הדגל שלנו...

בין יום השואה ליום ירושלים נהגו שלומי אמוני ציון להניף את דגל מדינת ישראל על מרפסות בתיהם ועל מכוניותיהם. ספר במדבר שאנו מתחילים לקרא השבת פותח גם הוא בהגדרה הכפולה:

נשאלת השאלה מה משמעותו של הדגל? האם הוא רק בבחינת "נס להתנסס" או שיש לו משמעות נוספת. רש"י במקום, מיחס לדגל רק משמעות של סימן היכר וז"ל:

אבן עזרא מעביר אותנו לכיוון של חכמי האמת ותורת הסוד וקושר בין "מעשה מרכבה" שראה יחזקאל בן בוזי הכהן ובין הדמויות שהיו מצוירות על הדגלים וז"ל:

האברבנאל בעקבות הרשב"ם מסביר את תפקיד הדגל כחלק מן הסדר הדרוש במסגרת ההכנות למלחמה לכיבוש הארץ המובטחת. כל ההסברים הללו רואים בדגל אמצעי לציון, שמתנוסס בגובה, כנהוג כיום. על כל הפרושים דלעיל קשה מה מוסיף הדגל על האות? לכן שד"ל בעקבות האונקלוס מושך אותנו לכיוון אחר לגמרי, וז"ל:

ה"דגל" נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו, וה"מחנה" אפשר שיהיה ארעי, שיתחברו אנשיו כאשר יזדמן". שד"ל מביא ראיה לשונית לשיטתו מכך שהדגל בכתוב מתייחס לאנשים ולא לאות, לנס שמתנוסס, למפה שתלויה. לטענתו רק בשלב שני הושאל הביטוי והפך להיות מושג נרדף לסימן שמתנוסס.

"דינא דמלכותא דינא" הוא מושג שטבע שמואל, האמורא שהתמחה בדיני ממונות (כמו שקבעה הגמרא בכורות מט ע"ב והפוסקים בעקבותיה "הלכתא כשמואל בדיני") בכמה מקומות בש"ס (נדרים כח ע"ב, גיטין י ע"ב, ב"ק קיג ע"א ועוד) ואין מי שחולק עליו. גדולי הראשונים והאחרונים ניסו למצא מקור להלכה זו. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה ה' יח)

והרשב"ם (בבא בתרא דף נד ע"ב) הסבירו שהלכה זו מחייבת כיוון שאזרחי המדינה קיבלו על עצמם את השלטון וממילא את החובה לציית לחוקיו. אחרים ראו זאת כחלק מהגדרת השלטון כריבון ואדון שרשאי וחייב להטיל את מרותו על נתיניו וממילא רשאי לגרש מארצו את מי שאיננו שומר את חוקיו.

הרצון למצוא מקור בכתובים הביא את "חתם סופר" לתלות הלכה זו במדרש על פסוק משיר השירים (עיין שו"ת חלק ה (חו"מ) סימן מד ד"ה והנה הא, עי"ש). יתכן והסברו של שד"ל בעקבות האונקלוס פותח לנו פתח חדש בהבנת המקור להלכה אוניברסלית זו. עם ישראל יצא ממצרים ובכך, יצא כל יהודי ויהודי לחירות. כל אחד מן היוצאים הפסיק להיות עבד של פרעה וזכה בחירות אישית שהקנתה לו זכויות רבות. הזכות לקנין פרטי, בעלות על זמנו, בעלות על כשרונותיו והזכות לחופש העיסוק. דא עקא כל הזכויות הללו ניתנות למימוש רק אם הפרט הוא חלק מחברה מסודרת ומאורגנת שחייה מנוהלים על פי חוק לכל , שכולם שוים בפניו. אם אין סדרי שלטון המבוססים על עקרונות צדק, חייו של הפרט אינם שוים יותר מקליפת השום וזכויותיו נרמסות ברגל גסה בידי אלימים וליסטים. (עיין בדבריו של הר"ן בתחילת הדרוש האחד עשר וברמב"ם שם). על כן לאחר היציאה ממצרים, נדרש משה לארגן את העם לחיים במסגרת מחייבת של חוקים שמטרתם להבטיח את הסדר הציבורי וממילא את האפשרות למימוש זכויותיו של הפרט "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ" . חוקים אלה משתנים על פי הזמן והמקום ועל כן לא פורטו כחלק מחוקי התורה. התורה מחייבת אותנו לציית ל"דינא דמלכותא" כבסיס לאפשרות של, חיים על פי ההלכה.

הבה נמשיך להתפלל תפילה לשלום המדינה, מדינה שחוקיה האזרחיים יחייבו את הכל,
כולם יהיו שוים לפני החוק. כך יווצר הבסיס המדיני לפריחתה כמדינה יהודית
שערכיה הם ערכי התורה.