^ 1.ראה בספר "שבחי תשובה" לרב שלמה בן חמו שמנה ביניהם את הפרשנים הבאים: אברבנאל, אלשיך, ספורנו וטור (כל אלו פירשו כן על אתר), וכן המבי"ט (בית אלוקים, שער התשובה פרק יז), צמח צדק (בדרך מצוותיך, איגרת התשובה פרק א).
^ 2.רבנו בחיי, אור החיים, מלבי"ם ועוד. וראה הכתב והקבלה שכתב שרוב המחברים הסכימו שפרשה זו על כללות התורה מדברת.
^ 3.והביא בשבחי תשובה שגם בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא פרשת נשא קכב ע"א) מצאנו שהתייחס אל התשובה במפורש כמצווה, וזו לשונו: "פקודא דא היא מצות תשובה", אך יש להעיר ששם כותב: "פקודא דא היא מצות תשובה ודא איהי בינה ובעוונותינו מדחרב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים לבד ודא מלכות", ומשמע לכאורה שמדבר דווקא על תשובה הנעשית עם הקרבת הקרבנות, ואילו היום משחרב בית המקדש אין לנו מצווה זו.
^ 4.יש להוסיף על סתירה זו שבהלכות תשובה פרק ז הלכה ה כתב "כל הנביאים כולן צוו על התשובה", משמע שזו מצווה, ואילו שם בהלכה א כתב: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו", משמע שאין מצווה אלא רק "ישתדל אדם". אולם שתי ההוכחות הללו אינן הוכחות חזקות ויש להשיב עליהן.
^ 5.עדיין הסברו אינו פשוט כל כך, כי בשונה מלשון הרמב"ם לגבי קניינים, שאמנם קרה לכך "מצווה" באומרו "המצווה הרמ"ה", אך המשך לשונו הוא "התורה הורנו", ולעומת זאת לגבי וידוי לשונו בספר המצוות היא "שצונו להתודות" ובהמשך שם "שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן הוא חייב להתודות". וכן לאחר סיום רמ"ח מצוות עשה מחלק הרמב"ם את המצוות לקבוצות, יש מהן שהן חובה על הציבור, יש שהן חובה לאיש פלוני אם עשה פעולה פלונית אך אם לא עשה יתכן שלא יתחייב לעולם, כמו דיני שומרים, ויש שהן הכרחיות וכל איש יתחייב בהן "אם עניינו כעניין שרוב בני אדם בו", ותחת קבוצה זו מונה הרמב"ם את מצוות הוידוי. משמע שזו מצווה מחוייבת, אך אין זו ראיה גמורה, כי לכאורה גם שומרים אינם מצווה ומנאם כאן, כפי שכתב החינוך שמונה גם דינים שאינם מצוות, ואולם אותה מנה באלו שאינן הכרחיות ואת הוידוי בהכרחיות, אך יש לומר שאין הכוונה שמוכרח ומחוייב לעשתם, אלא שבפועל לרוב בני האדם מן השורה זה קורה.
^ 6.לתוספת הבהרה, ודאי אין כוונתו שהרמב"ם לא דייק עקב מרוצת הכתיבה, אלא כוונתו שהרמב"ם נקט כך משום שהתייחס לצד המעשי בפועל של הדברים, שאדם שב ומתוודה, ולא חש לכתוב בכותרת בדקדוק רק את הצד ההגדרתי-הלכתי של המצווה, ובהגדרת המצווה סמך בעיקר על סוף דבריו "ויתוודה".
^ 7.ראה עוד בהמשך, בדין ודברים שהיה על כך בין הראי"ה לגר"ש גורן.
^ 8.וכן תירץ הרצי"ה (לנתיבות ישראל ח"א מאמר כג אות ב; מאמר מה), וכנראה זהו המקור לתירוצו. תירוץ זה מופיע כבר בספר "אם הבנים שמחה" (פרק ג אות ח) בשם הרב יונה דב בלומברג מדווינסק, שהסבירו שהשמטת הרמב"ם את מצוות ארץ ישראל היא משום שזו מצווה כללית, שכן הרמב"ם כותב בספר המצוות על מצוות קידוש החודש (מצווה קנג) ש"אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו". נמצא לפי דברי הרמב"ם שאילו לא יהיו יהודים בארץ ישראל לא יהיה קיום לתורה משום שכל המועדים יתבטלו חלילה ואם כן התורה כולה תלויה במצווה זו.