^ 1.בהשקפה ראשונה נראה מדברי רבנו חננאל, שהחיוב הוא רק בעקירה המוגדרת כעקירה מן הקרקע. הגמרא בברכות מ ע"א אומרת שהנודר מפירות הארץ מותר בפטריות אולם הנודר מגידולי הארץ אסור בהן, ומקשה מדוע מברכים עליהן שהכל אם הן מוגדרות כגידולי הארץ, ומתרצת שהן גדלות מן הארץ אך לא יונקות מן הארץ. רבנו חננאל מביא סוגיא זו על מנת לבאר את הדין בסוגייתנו שחייב על הפטריות, ומשמע לכאורה שבא לבאר שהחיוב הוא רק בעקירת גידולים מן הארץ ולא מדלי וכד', אלא שבעקירת הפטריה מן הדלי נחשב גם כעוקרה מן הארץ. נפקא מינה מכך שאם תהיה חציצה בין הדלי לקרקע כגון מצע מנותק אכן יהיה פטור. אולם יש לדקדק בלשונו, שהרי מנמק "אע"פ שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי... וכד מיעקר לא יניק מאוירא". הטעם של יניקה מן האוויר נאמר בגמרא בברכות דווקא כצד ההפוך לכך שגדל בארץ, ואילו כוונת רבנו חננאל הייתה להסביר על פי הגמרא שם שגם בעקירת פטרייה מדלי נחשב כעוקר מן הארץ היה לו לנקוט שנחשב כגדל מן הקרקע. לפיכך נראה שגם לשיטתו חייבים גם כשהעקירה אינה מן הקרקע, והביא את הגמרא רק כדי לבאר שכאשר עוקר מן הדלי נחשב לעוקרו ממקור חיותו משום שבכך מפסיק לינוק מן האוויר.
^ 2.אולם רש"י עצמו פירש שם שהחיוב הוא מטעם דש והתוס' שם (ד"ה החולב) העירו שגם אין דש אלא בגידולי קרקע ויישבו שהברייתא כרבי יהודה שיש דש גם שלא בגידולי קרקע, וכן כתבו בדף עג ע"ב (ד"ה מפרק) שנראה שרש"י פוסק כרבי יהודה, ולפי זה אולי אפשר לדחות ולומר שתנאים אלו נחלקו גם לגבי קצירה ולפי זה לדעת חכמים אין קצירה אלא בגידולי קרקע, אך על כל פנים גם אם נלך בדרך זו הרי כתבו התוס' שלרש"י נצטרך לומר שהלכה כרבי יהודה ואם כן להלכה יש קוצר בכל דבר.
^ 3.אפשר לדחות דיוק זה, שדווקא במעמר ודש הוצרך הרמב"ם לכתוב את התנאי שהחיוב קיים רק בגידולי קרקע, אך בקוצר שמהות המלאכה הוא ההפרדה מהקרקע פשוט הדבר שנוהג דווקא בגידולי קרקע, ולא ראה הרמב"ם צורך לציין זאת.
^ 4.אין זו מחלוקת מציאותית, אלא שלדעת הרמב"ם היניקה הקלושה הקיימת בזמן שהוא מוגבה אינה מגדירה אותו כמחובר וכיונק.
^ 5.סימוכין להבנת המנחת חינוך יש להביא מגיטין ז ע"ב ששם הגמרא דנה לעניין חיוב מעשרות אם עציץ נקוב על גבי יתדות מוגדר כמחובר, והגמרא שם דוחה את אחת ההעמדות ומקשה שמא לא נחלקו אלא בעציץ שבספינה אבל בעציץ על גבי יתדות כולם מודים שלא נחשב כמחובר. התוס' שם (ד"ה דילמא) נאלצו להתמודד עם דחייה זו ולומר שזהו דיחוי בעלמא כדי להתיישב עם ההלכה של פרוזבול. אם כן תובן מאוד שיטת הרמב"ם, כי יש לומר שסבר שאין זה דיחויא בעלמא, ואדרבה יש לפסוק כמותו ומכח דיחוי זה יש לדחות את הגמרא לגבי פרוזבול, ואין הלכה כמותה.