי ההדס. עוד מוכיח זאת מהגמרא בדף קלג ע"א הדנה בדעת אביי בהווה-אמינא שסבר שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישא, ושואלת מדוע נזקק לפסוק להתיר מילה במקום בהרת ומשיבה שנצרך למקום שאבי הבן אומר שמתכוון גם לקציצת הבהרת, וכותבת הגמרא שאמנם הפסוק מתיר למול אך במקרה שיש אפשרות שאחר ימול ולא האב כך יש לעשות כדי לקיים גם את העשה וגם את הלא תעשה. משמע שלאחר מותר לכתחילה למרות שגם הוא קוצץ בהרת אלא שאינו מתכוון לכך.
אולם התוס' והרא"ש חולקים ומוכיחים מדין מפיס מורסא, שרק משום צער הגוף הותר בדף קז ע"א להוציא את המוגלה למרות שאינו מתכוון ליצור פתח. וכן לגבי הוצאת קוץ רק משום צער הותר למרות שאינו מתכוון לעשות חבורה ולהוציא דם. את ענבי ההדס מיישבים התוס' שתיקון ההדס אינו תיקון חשוב ותיקון מועט זה לא אסרו חכמים כשאינו נהנה 5 . את ההוכחה מקציצת בהרת דוחה הרא"ש ששם זהו דיון רק לפי ההווה-אמינא אך למסקנה שמודה רבי שמעון בפסיק רישא אסור מדרבנן אף בלא ניחא ליה.
בדף קז ע"א מבואר שהטעם שרבי שמעון מתיר מהתורה הפסת מורסא הוא משום שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן אסור רק מדרבנן ובמקום צער הקלו, ורבי יהודה אוסר גם מלאכה שאינה צריכה לגופה מהתורה. אם כן, רואים שהתוס' והרא"ש משווים בין דין משאצל"ג לדין פסיק רישא דלא ניחא ליה ומוכיחים מזה לזה, ומשמע שהבינו שבפסיק רישא הואיל וודאי ייעשה לעולם לא שייך הפטור של אינו מתכוון, ואפילו במקרה שלא ניחא ליה, ולכן על כרחך שהפטור בלא ניחא ליה הוא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה 6 . לעומתם הערוך הבין שדווקא בפסיק רישא דניחא ליה לא שייך הפטור של אינו מתכוון אך בלא ניחא ליה חוזר הפטור של אינו מתכוון (עיין בהמשך שהרא"ש לא הבין כן בדבריו), ובעזרת ה' נעמוד על טעמי השיטות בהמשך. עוד יש לעמוד על דברי התוס' כאן בהקשר להגדרת אינו מתכוון ומשאצל"ג, שמדבריהם עולה כי כל אינו מתכוון מוגדר גם כמשאצל"ג – אם הוא לא מתכוון כלל למלאכה זו ולא נח לו בה ודאי שאינו עושה אותה לצורך גופה.
הריטב"א (קג ע"א ד"ה אטו) נקט בדרך אמצעית, וחילק בין מלאכה גמורה מצד עצמה, שבה פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור, לבין מלאכה שמחמת עצמה אינה חשובה מלאכה (כגון ייפוי קרקע כלשהו, שלייפוי כלשהו אין מתייחסים בדרך כלל כמלאכה) ולכן רק אם ניחא ליה אסור משום שהוא משווה לכך חשיבות ושם מלאכה, אך כשלא ניחא ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה. דברי הגמרא שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לרבי שמעון לא נאמרו אלא במקרה השני, שהמלאכה אינה חשובה מצד עצמה. לכאורה סובר במלאכה החשובה מצד עצמה כתוס' ובאינה חשובה מצד עצמה כערוך. האם יתכן שבמלאכה החשובה מצד עצמה אוסר אפילו יותר מהתוס', ולדעתו אסור אפילו מהתורה, שהרי סתם וכתב שכאן לא נאמר ההיתר של רבי שמעון, ולא ציין כתוס' שמכל מקום פטור מהתורה מטעם משאצל"ג? לא מסתבר לומר כך, כי אם כלל אינו מכוון למלאכה בפשטות גרע ממי שכיוון למלאכה ולא למטרתה.

פסיק רישא דלא ניחא ליה בשאר איסורים
לשיטת התוס' והרא"ש שהפטור הוא מטעם משאצל"ג צריך לומר שפסיק רישא דלא ניחא ליה הותר רק לגבי מלאכות שבת שהרי יסוד הפטור של משאצל"ג הוא מ"מלאכת מחשבת" 7 וזה נאמר רק לגבי מלאכות שבת.
מנגד, הערוך סבר שפסיק רישא דלא ניחא ליה עדיף ממשאצל"ג, ולשיטתו ודאי יסוד הפטור אינו מטעם משאצל"ג אלא מטעם אינו מתכוון, ואף שזהו פסיק רישא, הואיל ולא ניחא ליה נותר טעם הפטור של אינו מתכוון, ולפי זה ודאי יסבור שמותר אף בשאר איסורים, וכן מוכח גם מהוכחתו מקציצת בהרת, שהרי שם לא מדובר על מלאכת שבת. שוב ראיתי שכל דברינו מפורשים ב רבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש, תחילת מערכה עשירית וכן ביו"ד פז, ו).
אולם הרא"ש (פרק יד סימן ט) והר"ן (מ ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אלא) כתבו שגם לדעת הערוך צריך לומר שדווקא במלאכות שבת התיר משום שצריך מלאכת מחשבת אך בשאר איסורים לא, ומשמע מדבריהם שבשאר איסורים אין שום חילוק בין ניחא ליה ללא ואסור אפילו מהתורה. הם הוכיחו זאת מזבחים צא ע"ב שהגמרא מקשה לגבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים כיצד מותר הרי הוא מכבה, ושם לא ניחא ליה בכיבוי. ובברכת הזבח (זבחים צא ע"ב) הביא שהמהר"ל הקשה כיצד הרא"ש מביא ראיה מהמקשן שם הרי אדרבה הגמרא שם תירצה לבסוף שזוהי שיטת רבי שמעון המתיר באינו מתכוון, ועוד שכמובא ברא"ש (פרק יב סימן א) הערוך עצמו הוכיח מהתירוץ למסקנה שפסיק רישא מותר לכתחילה, ואם כן ודאי סבר שהוא הדין בשאר האיסורים 8 . כמו כן, הרא"ש שם מביא בשם הערוך לגבי קציצת בהרת, שאם לא האב קוצץ אלא אחר הרי זה נחשב לפסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר. גם מכך מוכח שסבר שהוא הדין בשאר איסורים.

פסיק רישא דלא אכפת ליה
בדף עה ע"א נאמר שהצד חילזון ופוצעו עובר רק על צידה ולא על נטילת נשמה משום שאינו מתכוון לכך, ומקשה הגמרא שזהו פסיק רישא, ומתרצת שהואיל ואדרבה הפוצע מעדיף להפך, שהחילזון ימשיך לחיות משום שאז צבעו צלול יותר, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ב תוס' (ד"ה מתעסק) מבואר שאין הכוונה לפטור "מתעסק" אלא שפטור משום אינו מתכוון, ובגלל שאינו מתכוון כלל למלאכה מותר אפילו בפסיק רישא. כוונתם היא למבואר בדף קג ע"א שבפסיק רישא דלא ניחא ליה פטור, וכן בדיבור הבא (ד"ה טפי) רואים שמשווה לכך.
רש"י שם כותב שפטור דווקא בגלל שאדרבה מעדיף שלא ימות, אך בפסיק רישא שלא אכפת לו לשני הצדדים מחייב רבי שמעון. התוס' שם תמהים ומקשים מהסוגיא בדף קג ששם רואים שגם בלא אכפת לו פוטר ורק בניחא ליה חייב. וכן רש"י עצמו בדף קג (ד"ה בארעא) כותב שבקרקע של חברו לא אכפת לו ולכן פטור, ולכאורה זו סתירה גמורה לדבריו בדף עה.
השפת אמת שם (על תוד"ה טפי) מיישב את רש"י על פי קושיא אחרת בה התקשו התוס' בסוגיא. הם התקשו כיצד פוטר רבי שמעון במשאצל"ג בחבורה הרי פטור משאצל"ג הוא מטעם מלאכת מחשבת ובחבורה חודש שחייבים למרות שהוא מקלקל אף-על-פי שאין זו מלאכת מחשבת. השפת אמת מיישב הקושיות זו בזו ואומר שבמקום שיש פטור של מלאכת מחשבת פטור גם כשלא אכפת ליה, אך כשאין פטור של מלאכת מחשבת, כמו בשאר איסורים או בחבורה אין זה מספיק ולכן נפטר רק כשממש לא ניחא ליה, אך בלא אכפת ליה חייב.

ספק פסיק רישא
לפני שניכנס לטעם ההיתר באינו מתכוון ולטעם האיסור בפסיק רישא נביא את מחלוקת האחרונים לגבי 'ספק פסיק רישא' או כהגדרת הקובץ שיעורים 'פסיק רישא למפרע'. הדוגמא שבה הם דנים היא, אם אדם יכול לסגור ארגז כשיש חשש שיש בתוכו זבובים אך הוא לא יודע אם יש. האם מוגדר כאינו מתכוון הואיל והוא כעת לא יודע אם תתבצע מלאכת צידה כתוצאה מפעולתו או שהואיל ומצד האמת כבר ידוע בזמן הפעולה אם תתבצע המלאכה, ועל הצד שיש זבובים תתבצע מלאכה, ורק הוא אינו יודע את המציאות – אין זה אינו מתכוון. שאלה זו מאוד מעשית היום, אם מותר לפתוח מקרר כאשר מסופק אם הנורה תידלק בזמן הפתיחה. הט"ז (שטז סעיף ג) סובר שגם מקרה זה מותר מטעם אינו מתכוון ואין זה פסיק רישא ואילו רבי עקיבא איגר (יורה דעה פז, ו) סובר שמקרה זה מוגדר כפסיק רישא. נראה שלדעת הט"ז העיקר תלוי בידיעתו של מבצע הפעולה ואם הוא עצמו לא יודע הרי שאינו מתכוון, ומה אכפת לי אם מצד האמת אי אפשר לדעת או שזהו חיסרון ידיעה פרטי שלו, סוף סוף הוא עצמו אינו מתכוון. אך לדעת רבי עקיבא איגר הדין תלוי אם התוצאה בוודאות תבוא מצד האמת. הביאור הלכה (שטז סעיף ג ד"ה ולכן) צידד מסברא כדעתו אלא שבגלל ראיות מהגמרא הכריע לבסוף כדעת הט"ז.
הקובץ שיעורים (ח"ב סי' כג ס"ק ג) הגדיר את החילוק בין מקרה זה למקרה הרגיל של אינו מתכוון, שבמקרה הרגיל הספק הוא על העתיד משום שבשעת המעשה עוד יש ספק כיצד הוא בדיוק ייעשה (באיזו עוצמה ילחץ על הספסל וכד'), אך במקרה שלפנינו זהו פסיק רישא לשעבר, כלומר הספק הוא על העבר, האם כבר יש זבובים בתיבה או לא. הוא מביא את דברי רבי עקיבא איגר ומסביר על פיהם מדוע צריך פסוק לפטור במתעסק ואין זה מותר מסברא מצד אינו מתכוון, ומבאר שכל מתעסק הוא ספק לשעבר. לכאורה זו הוכחה לדברי רבי עקיבא איגר ויש לעיין כיצד הט"ז יישב את דין מתעסק, מדוע צריך פסוק ומדוע פטור אבל אסור ולא מותר לגמרי. יש להשיב על פי דברי הגרז"ן גולדברג (אור המועדים, שבת, שיעור שני) שחילק שדין מתעסק הוא כאשר ההבדל בין המעשה המתוכנן לזה שלבסוף נעשה הוא בעיקר הלכתי 9 .

הגדרת פסיק רישא לפי רש"י והשלטי גיבורים
מדברי רוב הראשונים עולה כי ההגדרה של פסיק רישא נבחנת לפי האופן בו האדם עושה כעת את פעולתו – האם באופן זה הכרחי שתתבצע גם המלאכה הנוספת או לא. אולם יש ראשונים מהם משמע שלא בוחנים את האופן הפרטי שנעשה במקרה שלפנינו ולדעתם הגדרת פסיק רישא שונה.
בזבחים צא ע"ב אומר שמואל שהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים, והגמרא שם תולה זאת במחלוקת התנאים באינו מתכוון, ושמואל סבר כרבי שמעון ולכן מתיר לזלף למרות שמכבה מן האש שעל המזבח. התוס' ביומא (לה ע"א ד"ה הני) כותבים שלכאורה יש מכאן סיוע לשיטת הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לכתחילה, ומיישבים שמדובר במזלף טיפין דקות שאז אין פסיק רישא שיכבה. אולם רש"י בזבחים (ד"ה הא רבי שמעון) מיישב שבגלל שאפשר לזלף בטיפין דקות אף אם מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוון הוא. וכן השלטי גיבורים (לח ע"א בדפי הרי"ף אות ג) כותב זאת במפורש, שכל מלאכת היתר שיש דרך לעשותה בלי שבפסיק רישא תיעשה גם מלאכת האיסור נחשב לאינו מתכוון ומותר לעשותו אף במקרה שיש פסיק רישא 10 .
בדעת רש"י יש מקום לבאר באופן שונה. לשונו היא: "אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא". ויתכן 11 שאין כוונתו שמותר לכתחילה לזלף בטיפות גסות, אלא שמותר לזלף בסתם באופן שאולי ייזלפו קטנות ואולי גדולות, ואז גם אם אירע שהטיפות היו גדולות אין זה פסיק רישא כי יכלו לצאת גם קטנות. כך משמע קצת מהגהת הגר"א (קג ע"א). התוס' (ד"ה לא צריכא) בבואם לחלוק על הערוך ולומר שגם פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור לכתחילה, נתקשו מסוגיא זו בזבחים ותירצו שמדובר במזלף טיפות דקות שאז אין זה פסיק רישא, ועל תירוצם העיר הגר"א שכן כתב רש"י בזבחים, ונראה שהבין שגם לרש"י מדובר במזלף באופן שלא בהכרח הטיפות יכבו. אולם אפשר לדחות שכוונת הגר"א לומר שגם רש"י חולק על הערוך ולפיכך העמיד את הסוגיא במקרה שאין פסיק רישא, אולם בשונה מהתוס' לדעתו מדובר אף במקרה שוודאי יכבה אלא שאין זה מוגדר לשיטתו כפסיק רישא.
מרכבת המשנה (שבת א, א) הבין את דברי רש"י כפשוטם, כשיטת השלטי גיבורים, וביאר שכך סבר גם הרמב"ם.
הרמב"ם לא הזכיר לגבי פסיק רישא את הסייג של הגמרא בדף קג ע"א שבמקום שלא ניחא ליה אינו חייב, וצריך עיון מדוע. מאידך, בפרק ח (הלכה ה) הביא את המקרה שבגמרא שם, שהתולש עולשין והמזרד זרדין, אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה, ולא ציין את האוקימתא של הגמרא שמדובר דווקא באגם או בשדה חברו שאז לא ניחא ליה אך בשדה שלו שנח לו בייפוי הקרקע חייב בכלשהו, וקשה מדוע לא הזכיר זאת, ובפרט אם הרמב"ם בפרק א לא הזכיר את הסייג של לא ניחא ליה משום שחולק עליו ויש לו מקור כלשהו לא לפסוק אותו, אז אדרבה היה צריך לכתוב כאן שתמיד עובר בכלשהו. עוד קשה מדוע לא הזכיר בכלל את המקרה שבהמשך הברייתא שאם עשה כן על מנת ליפות חייב בכלשהו אך על כך אפשר ליישב שסמך על דבריו בתחילת הפרק שכתב "המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב".
כעין זה לגבי מיעוט ענבים מההדס. הגמרא בסוכה לג ע"ב חילקה בין מקרה שיש לו הדס אחר שאז אין לו תועלת בכך ולא ניחא ליה ולכן מותר, לבין מקרה שאין הדס אחר שאז ניחא ליה ואסור. הרמב"ם (לולב ח, ה) כותב ש"אם עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר", ומשמע שכשמלקט לאכילה מותר לכתחילה ולכן לא קורא לכך "עבר וליקטן".
המרכבת המשנה (שבת א, א) מיישב שלדעת הרמב"ם פסיק רישא זה רק כאשר אין שום דרך לעשות במקרה שלפנינו את מלאכת ההיתר ללא מלאכת האיסור אך כאשר ישנה אפשרות אין זה פסיק רישא גם אם עושה באופן שוודאי תיעשה מלאכת האיסור. לדוגמא, כאשר גוררים ספסל, אפילו אם הוא כבד וודאי יעשה חריץ אין זה פסיק רישא בגלל שיכולים כמה סבלים להרימו ולהביאו בלי לעשות חריץ, אולם כאשר יש לתינוק בהרת במקום המילה אין שום אפשרות לחתוך אותה בלי לקצוץ גם את הבהרת ולכן זהו פסיק רישא. לפי הרמב"ם אין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה, וביאור הסוגיא בדף קג ע"א אינו שהגמרא העמידה אוקימתא שמדובר בקרקע של חברו, אלא זהו הסבר, שהואיל ויש אפשרות להגיע לתוצאת ההיתר שרוצה בה, שימוש בזרדים למאכל בהמתו וכד', ללא עשיית מלאכת האיסור, כגון שיקצוץ זרדים בשדה חברו, אין זה מוגדר כפסיק רישא. וכן לגבי מיעוט ענבים מן ההדס, הואיל ואם יש לו הדסים נוספים אין כאן את תוצאת האיסור, מקרה זה אינו מוגדר כפסיק רישא 12 .
לשיטתם צריך להבין מהי הסברא בחילוק זה, ונעמוד על כך בהמשך בעת שנדון בטעמי ההיתר של אינו מתכוון והאיסור של פסיק רישא.

פסיק רישא באיסורי הנאה
הגמרא בדף כט ע"ב אומרת שמחלוקת רבי שמעון וחכמים היא גם לגבי כלאיים, אם מוכר כסות יכול לשאת עליו בגדי כלאיים למרות שהוא נהנה מהם. התוס' (ד"ה ובלבד) והריטב"א (כט ע"ב ד"ה מוכרי) מעמידים שמדובר דווקא באופן שאין פסיק רישא שיהנה שהרי מודה רבי שמעון בפסיק רישא.
אולם הר"ן בחולין (לב ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אביי) מבין את הגמרא כפשוטה שמסתמא נהנה, ומדייק מכאן שלא נאסר להנות מאיסורי הנאה כאשר אינו מתכוון להנות אפילו כשפסיק רישא שיהנה, מלבד באכילה ועריות ששם כמו שהמתעסק בחלבים ועריות חייב כך גם אינו מתכוון חייב.
הרמב"ם (מאכלות אסורות יד, יב) פסק בסתמא שהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ואינו מכוון לה מותרת, ומדייק הגר"ח מבריסק (שבת י, יז) מכך שסתם הדברים שדעתו כר"ן, שגם בפסיק רישיה מותר.
צריך להבין מהו טעמם של הרמב"ם והר"ן, מדוע הכלל שפסיק רישא נחשב כמתכוון לא שייך גם פה, ונעמוד על כך בהמשך בדיון על טעמי ההיתר והאיסור באינו מתכוון ובפסיק רישא.

טעם ההיתר באינו מתכוון והחיוב בפסיק רישא
כפי שראינו, רבי שמעון המתיר באינו מתכוון אינו מתיר רק במלאכות שבת אלא גם בשאר איסורים, ואם כן ההיתר אינו מצד לימוד מ"מלאכת מחשבת" אלא זוהי סברא ללא מקור, אך צריך להבין מהי הסברא הרי בכל התורה כולה ספק דאורייתא לחומרא, ומה נשתנה אינו מתכוון – מדוע בגלל שאינו יודע אם המלאכה השניה תיעשה פטור ואף מותר לכתחילה ואיננו אוסרים ככל ספק דאורייתא?!
לכאורה צריך לחלק בין דבר שוודאי ייעשה אלא שיש ספק אם הוא אסור או לא שבכך אנו אומרים שהולכים לחומרא לבין מקרה שבכלל לא ברור שהמעשה ייעשה ולכן מותר, ולפיכך מובן שבפסיק רישא חייב. אך עדיין אין חילוק זה מספיק, שהרי אם אדם כן מתכוון לתוצאה מסויימת ורוצה בה ועושה עבור כך פעולה הוא חייב גם אם אין הכרח שהתוצאה תתרחש. לדוגמא, אדם רוצה לשבור חלון וזורק אבן לעברו, למרות שיתכן שלא יפגע אם פגע עובר על סותר. אלא ודאי עיקר סיבת הפטור הוא שאיסורי התורה הם דווקא כשנעשים מתוך כוונה ורצון לעשותם.

טעם ההיתר (א) – מעשה לא חשוב
באופן פשוט נראה שהטעם לכך הוא שמעשה ללא כוונה הוא מעשה לא חשוב. כשם שמצאנו במצוות שיש אומרים שמצוות צריכות כוונה, משום שמעשה ללא כוונה הוא מעשה לא חשוב וכשהתורה ציוותה שאדם יתקע בשופר היא רוצה שיתקע בשופר מתוך כוונה לתקוע ולולא כן אין לכך ערך, כך כשהיא אסרה איסורים היא התכוונה דווקא לאיסורים הנעשים מתוך כוונה לעשותם אך כשהתכוון בכלל למעשה אחר ואגבו התרחש מעשה נוסף אין זה בכלל האיסור. שוב ראיתי דברי הברכת שמואל בכתובות (סימן יא ס"ק א), שבאינו מתכוון המעשה נעשה אלא שאין זה מעשה עבירה, ולדוגמא בכלאיים נחשב שלבש אלא שלא עשה איסור לבישה, ונראה שהלך בדרך זו.
אמנם לפי זה צריך להבין מדוע בפסיק רישא כן קיים איסור הרי גם שם לא לכך הוא התכוון 13 .

טעם האיסור בפסיק רישא לשיטה זו
כדי לדון בטעם שבפסיק רישא חייב מוכרחים לשוב למחלוקת בין הערוך לתוס', שהובאה למעלה, וכפי שנכתב שם תלויה במחלוקתם שאלה יסודית האם כל פסיק רישא חוזר להיחשב כמתכוון או דווקא כשניחא ליה. לדעת התוס' , בין אם ניחא ליה ובין אם לא נחשב כמתכוון אלא שבהלכות שבת במקרה שלא ניחא ליה יש פטור אחר מטעם משאצל"ג. לעומת זאת לדעת הערוך כשלא ניחא ליה מותר לכתחילה, ובפשטות אפילו בשאר האיסורים ולא רק בשבת, משום שנחשב כאינו מתכוון.
לפי זה נראה שסברת הערוך היא שכאשר יש פסיק רישא וגם ניחא ליה אנן סהדי שהוא מתכוון גם לכך, אך כשאין פסיק רישא או שלא ניחא ליה הוא לא מתכוון גם למלאכה זו ולכן מותר.
לכאורה מפורש כן ב תוס' ביומא (לה ע"א ד"ה הני). הם כותבים לגבי המקרה בדף קג ע"א – שאסור לזרד זרדים בקרקע שלו אפילו כל שהוא גם אם דעתו לאכילה ששיעורו בגרוגרת משום שפסיק רישא שהקרקע מתייפה וייפוי קרקע שיעורו בכל שהוא – שכיוון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוון גם ליפות, וכן ביאר השערי שאול (שיעור א ס"ק א) בדבריהם. אך לפי זה צריך עיון גדול, שהרי התוס' עצמם שם ביומא חולקים על שיטת הערוך. ואמנם כאשר נדקדק בדברי התוס' שם נראה שכוונתם שונה. הם באים לחלק בין חותה בגחלים שפטור מטעם משאצל"ג לבין מזרד זרדים בשדה של עצמו שחייב, וכתבו שהחותה אינו זקוק לתוספת תבערה זו משום שכבר חם לו מהגחלים לעומת המזרד שנהנה ולכן אנן סהדי שמתכוון גם ליפות. אולם התוס' השתמשו במילה "אנן סהדי שמתכוון" אך הם באו לבאר מדוע אינו מוגדר כמשאצל"ג, ואם כן מוכרח מדבריהם שבכל מקרה בגלל שזהו פסיק רישא דינו כמתכוון, בין אם ניחא ליה ובין אם לא, אלא שכאשר לא ניחא ליה פטור מטעם משאצל"ג וכשניחא ליה אנן סהדי שמתכוון ולכן אין זה משאצל"ג הואיל ומתכוון גם למטרה זו. נותר לנו להבין מהי סברת התוס', מדוע גם כשלא ניחא ליה נחשב למתכוון.
הריטב"א (שבת קג ע"א ד"ה אטו) מתייחס גם הוא במפורש וכותב כעין דברינו בערוך, שכיוון שהמלאכה בהכרח תיעשה הרי הוא כאילו התכוון 14 , אולם הוא לא תלה זאת בהנאה אלא רק בכך שהמלאכה ודאי תיעשה, ואדרבה כתב במפורש שלפי זה יש לומר כן בין אם ניחא ליה ובין אם לא, ולכן הקשה מדוע כשלא ניחא ליה אינו חייב, ותירץ שההיתר בלא ניחא ליה נאמר דווקא במלאכות כאלו שאינן מלאכות גמורות מצד עצמן אלא האדם מחשיבן למלאכה, ולכן כשלא ניחא ליה אין להן שם מלאכה.
כסברתו נוכל להסביר גם בדעת התוס', שהטעם שנחשב מתכוון גם בלא ניחא ליה הוא שהואיל ויודע שהמלאכה תיעשה ודאי מתכוון גם אליה (אולם הם יישבו שלמעשה אינו חייב בגלל פטור אחר של משאצל"ג). נראה שלשיטת הערוך שרק בניחא ליה מוגדר כמתכוון הדבר תלוי ברצון, כלומר רק כאשר רוצה במעשה נחשב המעשה למעשה חשוב ורק אז נחשב מתכוון, ואילו לדעת התוס' והריטב"א אין צורך ברצון אלא די בידיעה, אם הוא יודע בוודאות שהמלאכה תיעשה זה נחשב למעשה חשוב והוא מוגדר כמתכוון.
למעלה הבאנו את מחלוקת הט"ז ורבי עקיבא איגר לגבי ספק פסיק רישא. לפי הטעם שכתב הריטב"א, וכפי שהוכחנו כך גם דעת הערוך (והצענו לומר כך גם בתוס'), שאנן סהדי שהתכוון גם למלאכה האסורה, נראה כשיטת הט"ז המתיר, שהרי האנן סהדי שהתכוון לתוצאה זו תלויה בידיעתו האישית, ואם כן שיטת רבי עקיבא איגר , האוסר למרות שהוא עצמו לא ידע שוודאי תיעשה המלאכה, טעונה הסבר 15 16 . גם מדבריו בגליון הש"ס לדף לא ע"ב (על רש"י ד"ה מפני) משמע שלא נקט כטעם של 'אנן סהדי'. על דברי רש"י שכחס על הפתילה חייב משום שהוא עושה פחם ואם כן ודאי נתכוון לכך הוא משיג שאין צורך לומר כך אלא אפשר לומר שאף שאינו מתכוון מכל מקום נחשב כמתכוון הואיל וניחא ליה, ומוכיח זאת בקל וחומר מאינו מתכוון שחייב בפסיק רישא דניחא ליה.

טעם ההיתר (ב) – המעשה לא מיוחס אליו
הקובץ שיעורים (חלק ב סימן כג ס"ק ו) עומד על טעם ההיתר באינו מתכוון ומגדיר זאת שטעם הפטור באינו מתכוון הוא שמעשה הנעשה על ידי האדם מבלי שהתכוון לעשותו נחשב כאילו לא הוא עשאו 17 . נימוקו לגבי היתר אינו מתכוון שונה ומחודש יותר מהנימוק שהבאנו בפשטות למעלה, שהמעשה אינו חשוב, ולדבריו המעשה כלל לא מיוחס אליו 18 . ומוסיף, שכמו שבמצוות יש מצוות שבהן העיקר הוא התוצאה כמו פדיון שבויים ופרייה ורבייה ויש מצוות שבהן העיקר הוא המעשה כמו שופר ולולב – ונפקא מינה לדוגמא שלסוברים שמצוות צריכות כוונה, אם לא כיוון בשופר לא יצא וצריך לשמוע שוב אך אם לא כיוון בפרייה ורבייה או בפדיון שבויים בכל זאת קיים המצווה – כך באיסורים יש שהעיקר הוא התוצאה ויש שהעיקר הוא המעשה. הפטור של אינו מתכוון קיים רק באלו שהעיקר הוא המעשה אך באלו שהעיקר הוא התוצאה כמו באיסור רציחה חייב גם באינו מתכוון אפילו שאין פסיק רישא.

טעם האיסור בפסיק רישא לשיטה זו
יש לעיין לפי דבריו מדוע בפסיק רישא כן חייב. אפשר לנמק כדברי הריטב"א שאז ודאי התכוון לכך, אך נראה יותר לדרכו שאין צורך בכך אלא אף אם אין זו כוונתו סוף סוף הואיל וודאי המלאכה תיעשה אי אפשר להגדיר שהמעשה לא מיוחס אליו. אם נבאר כך תובן היטב פסיקתו של רבי עקיבא איגר, שכלל לא אכפת לנו מהי כוונתו ומה הוא יודע – די בכך שמצד המציאות מוכרחת המלאכה להיעשות כדי שהמלאכה תיוחס אליו. ואכן מעט לפני כן הביא את דברי רבי עקיבא איגר (ס"ק ג) ומשמע שסובר כמותו, וזו סיבה נוספת לא לנמקו כריטב"א.
עד כה ביארנו בדעת הערוך, הריטב"א והתוס' שטעם ההיתר באינו מתכוון הוא שהמעשה אינו חשוב. האם אפשר לנמקם גם כדברי הקובץ שיעורים שהמעשה לא מיוחס אליו? כפי שכתבנו, לדבריו משמע שהחיוב בפסיק רישא הוא מטעם שאז ודאי מיוחס אליו ולפי זה אין סברא לחלק בין ניחא ליה ללא ואם כן הערוך ודאי לא סבר כמותו. כמו כן מהריטב"א שנימק שחייב אף בלא ניחא ליה מטעם שוודאי מתכוון הוא משמע שלא סבר כמותו כי כמו שכתבנו לדרכו אין צורך בכך. לכן את שיטתם נראה להסביר כפי שכתבנו בתחילה, שהמעשה אינו חשוב. אולם את דעת התוס' אפשר להסביר גם כדברי הקובץ שיעורים, אלא שכפי שהערנו אין הכרח ולכאורה דרכו מחודשת יותר.
אמנם החזון איש (או"ח סימן נ ס"ק א) דן בדעת הערוך ומתבטא בטעם אינו מתכוון ש"העדר הכוונה מבטל את המעשה ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה אלא כנעשה מאליו", ובטעם החיוב בפסיק רישא כתב שם "דחשיב שיש כאן גם כונה כיון דפעולתו ודאית". נמצא שבטעם ההיתר באינו מתכוון כותב כדברי הקובץ שיעורים, שהמעשה לא מיוחס אליו, ובכל זאת בטעם החיוב בפסיק רישא כותב שאז הוא ודאי מתכוון, ולפי זה ניתן להסביר בדרך זו גם את הערוך ואת הריטב"א, וכאמור החזון איש אכן דן שם בדעת הערוך ומסבירו כך. אם כן, החזון איש לא קיבל את דברינו שאם המלאכה ודאי תיעשה לא שייך לומר שאינה מיוחסת אליו, אפילו אם לא התכוון אליה. ומכל מקום, נראה שהקובץ שיעורים עצמו לא הלך בדרך זו כיוון שלפיה נראה לפסוק כט"ז ואילו הוא הביא את דברי רבי עקיבא איגר.

טעם ההיתר (ג) – אין שם המלאכה על פעולתו
השערי יושר (שער ג פרק כה) סובר גם הוא כרבי עקיבא איגר, אולם הוא מביא נימוק חדש לטעם ההיתר באינו מתכוון ועל פיו מסביר גם את טעם החיוב בספק פסיק רישא. כאשר אדם עושה פעולה מסויימת שיוצא ממנה מעשה ודאי ומעשה נוסף שספק אם ייעשה, המעשה השני טפל ושם הפעולה שעושה מוגדר לפי המעשה הראשון הוודאי. כל רואה שיישאל מה אדם זה עושה ישיב שעושה את המלאכה הראשונה. כל זאת בתנאי שלא ניחא ליה במעשה השני אך אם נח לו בו ודאי שגם מעשה זה חשוב והפעולה נקראת גם על שמו.

טעם האיסור בפסיק רישא לשיטה זו
במקרה של פסיק רישא חייב משום שהואיל והמלאכה האסורה ודאי תיעשה ודאי הפעולה נקראת גם על שם מלאכה זו. היה אפשר להסביר גם לדרך זו שבפסיק רישא אנן סהדי שמתכוון, אך אין צורך להסביר כך וכן השערי יושר עצמו במפורש לא סובר כך, אלא הואיל וודאי והמלאכה תיעשה ודאי שם הפעולה נקרא גם עליה אפילו אם לא התכוון.
גם לפי זה לא אכפת לי רק מה האדם יודע ומתכוון אלא כיצד העולם מסתכל, כיצד פעולה זו מוגדרת בעיני העולם. כפי שכתבנו למעלה לגבי הסבר הקובץ שיעורים כך נכונים הדברים לגבי הסבר זה – בדעת הערוך והריטב"א משמע שלא סברו כך, אך את דעת התוס' אפשר להסביר גם בדרך זו.

סיכום טעמי ההיתר
לסיכום, ראינו שלוש אפשרויות בטעם ההיתר של אינו מתכוון (וארבע בטעם החיוב בפסיק רישא):
א. לפי הריטב"א והערוך בפסיק רישא חייב משום שאנן סהדי שמתכוון, ונראה לדרכם שאינו מתכוון מותר משום שמעשה ללא כוונה הוא מעשה לא חשוב (והחזון איש נימק בערוך שמעשה ללא כוונה לא מיוחס אליו), וכך נראה להסביר בדעת הט"ז . לפי הריטב"א די בכך שתהיה לו ידיעה שוודאי המלאכה תיעשה כדי שייחשב המעשה לחשוב ולכן גם בלא ניחא ליה נחשב מתכוון, ולפי הערוך דווקא כשגם רוצה בכך ולכן רק בניחא ליה נחשב מתכוון.
ב. לפי הקובץ שיעורים מותר משום שמעשה ללא כוונה אינו מיוחס אליו, ובפסיק רישא הואיל וודאי ייעשה נחשב כמיוחס אליו (וכאמור, החזון איש בדעת הערוך נימק כמותו את ההיתר אך את האיסור בפסיק רישא נימק שהוא ודאי מתכוון).
ג. לפי השערי יושר מותר משום שהמעשה נקרא רק על שם מלאכת ההיתר ולא על שם מלאכת האיסור שיש ספק אם בכלל תיעשה, ובפסיק רישא הואיל וודאי תיעשה, המעשה נקרא גם על שם מלאכה זו.
לפי שתי הסברות האחרונות המדד אם נחשב פסיק רישא הוא אובייקטיבי ולכן שיטות אלו הולכות עם פסקו של רבי עקיבא איגר ולא עם הט"ז, וכן אינן הולכות עם פסקו של הערוך, כי מבחינה אובייקטיבית לא אכפת לנו אם הוא מודע לכך שהמלאכה ודאי תיעשה וכן אם ניחא ליה או לא. לעומת זאת לדרכם של הריטב"א והערוך המדד הוא סובייקטיבי אם הוא ידע והתכוון, ולכן שיטתם הולכת עם פסקו של הט"ז. ולגבי פסיק רישא דלא ניחא ליה, לערוך תלוי ברצון ולכן הוא מתיר ולריטב"א בידיעה ולכן מחייב. את שיטת התוס' ניתן להסביר לפי כל הדרכים (מלבד הסבר הערוך בפסיק רישא).

פסיק רישא באיסורי הנאה
למעלה הבאנו את מחלוקת התוס' והר"ן לגבי פסיק רישא באיסורי הנאה. כעת נעמוד על טעם המחלוקת לאור הטעמים שראינו.
הקובץ שיעורים מדייק מהר"ן שבחלבים ועריות אסור באינו מתכוון אף כשאין פסיק רישא, ומסביר את עצם החילוק בין חלבים ועריות לשאר איסורי הנאה על פי נימוקו, שטעם ההיתר באינו מתכוון הוא שהמעשה לא מיוחס אליו, וכפי שכתב יש לחלק בין איסורים שעיקרם הוא המעשה לאלו שעיקרם הוא התוצאה. באיסורי שבת ובכלאיים לדוגמא העיקר הוא המעשה, וכך גם באיסורי הנאה האיסור הוא לעשות מעשה שיגרום לו להנות, ולכן אם המעשה לא מיוחס אליו מותר, אך לעומת זאת בחלבים ועריות האיסור הוא בתוצאה שגופו יהנה. לכן דווקא בחלבים ועריות אף המתעסק חייב ולכן גם דווקא בכך חייב אפילו באינו מתכוון. אולם לגבי שאלתנו הוא נשאר בצריך עיון, מדוע איסורי הנאה הותרו אפילו בפסיק רישא.
השערי יושר משיב על שאלתנו לפי טעמו, שטעם ההיתר באינו מתכוון הוא ששם הפעולה נקרא בפי בני האדם רק על שם מלאכת ההיתר. לאור זאת מיישב, שכל הפעולות שעיקר איסורם הוא מחמת המעשה כמו איסורי שבת וכלאיים, משפיעה דעת בני האדם על הגדרת שם המעשה, אבל באיסור להשתמש באיסורי הנאה שעיקר האיסור הוא קבלת התועלת לעצמו של העושה, אין דעת בני אדם מועילה בזה והדבר תלוי בו בעצמו, אם מכוון לתועלת נקרא השתמשות להנאה ואם לאו לא נקרא כהשתמשות להנאה אפילו כשיש פסיק רישא.
למעלה הבאנו את טעם הריטב"א שפסיק רישא אסור משום שאנן סהדי שהוא מתכוון, והוכחנו שכן דעת הערוך, ויתכן שכך סוברים גם התוס'. לפי טעם זה ודאי אין סברא לחלק בין איסורי הנאה לשאר האיסורים ותמיד פסיק רישא אסור, כשיטת התוס' כאן. ואכן הריטב"א (כט ע"ב ד"ה מוכרי) מעמיד את המקרה של מוכרי כסות כלאיים כתוס' שמדובר דווקא כשאין פסיק רישא.

טבלה לסיכום
ערוך 19 , ריטב"א קובץ שיעורים שערי יושר
אינו מתכוון – מותר מלאכה לא חשובה המלאכה אינה מיוחסת אליו אין שם המלאכה על פעולתו
פס"ר דנח"ל – חייב ערוך – אנן סהדי שמתכוון ורוצה בה
ריטב"א – אנן סהדי שמתכוון (אף אם אינו רוצה) כשוודאי תיעשה מיוחסת כשוודאי תיעשה שם הפעולה עליה
פס"ר דלנ"ל – פטור
תוס' – משום משאצל"ג
(רק בשבת ומדרבנן אסור)
ערוך – משום אינו מתכוון
(אף בשאר איסורים ומותר לכתחילה)
ריטב"א – משום אינו מתכוון, אך ההיתר הוא רק במלאכות שאינן נחשבות מלאכה מצד עצמן. ערוך –אין אנן סהדי שרוצה ולכן מותר.
ריטב"א – יש אנן סהדי שמתכוון וחייב. לכן ההיתר אינו במלאכות גמורות.
תוס' – צריך להסבירם כריטב"א שאנן סהדי גם בלנ"ל אך פטור משום משאצל"ג (או כקוב"ש והשע"י). צ"ל כתוס' (או כריטב"א) צ"ל כתוס' (או כריטב"א)
ספק פסיק רישא
ט"ז – מותר
רעק"א – אסור צ"ל כט"ז כרעק"א כרעק"א
פס"ר באיסורי הנאה
ר"ן – מותר
תוס' – חייב צ"ל כתוס' ביאר את השוואת הר"ן בין אינו מתכוון למתעסק לפי טעמו אך נשאר בצ"ע מדוע מותר בפס"ר. כר"ן. באיסורי הנאה שם הפעולה נקבע באופן סובייקטיבי.

הטעם לפי הגדרת רש"י והשלטי גיבורים בפסיק רישא
ראינו למעלה שלפי השלטי גיבורים, פשט רש"י ויתכן שגם לפי הרמב"ם ההגדרה של פסיק רישא אינה נבחנת לפי המקרה הפרטי שלפנינו אלא נגדיר כפסיק רישא רק מעשה בו הכרחי שיחד עימו תתבצע גם מלאכה נוספת ואין אפשרות לעשותו בפני עצמו ללא המלאכה הנוספת. צריך להבין מהי הסברא בשיטתם.
נראה להסבירם לפי הסבר השערי יושר לגבי טעם ההיתר באינו מתכוון. כמובא, השערי יושר נימק שאינו מתכוון מותר בגלל ששם הפעולה נקרא רק על מלאכת ההיתר. לפי טעם זה יש מקום לדברי השלטי גיבורים ורש"י, שאף אם וודאי תיעשה מלאכת האיסור אין שמה נקרא על פעולתו במקרה שלא התכוון למלאכת האיסור. יש לסייע לסברא זו מכך שכמבואר בדף קלג ע"א אביי מתחילה היה סבור שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישא, ואם כן צריך להסביר שאף שוודאי שתיעשה המלאכה יש מקום לומר שאין שמה נקרא על הפעולה כאשר כוונתו הייתה על המלאכה המותרת (לדוגמא: אדם נסע ברכב ובדרך דרס נחש ארסי, אף שוודאי שמח על כך לא בזה היה עסוק ולא זוהי כוונתו ושם פעולתו). אמנם למסקנה הודה אביי לדברי רבא במקרה של פסיק רישא, דהיינו, במקרה שלעולם פעולה זו עושה גם את מלאכת האיסור ואין שום אפשרות להפרידה ולעשותה ללא האיסור. במקרה זה קשה לומר ששם המלאכה אינו נקרא על פעולה זו, ולכן חזר אביי והודה.

פס"ר דלא אכפת ליה
צריך עיון מדברי רש"י, שהובאו למעלה, לגבי פסיק רישא דלא אכפת ליה. רש"י בדף עה ע"ב סובר שרבי שמעון מחייב גם כשלא אכפת ליה, ואמנם דבריו סותרים לדבריו בדף קג ע"א אך כמובא שם השפת אמת נימק שבדף קג ע"א פטור גם מטעם מלאכת מחשבת. משמע שהטעם של אינו מתכוון לבדו אינו מתיר את המקרה של "לא אכפת ליה" אך מצד שני הוא כן מתיר את המקרה של "גרע ליה", כלומר, שהמלאכה האסורה מפריעה לו.
ודבריו צריכים עיון לפי כל הטעמים שהזכרנו. לפי טעם הערוך שבפסיק רישא חייב כי אנן סהדי שרוצה צריך להתיר גם בלא אכפת ליה; לפי הריטב"א שחייב כי אנן סהדי שמתכוון הואיל ויודע בוודאות שהמלאכה תיעשה צריך לאסור גם בגרע ליה (הריטב"א התיר רק במלאכות שאינן חשובות מצד עצמן), וגם אין להסביר לפי התוס' שאכן חייב אלא שפטור מטעם משאצל"ג שהרי לפי ביאור השפת אמת כאן אין פטור משאצל"ג; לפי טעם הקובץ שיעורים הואיל והמלאכה ודאי תיעשה היא מיוחסת אליו; וכן לפי השערי יושר הואיל וודאי תיעשה שם המעשה נקרא גם על שמה, וצריך עיון.

חידוש הרשב"א בצידה – והטעם לשיטתו
הרשב"א (קז ע"א ד"ה תוספתא) כותב שנראה מהירושלמי שהתירו לנעול לכתחילה את ביתו כדי לשמור ביתו וצבי שבתוכו. בגלל שהוא צריך לשמור את ביתו רשאי לנעול אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא, ובלבד שלא יתכוון רק לשמירת הצבי. הרמב"ן והר"ן שם חולקים וכותבים שלא רק שאם מתכוון גם לצבי וגם לביתו אסור אלא אפילו אם מתכוון רק לשמור את ביתו חייב הואיל וזהו פסיק רישא.
ואכן דברי הרשב"א מחודשים מאוד וטעונים הבנה. וביאר החלקת יואב (או"ח סימן יא) שהואיל והעיקר אצלו הוא שמירת הבית, בטלה מחשבת צידת הצבי למחשבה של שמירת הבית, כי תמיד הולכים אחר עיקר הכוונה. אפשר לפרש בדרך דומה, אך לא בצורה סובייקטיבית מצד מחשבת האדם אלא בצורה אובייקטיבית, שבדרך כלל אין זו דרך צידה אלא זוהי פעולה של סגירת ביתו, ולכן גם אם הזדמן שצבי בביתו ואפילו אם התכוון לכך אין זה אסור 20 . דרך זו תובן לפי טעמו של השערי יושר, שהואיל ואין זו דרך צידת צבי אלא הוא סוגר את ביתו – שם פעולתו הוא סגירת בית ולא צידת צבי.




^ 1.ואמנם לתוס' טעם החילוק הוא שבפסיק רישא אין את הפטור של מחשבת, אך לדרך זו ברש"י שמדובר גם בשאר איסורים ולא שייך לנמק מטעם מחשבת צריך לנמק שבפסיק רישא לא קיים ההיתר של אינו מתכוון.
^ 2.ר' ידידיה אהרנסון – צריך עיון מדבריו בכריתות כ ע"ב. שם רב אשי העמיד את מחלוקת התנאים – אם החותה בגחלים חייב רק אחת משום מכבה או גם משום מבעיר – בנתכוון לכבות והובערו מאליהם ותלאם במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון שאינו מתכוון. התוס' התקשו שמשמע שגם באיסורי שבת רבי יהודה מחייב מהתורה ותירצו שמדובר בפסיק רישא, אולם רש"י (ד"ה רב אשי) ביאר שם שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר. משמע שלא מדובר בפסיק רישא, ובכל זאת רבי יהודה מחייב מהתורה. הגרי"ש אלישיב (הערות למסכת כריתות) שם נדרש לשאלה זו ומיישב שיש לומר שנדובר בפסיק רישא לשעבר. ר' משה לוין הרחיב וביאר שלפי זה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בהגדרת פסיק רישא – מה הדין בפסיק רישא לשעבר. והטעם בכך הוא שרבי שמעון הסובר שהולכים אחר הכוונה הגדיר כפסיק רישא רק מקרה שעושה המלאכה עצמו מודע לכך שוודאי תתבצע גם המלאכה הנוספת, ואילו רבי יהודה שאינו הולך לפי הכוונה אלא לפי התוצאה סובר שלא הולכים לפי ידיעתו אלא בכל מקרה שמצד המציאות המלאכה הנוספת תקרה באופן ודאי הרי זה פסיק רישא.
^ 3.לשון הגמרא שם: "לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא", והתוס' מעמיסים בלשונה, שאין הכוונה שצירוף עצמו אסור רק מדרבנן אלא שאינו מתכוון בצירוף אסור רק מדרבנן (משום שבכל מלאכות שבת אסור רק מדרבנן).
^ 4.ודוחק לומר שהאיסור מדאורייתא ובכל זאת יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וטעמו שכאשר אפשר בדרך אחרת ובכל זאת עושה בדרך זו בה נעשית מלאכה נוספת נחשב למתכוון, שהרי גם אם יכול להרים כלים קטנים יותר נח לגרור ומדוע נאמר שהאפשרות להרים מעידה על כך שאם לא הרים כוונתו גם לחרוש. אולם צריך עיון מהגמרא בפסחים כה ע"ב. שם סובר אביי שרבי יהודה אינו רק מחמיר אלא גם מיקל, כי לדעתו אין משמעות לכוונה, ולכן לדעתו במקום שלא אפשר מותר אפילו אם מתכוון. כאשר מתכוון ודאי האיסור מהתורה ובכל זאת מחלק אביי בין אפשר ללא אפשר, ועל כרחך צריך לומר שאין זה משום שהקלו חכמים אלא זו סברא בדאורייתא שדווקא אם אפשר נחשב למתכוון. אולם צריך עיון גדול בהבנתה ובפרט בסוגיא שם שהרי מדובר בפירוש במתכוון וכיצד אפשר לומר שהואיל ולא אפשר באופן אחר אינו נחשב למתכוון. ושמא צריך לדחוק שסברו כטעמו של הגר"ש שקופ שיובא לקמן, לפיו אין זה תלוי בכוונת ובדעת העושה אלא בכיצד העולם מסתכל על כך וכיצד הם מגדירים את פעולתו. כאשר אי אפשר לעשות באופן אחר, הואיל ועיקר המטרה בהעברת הספסל היא להכניסו לבית העולם לא רואה בכך פעולת חרישה, גם אם הגורר רוצה להרוויח בדרך אגב גם מלאכה זו, ולעומת זאת אם אפשר באופן אחר, העולם רואה בכך שנבחרה דווקא דרך זו כעשיית שתי המלאכות.
^ 5.התוס' רא"ש מיישב שאין זה פסיק רישא משום שיתכן שלא יזדקק להשתמש בהדסים אלו שהרי יש לו הדסים נוספות. דבריו טעונים הבנה, שהרי סוף סוף גם אם לא ישתמש הוא תיקן והכשיר את ההדס והמלאכה בוצעה בין אם לבסוף נזקק לה בין אם לא. ונראה לצמצם את דבריו דווקא למקרה שם שתיקון הכלי הוא רק מהצד ההלכתי ולא המציאותי, ובכך יש מקום לומר שאם לבסוף לא נזקק להשתמש בהדס הרי שאין שום משמעות לתיקון זה, מה שאין כן כאשר אדם תיקן חפץ מקולקל, שוודאי נחשב למלאכה גם אם לבסוף לא ישתמש בו. שוב ראיתי שכך בדיוק מתרץ הרמב"ן (קיא ע"א ד"ה האי מסוכרייא) את השאלה מהדס.
^ 6.אולם יש לעיין על כך מדברי התוס' בדף מא ע"ב (ד"ה מיחם), שכתבו בסוף הדיבור לגבי התכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות, שאע"ג שזהו פסיק רישא שייך לומר לגבי זה לשון אינו מתכוון משום שלא נח לו כלל בהבערה זו.
^ 7.כך משמע בחגיגה י ע"ב, כפי שדייקו התוס' בדף ע"ה ע"א (ד"ה טפי).
^ 8.עיין שם שברכת הזבח תירץ קושיית המהר"ל ובמגן אברהם (שכ ס"ק כ) הביאו ודחה תירוצו ותירץ באופן אחר.
^ 9.ראה בסוגיית "מתעסק".
^ 10.ראה הערה בהמשך, שהעונג יום טוב (או"ח סימן כב) ביאר כך גם את חידושו של הרשב"א. השלטי גיבורים עצמו לא הבין כך ברשב"א.
^ 11.ר' יהונתן הרשקופ
^ 12.כפי שיובא בסוגיית משאצל"ג, היביע אומר (חלק ד או"ח כו) מיישב את הקושיא מתולש עולשין ומממעט ענבי הדס באופן אחר, שרבי יהודה מודה במשאצל"ג בתולדה, ולכן בשני מקרים אלו שזו רק תולדה מתיר אפילו בפסיק רישא.
^ 13.יש להעיר שכמובא בדף קלג ע"א אכן דעת אביי בהתחלה הייתה שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישא שניחא ליה, ורק לאחר ששמע מרבא שרבי שמעון מודה בכך נתיישבו דבריו על לבו.
^ 14.אמנם יש לעיין מדוע כתב "כאילו התכוון", הרי אם כוונתו כדברינו שאנן סהדי שמתכוון גם לכך הואיל וודאי גם מלאכה זו תיעשה היה לו לכתוב שוודאי גם לכך התכוון. ומלשון זו יש מקום לומר שסובר כהסבר הקובץ שיעורים או השערי יושר שיובאו בהמשך ולא כפי שביארנוהו, ולפי זה בספק פסיק רישא יתכן שסובר כרעק"א.
^ 15.ב שערי שאול (שיעור ב ס"ק א-ב) ביאר שלדעת הט"ז כדי לחייבו צריך שיכוון לתוצאה אולם לדעת רבי עקיבא איגר מספיק שיכוון לפעולה כזו שהיא בוודאות תביא לתוצאה, ולכן אין צריך שהוא עצמו ידע בוודאות שהתוצאה תתרחש אלא די בכך שהתכוון לעשות פעולה כזו שמצד האמת ידוע שתתרחש ממנה התוצאה. אך טעמו של רבי עקיבא איגר טעון הבנה – מדוע מספיק שיתכוון לעצם הפעולה (כשוודאי תיעשה גם המלאכה השניה), הרי האיסור הוא רק משום שזו פעולה שמביאה לתוצאה, ואם כן כמו שכשאין כוונה לפעולה מותר כך יש להתיר כשאין כוונה לתוצאה?!
^ 16.ואולי אפשר להסביר את שיטת רעק"א גם לפי טעם הריטב"א והערוך. כפי שהגדיר הקובץ שיעורים (הובא למעלה) החילוק בין מקרה זה לשאר אינו מתכוון הוא שכאן הספק הוא על העבר ולא על העתיד. לפי זה יש לומר, שכאשר הספק על העבר וברור לפנינו איזה מעשה ייעשה – לדוגמא, סגירת הארגז – יש לומר שיש אנן סהדי שמתכוון שייעשה ספק מלאכה, שהרי הוא ודאי מתכוון שייסגר הארגז למרות שיודע שאולי יש שם זבובים, ודווקא כאשר הספק על העתיד ובשעה שעושה את המעשה טרם נקבע כיצד בכלל ייעשה המעשה – האם בכלל יהיה חריץ – לא שייך לומר שיש אנן סהדי שמתכוון שיהיה ספק חריץ, אלא בכלל אין כוונתו על החריץ.
^ 17.וכן כותב המהר"ל בתפארת ישראל (תחילת פרק מא): "מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פעל כאשר פעל במקרה".
^ 18.יש לתמוה קצת על הגדרתו, וכי המעשה נעשה מאליו?! הרי ברור שהוא עשאו! ולכאורה יש לומר שנקט בדרך ציורית ועיקר כוונתו כפי שכתבנו קודם שאין זה מעשה חשוב, אך כפי שיובא בהמשך משמע שסובר כרעק"א ואם כן מוכח שלא סבר כן, ועוד, שלא נראה כך מפשט לשונו. וצריך לבאר שאין הכוונה שנעשה מאליו, ודאי הוא עשאו, אלא שהאחריות למעשה אינה עליו.
^ 19.כמובא למעלה, החזון איש נקט בדעתו בדרך אמצעית, בין מה שכתבנו לבין דעת הקובץ שיעורים. לדרכו טעם ההיתר הוא שהמלאכה לא מיוחסת אליו; טעם החיוב בפס"ר דנח"ל הוא שוודאי מתכוון; וגם לדרך זו בפסיק רישא צ"ל כט"ז ובאיסורי הנאה כתוס'.
^ 20.בביאור הרשב"א נאמרו הסברים נוספים, וראה בהרחבה בשיעור על "מלאכת צד". נביא כאן את הסבר העונג יום טוב, משום שהוא נוגע ישירות להגדרת פסיק רישא. העונג יום טוב (או"ח סימן כב) ביאר את חידושו כחידושו של השלטי גיבורים, שהובא למעלה, שכאשר יש דרך לעשות את מלאכת ההיתר ללא מלאכת האיסור אין זה נחשב פסיק רישא גם אם במציאות שלפנינו מוכרח שגם האיסור ייעשה. הוא מתקשה מהמל ובכך קוצץ צרעת, שהרי גם שם לא בכל מילה יש צרעת, ומשיב שיש לחלק בין הלכות שבת ששם נאמר "מחשבת" ולכן רק שם אין זה נחשב למלאכה, לבין שאר איסורים ששם בכל מקרה שבמציאות שלפנינו ייעשה גם האיסור נחשב הדבר לפסיק רישא ואסור. ושב ומתקשה מהאיסור בדף קלט לצאת עם בגד שאינו מצוייץ כהלכה, והרי שם לא מוכרח שיהיו תלויים בבגד חוטים המצוייצים שלא כהלכתם, ונדחק לחלק שאולי הקולא היא דווקא בכגון צבי שאינו עושה את המעשה ישירות בגופו של הצבי, אך כאן שהוא מוציא את גוף החוטים אסור, ונשאר בצריך עיון גדול.
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il