ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מוקצה מחמת חסרון כיס

דף הבית בית מדרש גמרא שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ז

מוקצה מחמת חסרון כיס

שבת דפים מה ע"ב וקנז ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הצגת הסוגיות
במשנה בדף קכג ע"ב נאמר שכל הכלים ניטלים חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. בדף קנז ע"א מבואר שהטעם הוא שכלים אלו הם מוקצה מחמת חסרון כיס ובכך אפילו רבי שמעון מודה, והוא הדין לעצי ארזים שהם מוקצה מחמת חסרון כיס ולכן אסור ביום טוב לבקעם לצורך הבערתם.
בדף מה ע"ב אמר רבי יוחנן שאסור לטלטל מנורה. רבה ורב יוסף נימקו משום שאדם קובע לה מקום, ואביי דחה שאם כן היה לנו לאסור גם כילת חתנים, והרי שמואל התיר, אלא ודאי עסק רבי יוחנן דווקא במנורה שיש בה חיתוכים והיא נראית כשל פרקים וטעם האיסור הוא גזירה משום של פרקים שבה יש חשש שיפול ויתפרק ויבוא לתקן.
התוס' (מו ע"א ד"ה והא) מעמתים בין סוגיא זו לדברי הגמרא בדף קכג ע"א שסיכי, זיירי ומזורי הם מוקצה מפני שאדם מייחד להם מקום, ומיישבים בשם הרשב"א (משאנץ) שבמנורה ובכילה האדם לא קובע להם מקום לגמרי ולכן אינם נחשבים למוקצה, בשונה מהכלים הנזכרים שאדם קובע להם מקום לגמרי.
בדף לה ע"א נחלקו האמוראים בקשר לחלות דבש גדולות. רבה סובר שחלה בת שני כורים מותרת בטלטול ובת שלושה אסורה, ורב יוסף סובר שגם בת שלושה מותרת ורק בת ארבעה אסורה. התוס' שם (ד"ה ואפילו) כותבים שאין הלכה כן, שהרי כפי שראינו לגבי כילת חתנים ומנורה כבידות של חפץ אינה אוסרת אותו. לכאורה נראה שלא הלכו כאן בשיטת הרשב"א שהביאו בדף מו ע"א, כי אם כן יכלו לתרץ שבחלות דבש יש קביעות מקום גמורה, אך באמת אין מכאן ראיה כי יש לומר שהיה ברור להם שגם בחלות דבש אין קביעות מקום גמורה, או שהם סוברים באופן עקרוני שכל שאדם אינו מזיז רק משום הכובד אין בזה קביעות מקום גמורה 1 .
התוס' מציינים לסוגיא נוספת בענייננו. בדף קכא ע"ב נאמר שמותר לטלטל פמוטות של בית רבי, ולשאלת רבי זירא אם הכוונה לפמוטות הניטלים ביד אחת או בשתיים משיבים "כאותן של בית אביך". רש"י ורבנו חננאל שם מפרשים שהכוונה לפמוטות קטנים ואילו התוס' שם ובדף לה ע"א חולקים ומפרשים שמדובר בגדולים, ומוכיחים זאת מהמובא למעלה, שבדף מו ע"א הוכרע שמנורה אינו מוקצה למרות שאדם קובע לה מקום, והיינו פמוטות גדולים.

כלי שמלאכתו להיתר
בדף מג ע"ב אומרת הגמרא שלדעת רבי שמעון המתיר מוקצה, שתי חלות הדבש שמשאירים בימי החורף בתוך הכוורת אינן מוקצה. התוס' ישנים (אות א) כותבים שהגמרא הבינה שמדובר שישנן הרבה חלות כי אחרת היה זה מוקצה מחמת חסרון כיס וגם רבי שמעון היה אוסר. משמע מדבריהם שמוקצה מחמת חסרון כיס אינו דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור.
כך לכאורה משמע גם מ התוס' בדף מו ע"א, שהובאו למעלה, שהקשו מהדין של 'סיכי, זיירי ומזורי' על הדין של מנורה וכילה, וחילקו שבמנורה מותר משום שאינו קובע מקום לגמרי, משמע שאם היה קובע מקום לגמרי היה אסור מצד חסרון כיס. אמנם לגבי מנורה יש מחלוקת בפוסקים אם היא נחשבת כלי שמלאכתו לאיסור משום שלא עושים בה בעצמה את האיסור אלא רק מניחים עליה את הדבר האסור, אך כילה ודאי מלאכתה להיתר, ובכל זאת התוס' מבינים ששייך לאסור בזה מחמת חסרון כיס.
החזון איש (הלכות שבת מג ס"ק יז) מסביר שמוקצה מחמת חסרון כיס נוהג דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור מפני שהסברא לאסור היא שבכלי שמלאכתו לאיסור אי אפשר להשתמש לצורך הרגיל שלו מפני האיסור אולם מותר לטלטל לצורך גופו, כלומר כדי לעשות בו מלאכה אחרת, ובכלי שמחשש להפסדו אדם מקפיד לא להשתמש בו לצרכים אחרים מלבד מטרתו העיקרית הרי שהאדם מקצה אותו משימושים אחרים ואם כן שוב לא נותר שימוש לגופו שמותר לטלטל עבורו. לכן הוא מתקשה בדברי התוס' מה ההווה-אמינא של הגמרא לאסור הרי אין לדמות ל'סיכי, זיירי ומזורי' כי שם זהו כלי שמלאכתו לאיסור. החזון איש עצמו מסביר שההווה-אמינא לאסור כלל לא הייתה מצד מוקצה מחמת חסרון כיס אלא זה מוקצה חדש מחמת קביעת מקום, כלומר דבר שגם השימוש העיקרי שלו הוא במקומו בלי לטלטלו, ובזה הייתה הווה-אמינא לאסור גם בכלי שמלאכתו להיתר כי אדם מקצהו מטלטול, בשונה מחסרון כיס שמדובר בכלי שעיקר שימושו נעשה על ידי טלטול, כמו במסר הגדול, ולכן שם אין לאסור אלא אם זהו כלי שמלאכתו לאיסור, ולבסוף דחתה הגמרא מכך שנפסק שכילה מותרת בטלטול. אמנם החזון איש סיים כעין דברי התוס', שבקביעות מקום גמור אסור, וביאר (מא ס"ק טז) שזהו הטעם ששלהבת היא מוקצה, הואיל ורגילים להשתמש בה במקומה בלי לטלטלה. לפי זה לכאורה אין חילוק להלכה בין החזון איש לתוס' אלא רק בטעם, שלדעת התוס' הכל נאסר מחמת חסרון כיס ולדעת החזון איש יש שנאסר מחמת חסרון כיס ויש מחמת קביעות מקום.
המנחת אשר (סימן מט ס"ק ב) מיישב שדעת התוס' גם כן כחזון איש, שמנורה וכילת חתנים אינם מוקצה מחמת חסרון כיס אלא מחמת קביעת מקום אלא שסברו שגם סיכי, זיירי ומזורי הם מוקצה מחמת קביעת מקום ולא מחמת חסרון כיס, שהרי הגמרא רק כתבה עליהם שאסורים משום שאדם מקפיד עליהם ולכן מייחד להם מקום, ואין להשוותם כהשוואת החזון איש למסר הגדול ויתד של מחרישה, שדווקא עליהם כתבה הגמרא שהם מוקצה מחמת חסרון כיס. יישובו קשה מכח ביאור התוס' שם (קכג ע"א ד"ה בסיכי) שסיכי הם יתדות המוכנים לנפץ משי וזיירי הם כלי עץ כמו קרשים שכובשים בהם בגדים, ומקפידים על כלים אלו שלא יתעקמו ולא ייפגמו כדי שלא יקלקלו אחר כך את הבגדים והמשי. אם כן, לא מדובר בכלים שאין דרך לטלטלם אפילו לצורך עיקר שימושם, אלא אלו כלים שעיקר שימושם לאיסור ולצרכים אחרים נמנעים מחשש לחסרון כיס. עוד יש להוסיף, שהתוס' ישנים בפירוש כתבו לגבי חלות דבש שאם אין הרבה הם מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם כן הם ודאי סברו כהבנת החזון איש בדעת התוס'.
הרמב"ם (שבת כה, ט) כותב: "כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול...". הקרית מלך שם כותב לגבי כלים שמקפיד עליהם לסחורה שמקורו מהגמרא בדף מט ע"ב האומרת שנסרים של אומן אסורים בטלטול בגלל שבעל הבית מקפיד עליהם.
הרמב"ם לא חידש שכל דבר שקובעים לו מקום נאסר בטלטול אלא הזכיר דווקא כלים העומדים לסחורה ששם שייכת הסברא שאדם מקפיד עליהם שלא ייפסדו, ואדרבה כתב (כה, ו) שמותר לטלטל אבן גדולה או קורה גדולה שיש תורת כלי עליה אפילו אם היא ניטלת בעשרה בני אדם, ועל פי זה כתב השולחן ערוך (שח, ב) שאפילו כלי גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו 2 . אולם גם מדברי הרמב"ם עולה לכאורה שאוסרים מחמת חסרון כיס גם דברים שאינם כלים שמלאכתם לאיסור, שהרי הכלים העומדים לסחורה אינם דווקא כלים שמלאכתם לאיסור. במנחת אשר (סימן מט) ביאר שמכל מקום נחשבים כמוקצה מחמת איסור שהרי השימוש שאליו הם עומדים הוא לסחורה ואסור לסחור בשבת. אם כן חזר טעם האיסור כמו בשאר כלים שמלאכתם לאיסור ואדם חס עליהם, שלצורך שימושם העיקרי אין אפשרות להשתמש ולצורך שימושים אחרים האדם חס עליהם ומוקצה אותם מהם. עוד העיר המנחת אשר שהרמב"ם לא הביא את דין 'סיכי, זיירי ומזורי', והסביר זאת שגם הוא סבר שאין איסורם מחמת חסרון כיס אלא כתוס' מצד קביעות מקום אלא שלדעתו הגמרא בדף מו ע"א דחתה דין זה לחלוטין מכח ההלכה בכילת חתנים, ואינו סבור כתוס' שיש לחלק בין קביעת מקום גמורה לשאינה גמורה.
וכן עולה מדברי שולחן ערוך הרב (שח, ד) שכתב שאסור לטלטל כלים עומדים לסחורה והוא מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש אף על פי שאינם כלים היקרים ביותר, וכן כלים היקרים ביותר אף על פי שאינן לסחורה אלא שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם. רואים שהוא כתב בפירוש שהאיסור הוא דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור, ובכל זאת אסר כלים העומדים לסחורה למרות שאינם כלים שמלאכתם לאיסור, ולכאורה לא מובן מדוע, אלא שכפי שנתבאר כל העומדים לסחורה עיקר מלאכתם הוא לאיסור סחורה.
המשנה ברורה (שח ס"ק ח) מסייג את הדין של הרמב"ם והשולחן ערוך, שמותר לטלטל כלים אפילו אם הם גדולים וכבדים, שנראה שאם הוא נזהר לא להניעם ממקומם כדי שלא ייפסדו ויתקלקלו כן נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס 3 . בשער הציון הוא לא מציין לכך מקור, ויתכן שדימה זאת לכלים העומדים לסחורה, אך אם נכון הדבר, הרי שהוא לא מצמצם כפירוש המנחת אשר שהמוקצה נוהג רק בכלים שטעם אי טלטולם במלאכתם העיקרית הוא שעיקר מלאכתם לאיסור, אלא שכל דבר שאינו מטלטלו לעיקר שימושו מסיבה כל שהיא, ולמטרות אחרות אינו מטלטלו בגלל חשש לחסרון כיס נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס. בכלי כבד כגון ארון הסיבה שאינו מטלטלו לעיקר שימושו היא שדרך שימושו היא ללא טלטול, ובכלים העומדים לסחורה יתכן שהסיבה היא כמנחת אשר שנחשבים ככלים שמלאכתם לאיסור.
לפי זה נראה שישנם שלוש שיטות. לדעת התוס' והחזון איש אסור לטלטל כל דבר שמקצה לו מקום ואינו רגיל לטלטלו כלל, ולא משנה מהי הסיבה לכך, בין אם משום שכך כל שימושו בין אם משום שמלאכתו לאיסור ולשימושים אחרים אינו משתמש מחשש לחסרון כיס (או שהכל מטעם חסרון כיס או שיש שני סוגי מוקצה, חסרון כיס וקביעת מקום, כפי שנתבאר); לדעת המשנה ברורה ברמב"ם ובשולחן ערוך האיסור הוא על כל דבר שלצורך עיקר שימושו אינו מטלטלו או משום שכך הדרך בעיקר שימושו או משום שעיקר מלאכתו לאיסור, אך בתנאי שהסיבה שלצרכים אחרים אינו מטלטלו היא משום חסרון כיס; ולדעת המנחת אשר ברמב"ם ובשולחן ערוך האיסור הוא רק כשהסיבה שאינו מטלטלו לעיקר שימושו היא מחמת איסור ולשאר צרכים מחמת חסרון כיס.
ומכל מקום גם המנחת אשר כתב שיתכן שהרמב"ם יודה למעשה שאסור לטלטל תמונות ועציצי נוי, אך לא מטעם חסרון כיס אלא מטעם שיתכן שאין להם שם כלי, וזאת משום שגם אין רגילים לטלטל אותם וגם לא להשתמש בהם כי כל שימושם הוא רק בכך שרואים אותם ואין זה נקרא שימוש (אך צורים שרגילים לטלטל כן נחשבים ככלי).

מאכלים

הרמב"ם (שבת כה, ט) כותב: "כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת". רואים שהוא הקפיד לכתוב דווקא כלים, וכמוכח מהמפורש בסימן שלאחריו (כו, יד) שתמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת ואין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה.
האור שמח (כו, יד) עומד על דיוק זה ומנמק שהסברא שאדם לא מקצה מאכלים העומדים לסחורה היא שכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו, ואם אין לאדם מה לאכול הוא יוציא על כך כל הון שיש לו, ולכן אין כאן הקצאה גמורה וממילא רבי שמעון מתיר.
המנחת אשר (סימן מט ס"ק א) חולק על סברתו, ומקשה עליה שהרי גם בכלים אם יהיה זקוק מאוד לכלי ולא יהיה לו ודאי יקח מהעומדים לסחורה, לכן הוא מנמק באופן אחר וכותב שבמאכלים השימוש הוא לעולם חד פעמי, ולכן אין לאדם הבדל אם לוקח מאלו העומדים לסחורה או מוכרם וקונה בתמורתם מאכלים אחרים, כי אין הבדל במחיר ולא יפסיד מכך, אולם בכלים העומדים לשימוש רב, אם נצרך אליהם כעת באופן חד פעמי ויקח מהעומדים לסחורה יפסיד כי לא יוכל לשוב ולמוכרם במחיר של חדשים.
הוא מביא שהפרי מגדים והאשל אברהם מבוטשאטש דנו במצה בשבת שלפני פסח וכן באתרוג העומד לסחורה, אם הם מוקצים מחמת חסרון כיס או שמא לא לאור דברי הרמב"ם שמאכלים העומדים לסחורה אינם מוקצים. וכותב שלכאורה דין זה תלוי בשני הטעמים הנזכרים. לפי טעם האור שמח הואיל ואלו מאכלים לעולם לא שייך בהם הקצאה מחמת חסרון כיס כי תמיד יתכן שירצה לאוכלם, אך לפי טעמו יש לאסור כי טעם ההיתר שייך רק במקרים שמטרתם היא לשם מאכל, אך במקרים שהערך הגבוה נובע מסיבה אחרת כגון מצווה, ודאי שיהיה לו חסרון כיס אם יאכלם ויפסיד את היכולת להשתמש בהם לצורך המצווה.
כבר הבאנו למעלה את דברי התוס' ישנים (מג ע"ב אות א), שכתבו לגבי היתר הגמרא בחלות דבש שהגמרא הבינה שמדובר שישנן הרבה חלות כי אחרת היה לאסור מצד מוקצה מחמת חסרון כיס. האור שמח מדייק מדבריו שאינו סובר כרמב"ם ולדעתו גם במאכלים שייך מוקצה מחמת חסרון כיס.




^ 1.שוב ראיתי שבברכת אברהם (מה ע"ב בענין מוקצה מחמת קביעת מקום ס"ק ג) הבין שחלוק על הרשב"א.
^ 2.ואולי לכך יודו גם התוס' והחזון איש, כי הוא לא קובע לה מקום מתוך רצון וסיבה חיוביים אלא פשוט חמת הכובד נמנע מלטלטל.
^ 3.על פי זה פסק גם השמירת שבת כהלכתה (פרק כ סעיף כב) שכל דבר שאדם קובע לו מקום מחמת ערכו הרב ומקפיד שלא לטלטלו שמא יתקלקל, כגון שעון קיר ותמונה אומנותית שמקפיד עליהם, הרי זה בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il