- פרשת שבוע ותנ"ך
- ויחי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו השבת את ספר בראשית, החומש הראשון מתוך חמישה חומשי תורה. כל חומש אור. חמש פעמים נאמר 'אור' בפרשה ראשונה של התורה. "יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) זה ספר בראשית (בראשית רבה ג, ה) רש"י בתחילת ספר בראשית מביא את דברי רבי יצחק:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (ד"ה בראשית)
"כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ..." (שם) הדברים הרבה יותר עמוקים מאשר הפשט. השאלה של רבי יצחק היא למה התורה התחילה מבראשית, התורה עניינה ללמד הוראות, הלכות, והיה צריך להתחיל מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב) ששם מתחילות מצוות התורה. למה צריך היה להביא את הסיפורים של בריאת העולם והאבות, והתשובה "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ..." (תהלים קיא, ו) לפני שמתחילים לעסוק במצוות צריך להכיר את מי שאמר והיה העולם, צריך להכיר את כוח מעשיו. לא רק במובן השטחי לדעת שה' ברא את העולם, אלא להבין באופן עמוק יותר את עניינה של הבריאה.
ראשית להכיר שהבריאה שהקב"ה ברא מלאה חכמה עצומה ושיש בה המון פלאים, להבין שיש כאן חכם גדול שברא את עולמו, להבין את חכמתו האלוקית של הקב"ה. להבין שאם הקב"ה ברא את עולמו זה אומר שיש תוכן אלוקי לבריאה, ומשמעות פנימית וגדולה מאוד. לכן חכמי הסוד ביארו היטב את פרשת בראשית והם מראים שבתוכה טמון עומק עצום של הפנימיות של הבריאה והמהלכים הרוחניים האלוקיים שהבריאה מסתעפת מהם. זו הקדמה הכרחית לפני נתינת המצוות. להבין את עומק עניינו של העולם. ואם אנחנו מבינים היטב שהבריאה הזו, הגדולה, הנפלאה והחכמה, וכל הטוב שבבריאה, הכל בא מריבונו של עולם, ומבינים גם שיש סיבה לבריאה, תכלית ותפקיד, אז אנחנו מגיעים לעניינה של התורה. כי התוכן העמוק והגדול של הבריאה זו התורה ומצוותיה. "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ...", וממילא כמובן - "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (שם).
הכול של ריבונו של עולם, כל הבריאה היא אלוקית, והקב"ה בחר בישראל שהם הנפש והנשמה של העולם, הלב והמוח של העולם, התכלית של העולם. אז איך יאמרו הגויים: ליסטים אתם, לא רק ארץ ישראל שייכת לעם ישראל אלא כל העולם כולו, ישראל מקיימים את העולם, הם הסגולה, הם השורש של כל העולם, ומה שהם לוקחים הוא שלהם, וכל שכן ארץ ישראל שמגלה את עניינם של ישראל שבזה יתקיים כל העולם כולו. אם כן, לפני לימוד המצוות צריך להכיר את מי שאמר והיה העולם, להכיר את הבורא מתוך הבריאה.
בפרשת בראשית רמוזים כל הדורות
בפרשת בראשית רמוז גם התהליך של כל הדורות. ששת ימי בראשית רומזים על ששת אלפי שנים, ואומר הגר"א שבפסוק הראשון רמוז הכול באופן עוד יותר תמציתי. חז"ל אומרים לנו על המשך ספר בראשית 'מעשה אבות סימן לבנים' (עיין ירושלמי תענית פרק ב, ד) מה שקורה אצל האבות, מתגלה אחר כך בכל הדורות. הווי אומר שהראשית של הבריאה היא הגרעין שמתוכו ומכוחו באים כל הדורות.
אנחנו מוצאים את זה גם בבריאתו של האדם. אני רוצה להביא כאן את דברי הרב באורות ישראל, הרב מסביר על פי דרך בריאת האדם את ההמשך של ההופעה האלוקית בכל הדורות. אומר הרב:
אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד' אלקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה (אורות ישראל א, יג).
טבע הבריאה שהיא לא יכולה להיפרד מבוראה. אדם לא יכול להיפרד מריבונו של עולם, וכך באמת בדורות ראשונים, כולם היו מאמינים. לעיתים היו שיבושים באמונה אבל כולם הבינו שיש כוח עליון שהוא המקור של הבריאה, וכמובן שכנסת ישראל לא יכולה להיפרד מה', זה מין הכרח כזה. ויכול להיות שההכרח הזה מופיע אצלנו אחר כך ביציאת מצרים ובמתן תורה. ריבונו של עולם מתגלה עלינו באותות ובמופתים וביד חזקה, ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, המן, רואים את ריבונו של עולם. אי אפשר להיפרד מריבונו של עולם, כביכול ריבונו של עולם מופיע בתוך המציאות ולא שייך שלא להיות דבקים בה'.
אבל כשזה מופיע בצורה כזו, שיש נוכחות אלוקית כביכול שמתגלה באופן כמעט מוחשי על ישראל, וישראל רואים שה' בחר בנו מכל העמים, והוא נותן לנו את התורה, והוא זן ומפרנס אותנו, זו דביקות מוכרחת, היא לא באה מבחירה, וכיוון שכך יש בה צד של חוסר שלמות. יש בה הכרח טבעי ש'איננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה'. ממשיך הרב:
על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי.
אנחנו פוגשים את התרדמה שנופלת על האדם בבריאת האדם. האדם נברא יחד עם הצלע, חז"ל אומרים שאדם וחוה נבראו גב אל גב, מחוברים יחד, ואי אפשר להיפרד (ברכות סא ע"א), ואז אין להם בחירה, הם לא יכולים להחליט אם להיות דבוקים זה לזה או לא אלא זו מציאות. והקב"ה מטיל תרדמה על האדם ומנסר את שני הפרצופים זה מזה עד ש'הפירוד הגמור נעשה אפשרי'.
ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה.
אז מופיע האדם בשלמותו "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב) האדם מופיע עם שני החלקים שלו. ממשיך הרב:
שהבחירה השכלית מכרת לומר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (שם ב כג), והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.
האדם רואה את חוה אישתו והוא אומר: 'היא שייכת לי!' הנסירה גורמת לכך שיכול להיות שהאדם יאמר: 'היא לא מוצאת חן בעיני'. והאישה גם כן לא מחויבת להיות מחוברת אליו, היא יכולה לומר: 'לא רוצה את הקשר הזה'. קודם לכן היה דיבוק מוחלט ולא הייתה אפשרות לבחור בכלל, עכשיו יש אפשרות לבחור. וכמובן שהמצב הזה גורם אחר כך אפשרות של המשך דורות והופעת האדם בשלמותו ומתוך בחירה.
דיברנו על האדם וחוה אשתו, אך בעצם יש כאן הופעה של ריבונו של עולם והעולם. קודם הרב אמר שאי אפשר להיפרד מהדבקות האלוקית, אבל הקב"ה מפיל תרדמה על האדם ולכאורה יש פירוד, הקב"ה מסתיר את עצמו ולא מופיע, ונפרד כאילו מהעולם. ממשיך ומסביר הרב מה אז יכול לקרות:
האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ" (ישעיה סב, ב).
האפשרות שהאדם יבחר בריבונו של עולם, שהקשר שלו יהיה מתוך בחירה חופשית מאפשרת גם את הצד השני. אי אפשר לתת בחירה בלי שתהיה אפשרות לבחור בטוב ולבחור בלא טוב. התהליך הזה שקרה אצל האדם עצמו זו בעצם בועה שמרמזת לנו על כל המהלך האלוקי בעולם. תחילה הקב"ה הופיע בהתגלות חזקה שאי אפשר שלא להיות מחובר אליו, ומדור לדור הקב"ה הולך ומסתיר את עצמו, אין ניסים, אין גילויים אלוקיים מפורשים, וכאילו ה' מסתתר, ואז האדם צריך לבחור. האדם יכול להבין שבתוך העולם ה' נמצא, והוא יכול גם לחשוב אחרת. ובאמת התופעות האלה מופיעות, והן מאפשרות את החיבור העמוק והפנימי מתוך בחירה בריבונו של עולם. וזה עניינה של ההסתרה הזו, כדי שהבחירה תבוא מתוך האדם, מתוך ישראל, מהתעוררות מלמטה. ממשיך הרב:
החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית,
מה שאנחנו רואים שהחיבור הטבעי של האומה לקב"ה לתורה כאילו מתפרד,
וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נד, יג)
באדם רמוז התהליך שבין העולם לקב"ה, שזו בחינה של חתן וכלה. כנסת ישראל והדוד, הקב"ה הוא הדוד, יש כאן זוגיות כביכול שצריכה להיות שלימה מכל הצדדים. הקב"ה ברא אותנו, ואחר כך מסתתר, וענייננו עכשיו לחזור לדבקות האלוקית מתוך תוכנו וזו תהיה הדבקות השלימה. וזה נרמז בבריאתו של האדם. זו דוגמא אחת לכך שפרשת בראשית מקפלת בתוכה את כל ההיסטוריה של כל הדורות כולם. כך זה בכל ספר בראשית- 'מעשה אבות סימן לבנים' (עיין ירושלמי תענית ב, ד).
'עצם הלוז'
המשך לדברים שאמרנו נמצא גם בדברי ה'מאור ושמש' על הפרשה שלנו. ה'מאור ושמש' מתבונן בפסוקים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי; וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית מח, ג- ד) ושואל:
והנה יש לדקדק, למה לא כתיב: "נראה אלי בבית - אל" כמו שקרא לו יעקב שֵׁם המקום, כדכתיב בפרשת ויצא: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
למה יעקב אומר שה' נגלה אליו ב'לוז' ולא בבית אל. את אנשי בית אל השאלה הזו מעניינת באופן מיוחד...
גם בפרשת וישלח יש לדקדק, דכתיב: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל" (בראשית לה, ו), לעניין מה מביא הפסוק את שם הראשון 'לוז' ומה מרמז בזה השם הראשון, ולא קרא לו בשמו שקרא לו יעקב, ובפרט שה' יתברך אמר לו: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (שם א) ... וכתיב אחריו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וגו'; וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי" (שם ב-ג), וכתיב אחריו: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה וגו' הִוא בֵּית אֵל" (שם ו), למה לי דקרא בשמו הראשון 'לוז', הוה ליה למימר: 'ויבא יעקב בית אל', כמו שאמר לו ה' יתברך קום עלה בית אל כנ"ל. (ד"ה ויאמר)
אומר ה'מאור ושמש' שיש כאן עניין עמוק מאוד: המילה 'לוז' רומזת על עניין גדול. הפסוק אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו) עיקר עניינו של האדם לדעת להסתכל מי ברא אלה. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, ב) תסתכלו על השמים ואל תראו רק את היופי שלהם, את השמש את הירח והכוכבים, את כל המערכת הגדולה שמופיעה לפנינו, אלא תראו מי ברא אלה, יש בורא שברא אותם. להסתכל על העולם ולראות מתוך העולם את ריבונו של עולם, ולדעת שמה שאנחנו רואים בעולם זה משהו מיניאטורי ביחס למקור העליון והגבוה. ה'מאור ושמש' ממשיל משל: כמו מפה שבה מצויר העולם, ואיך מצויר העולם על המפה - כפר מצויר כנקודה קטנה, עיר מצוירת כנקודה קצת יותר גדולה, כרך עוד יותר גדולה, ועיר הבירה שהיא גדולה מאוד כנקודה עוד יותר גדולה. בסך הכל אלו נקודות קטנות או גדולות שמרמזות על שטחים קטנים או גדולים מאוד.
והנמשל ממילא מובן, לכך ארץ ישראל הוא יפה ומשובח בכל דבר מכל הארצות שבעולם, ולא תחסר כל בה -
בתוך הציורים יש מקומות מרכזיים וגדולים וארץ ישראל כאילו דוגמא של הארץ העליונה של ההופעה העליונה האלוקית. חז"ל אומרים לנו שיש ירושלים של מטה ויש ירושלים של מעלה. (תענית ה ע"א) כל מה שאנחנו רואים בעולם זה כלי שרומז על הופעה רוחנית עליונה, עצומה, ענקית ומלאה תוכן עליון, שמופיעה בארץ בצורה מאוד מרוכזת ומגושמת. כשאדם יודע לעשות את החיבור הזה ולהבין מי ברא אלה, 'מי ברא' הן אותיות אלוקים, ולא סתם להסתכל על המציאות אלא לדעת שיש לה מקור עליון, ולהסתכל על התוכן הפנימי ולחבר אותו אל שורשו, האדם מגלה בכך את שם אלוקים. המדרגה של 'מי' היא מדרגה עליונה, אני לא מתייחס לצדדים הסודיים שיש למילה הזו, אבל צריך לזכור ששורש הבריאה הוא מאוד עליון ולדעת לחבר כל דבר במציאות אל השורש שלו.
כשהאדם נהנה מהעולם הוא צריך לדעת שהוא נהנה ממעשה ה', וכל דבר טוב שיש בעולם הוא רמז לדבר גבוה מאוד, לטוב אלוקי עליון שמופיע פה בטוב הקטן שהאדם פוגש בעולם הזה, בהנאה הגשמית שהאדם נהנה מהעולם. חז"ל אומרים לנו שרבי היה עשיר ולפני פטירתו אמר שהוא לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה. (כתובות קד ע"א) חז"ל גם מספרים שעל שולחנו לא היה חסר דבר, היה עליו כל טוב. (ברכות נז ע"ב) ובכל זאת הוא אומר שהוא לא נהנה, מה הכוונה, רבי הניח דברים על השולחן ולא אכל? זה היה בשביל יופי? אז הוא נהנה מהיופי! רבי היה עשיר, רבי כיבד עשירים (עירובין פו ע"א), כי הוא רצה שלא יכבדו אותו בגלל התורה אלא בגלל העושר שלו. הווי אומר שהוא הבין שכל הנאה שיש לו בעולם, זה לא מהעולם הזה אלא ממקור העליון, הוא ידע שזה ריבונו של עולם שנותן לו, הוא ראה את טוב ה', את החסד האלוקי, וכל דבר שהיה לו הוא חבר לקב"ה. הוא לא נהנה מהעולם הזה אלא הוא נהנה מהמקור של העולם הזה.
בספרי הסוד מובא שרבי הוא ניצוץ מיעקב אבינו (עיין במאור ושמש). על יעקב אבינו חז"ל דורשים שיעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב), וזה מה שהתכוון יעקב אבינו כשהוא אומר: "אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית מח, ג) מה זה 'לוז' - זה שם מקום אבל זה גם שם עצם קטנה שנמצאת באדם, והעצם הזו מתקיימת תמיד וממנה אחר כך תהיה תחיית המתים. לא כל העצמות מתקיימות, הגוף כלה וגם העצמות, אך נשארת עצם קטנה שנקראת לוז, היא נצחית, היא עליונה, משהו מעל הגשמיות. הגשמיות מתכלה ובעצם הזו יש משהו לא מגושם. יעקב אבינו מזכיר שהקב"ה נגלה אליו בלוז, להגיד שהוא מחובר אל השורש העליון, למקור העליון. להכיר את העולם מתוך מקורו. לכן חוזר הפסוק ואומר: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה" (בראשית לה, ו) יעקב לא בא רק למקום הזה אלא למדרגה הזו, לתוכן הנצחי שמתבטא בביטוי 'לוז'. זה עניינו של ספר בראשית, להכיר את מי שאמר והיה העולם. ולדעת שזו התמצית שאחר כך מתפשטת ומתפרטת, זה המבוא לקיום התורה והמצוות. כל זה מסביר המאור ושמש.
דרך ארץ קדמה לתורה
'מעשה אבות סימן לבנים' מלמדנו 'שדרך ארץ קדמה לתורה' (תנא דבי אליהו פרק א). אם אדם לא בעל דרך ארץ ולא בעל מידות טובות והוא בא לעסוק בתורה, התורה יכולה להפך לו לסם המוות. הוא לא ניגש לתורה מתוך ענווה ומתוך מידות טובות, הוא לא ניגש מתוך חסד, שהתורה תחילה חסד וסופה חסד (סוטה יד ע"א), אז הוא לא יכול לקנות את התורה. ספר בראשית מוכרח להיות לפני המצוות, אלו ההכנות הבסיסיות, האמונה והמידות הטובות שהאבות מלמדים אותנו. מידת החסד, מידת הגבורה, מידת האמת "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם..." (מיכה ז, כ).
לנצל את הימים והזמן
נמשיך בפרשה שלנו. נאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט), אני רוצה לחזור על דברים שדיברנו עליהם גם בשנים הקודמות. הזוהר בפרשה שלנו אומר [בתרגום הרב ובשינוי מעט]:
תנא אמר רבי חייא: כתיב: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית מז, כח) בחייו הוא נקרא בשם יעקב, וכאן במיתתו הוא נקרא בשם ישראל. שכתוב: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט). ועוד כתוב: "יְמֵי יִשְׂרָאֵל", לא נאמר יום המיתה, מה פירוש הדבר, וכי אדם מת בכמה ימים, הרי אדם מת ברגע אחד?! אלא כאשר הקב"ה רוצה להשיב את הרוח אליו כל ימי העולם הזה של האדם נפקדים ועולים בחשבון.
כל התוכן של הימים, כל מה שעשה האדם בכל ימי חייו עומד עכשיו לחשבון. ממשיך הזוהר:
אשרי מי שהימים קרבים לפני המלך בלא בושה, שאין בהם עבירה ולא נדחים הימים לחוץ. לכן כתוב אצל צדיקים "קריבה" שהימים קרבים לפני ה' בלא בושה. אוי להם לרשעים, עליהם נאמר: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (משלי ד, יט) ולפיכך נאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט) ולא נאמר 'יעקב' כי 'ישראל' שלם יותר למרות שגם על יעקב נאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (שם כה, כז) בכל זאת 'ישראל' זו שלמות יותר. (זוהר בראשית רכא ע"ב)
בהמשך אומר הזוהר [בתרגום הרב בשינוי מעט]:
כל ימי האדם עומדים וקיימים, וכל יום כשמגיע יומו מזהיר הוא את האדם, וכאשר האדם עושה עבירות אותו היום עולה בבושה ומעיד עדותו ועומד מבחוץ (שם רכד ע"א).
הימים כאילו מספרים למעלה בשמים מה נעשה בהם. אז אם חס וחלילה האדם עושה עבירות אותו היום עולה בבושה ומעיד עדותו ונמצא בחוץ עד שיעשה האדם תשובה ואז חוזר למקומו.
ואם לא שב, היום הזה משתתף עם רוח מבחוץ להתחבר לאדם להרע לו כל עוד שלא שב. ובסוף הימים, כשמגיע האדם לסיום ימיו נחסרים הימים שבהם הוא עשה עבירות. אוי לאותו איש שגרע מהימים ולא נשארו לו ימים להתקרב בהם אל המלך הקדוש.
הימים הם כמו לבושים, כל מעשה שאדם עושה הוא לבוש, הוא מופיע. עשייה זו הופעה, זו התגלות, אדם עושה מעשים טובים, הוא מופיע, כמו שלפי הלבוש של האדם מכירים לאן הוא שייך. הלבושים מבטאים את מקומו של האדם. גם המעשים הם מין לבוש שמבטאים את מקומו של האדם, כל מעשה שהאדם עושה הופך להיות לבוש כזה.
אם האדם עושה מצוות, הימים האלה לבושי עיקר שמתלבשת בהם הנשמה. אוי למי שאין לו לבוש. אשרי מי שיש לו לבושים. למדנו: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז) ערומים מהמצווה שנעשה מהיום. וזה שאמר "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז) שלא נשאר אף יום להתלבש בו.
הכוונה לאדם הראשון שעל ידי חטאו הוא הרס את הכול.
עד שהאדם עשה תשובה והקב"ה קיבל אותו ועשה לו בגד מלבוש אחר. וזה מה שכתוב: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) שבא בלבוש כל הימים. ובאיוב מה כתוב: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א, כא) שלא נשאר לו לבוש. בלבוש הזה יקומו הצדיקים לתחיה כמו שכתוב: "וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" (שם לח יד).
הזוהר רוצה ללמד אותנו שכל יום שעובר לא חוזר. מה שהאדם לא עשה באותו יום הפסיד. אפשר לשוב בתשובה אבל 'האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה' (יומא ח, ט). צריך לדעת לחיות את החיים בצורה נכונה, לא לבזבז את הזמן, לדעת שכל יום יש לו מהות מיוחדת, ותפקיד מיוחד, והוא נעשה אחר כך לבוש בהופעתו למעלה.
אמרנו שמעשה אבות סימן לבנים. וגם בפרשיות האחרונות של ספר בראשית, קראנו על המחלוקת בין יוסף לאחיו ואחר כך ההשלמה ביניהם, כמו שקראנו בהפטרה בשבת ויגש שלעתיד לבוא יתחברו אחד לאחד לעץ אחד ודוד נשיא עליהם, זה הסדר. וזה מה שאנחנו פוגשים בסוף הפרשה: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א) יעקב רצה לגלות להם מה שיהיה באחרית הימים והוא אומר להם: "הִקָּבְצוּ" כשתהיו מקובצים אז באמת תבוא הגאולה.
כבוד תלמידי חכמים זה לזה
אני רוצה להתייחס לעובדה שבימים האחרונים מדברים עליה. הגמרא במסכת שבת אומרת (לג ע"ב) שכשרבי שמעון בר יוחאי יצא מהמערה, הוא אמר שהואיל ונעשה לו נס הוא רוצה לתקן משהו, כמו שיעקב אבינו עשה. אז הוא שאל: מה אני יכול לתקן במקום הזה, אמרו שיש מקום שיש בו ספק טומאה ויש לכהנים צער להקיף את המקום, לא הייתה שם ודאי טומאה אלא רק ספק, ואולי רבי שמעון יוכל לברר אם יש שם טומאה וצריך לחוש או לא. אז רבי שמעון שאל אם יש אדם שיודע שהוחזק המקום הזה בטהרה, אמר לו אותו סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמוסים של תרומה, וזה סימן שהמקום הזה טהור. אז טיהר רבי שמעון את המקום. וכל מקום שמצא שהוא טהור הוא טיהר, ומקום שלא מצא הוא ציין אותו, על מנת שידעו את הגבולות איפה אסור ואיפה מותר. זה התיקון שעשה רבי שמעון בר יוחאי. בא זקן אחד ולא מצא חן בעיניו שרבי שמעון מקל ואומר שהמקומות האלה טהורים, כי הוא היה מחמיר. ואמר: 'טיהר בן יוחאי בית הקברות'. אז רבי שמעון בר יוחאי הקפיד עליו ואמר לו: 'אילמלי היית עמנו ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר', כלומר אם לא היית כאן, או היית ולא הסכמת שנדון בזה יחד, עוד אפשר להבין את זה, אבל אתה מרבה מחלוקות! 'עכשיו שהיית עמנו, ונמנית עמנו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו' - אחת מסרקת את השנייה כדי שימצאו חן בעיני בני אדם, 'תלמידי חכמים לא כל שכן?' - אם המקולקלות האלה מחזקות אחת את השנייה, אז תלמידי חכמים לא צריכים לעשות כך?! 'יהב ביה עיניה ונח נפשיה'.
יש כאן לימוד גדול שהגמרא רוצה ללמד אותנו. אני מדבר על כך שבימים האחרונים מישהו ערער על פסיקתו של הרב לביא, תלמיד חכם מאוד גדול. לפני שהוא פסק את הפסק הזה הוא היה מוכר בכל החוגים, גם בחוגים הלא ציונים כתלמיד חכם מאוד גדול. והוא הכריע בהלכה בעניין גט, יש בהכרעה הזו נועזות מסוימת, אומנם הוא התייעץ עם הרבה גדולים לפני שהוא הכריע, הוא קיבל את הסכמתם או שלא העירו על דבריו, והכריע בהלכה שאישה שבעלה כבר שבע שנים צמח אפשר לעשות זיכוי גט והיא תהיה מגורשת. אני לא נכנס לפרטי ההלכה, יש מקום למחלוקות בהלכה, יש בהחלט מקום שאחד יחשוב שהפסיקה הזו נכונה ואחד חושב שהיא לא נכונה, אך תלמידי חכמים צריכים לכבד אחד את השני.
גם בדורות הקודמים היו מחלוקות גדולות בענייני גיטין, וגם אז זה גרם נזק גדול. זה חילול ה' גדול מאוד, שלא מכבדים אחד את השני. אם אדם חושב שפלוני פסק באופן לא נכון ובעצם האישה לא גרושה ואם היא תתחתן בניה יהיו ממזרים, זה דבר חמור מאוד. אפשר להתווכח. אבל לכבד! לא יכול להיות שבין תלמידי חכמים אחד יבטל את דעתו של השני, ומדובר בתלמידי חכמים שידועים כתלמידי חכמים. זה סדר העולם שיש מחלוקות, וצריכות להיות מחלוקות. זו בריאות שכל אחד מבין אחרת ומזה ומזה התורה מתבררת. אם אנחנו לא נסמוך על פסקים של תלמידי חכמים אין לדבר סוף, מי יודע במשך הדורות כמה גיטין עשו תלמידי חכמים, והאם אפשר לסמוך עליהם בכלל?! המשנה במסכת ראש השנה אומרת את זה (ב, ט) שאם אנחנו נלך לבדוק אחר כל בית דין ובית דין במשך הדורות מי יודע.. בכל בתי הדין היו גדולים? בכל הערים שבהם כתבו גיטין היו גדולי ישראל וידעו לכתוב גט? אולי היו טעויות? אלא כך היא דרכה של תורה, כך הקב"ה ציווה אותנו. אפשר לחלוק, אבל אחרי שנפסקה הלכה והוכרע הדין על פי בית דין, צריך לקבל, ואם לא לקבל אז לכבד ולהגיד: 'אני חושב אחרת, ואפשר לסמוך על חברי', מוכרח להיות כך, אחרת אי אפשר לקיים את התורה והתורה תהיה לשתי תורות, שכל אחד מתעקש על דעתו והמחלוקת מתרבה.
רציתי להגיד את הדברים לפניכם למרות שאתם לא שייכים למחלוקת הזו, אבל צריך לדעת להתבונן בדברים, תלמידי חכמים צריכים לכבד זה את זה. ועל זה באה הקפידה של רב שמעון בר יוחאי. 'לא מצא חן בעינך הפסק שלי? אל תעשה ביזיונות. תגיד שיש לך דעה אחרת אבל אתה מכבד את הדעה שלי. אתה יכול להגיד שאתה חושב אחרת אבל מי אמר שאתה צודק, אתה חייב ללכת על פי דרכך אבל יש דעות אחרות!' אנחנו צריכים לעבוד על כבוד תורה ועל כבוד תלמידי חכמים.
בסיום הפרשה שלנו, אחי יוסף חוששים מהקפדה של יוסף עליהם ובצדק, היה מקום שיוסף יקפיד עליהם, הם עשו לו דבר חמור מאד. ויוסף מתעלה על עצמו והאחדות נשארת ונשמרת. צריך לדעת להתעלות. זה עניינו של הדור שלנו. סוף הפרשה שלנו זה תשקיף לדורות האחרונים, צריך לשאוף לאחדות, לכבד אחד את השני ולאהוב אחד את השני, וכשאנחנו נגיע למדרגה הזו נתאסף ונתקבץ ונזכה לגאולה השלמה.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
מסירות או התמסרות?
אנחנו בצד של החזקים!
בזכות מה השכינה שורה על עם ישראל?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
מה אכפת לך?
איך עושים קידוש?
דיני פרשת זכור
