ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבועות
המשנה בשבועות מד ע"ב מונה את אלו שתקנו להם חכמים שיהיו נשבעים ונוטלים, ומונה ביניהם את שכנגדו חשוד, ומוסיפה שנחלקו התנאים במקרה ששני הצדדים חשודים. רבי יוסי סובר שחזרה השבועה למקומה ורבי מאיר סובר שיחלוקו. ובדעת רבי יוסי נחלקו האמוראים (מז ע"א). רבותינו שבבבל, הלא הם רב ושמואל, אמרו שחזרה שבועה לסיני, כלומר, שאף אחד לא נשבע וגם לא מוציאים ממון, ואילו רבותינו שבארץ ישראל, הלא הוא רבי אבא, סובר שחזרה השבועה למחוייב לה ומתוך שהנתבע אינו יכול להישבע עליו לשלם. דעת רבי אבא נלמדת מפסקו המפורסם לגבי נסכא דר' אבא, שעד אחד ראה אדם חוטף נסכא מחברו וטען החוטף שאכן חטף אך זוהי הנסכא שלו, ונפסק שהואיל והעד מחייבו להישבע והוא לא יכול להישבע להכחישו שהרי מודה שחטף עליו לשלם. דעת רב ושמואל נלמדת מפסקם שגם יתומים הגובים מיתומים מחוייבים להישבע שלא נפרעו והואיל ואינם יודעים ואינם יכולים להישבע מפסידים.
שורש המחלוקת
נראה ששורש המחלוקת אם אומרים משאיל"מ תלוי בשאלה עד כמה יש רעותא לנתבע במקרים בהם התורה הטילה עליו שבועה. לדעת רבי אבא זוהי רעותא גדולה הקרובה לאנן סהדי ולכן ראוי לחייב עליה ממון אלא שבגלל שעדיין אין כאן אנן סהדי גמור אמרה התורה שלא נוציא ממון בלי לתת לנתבע אפשרות להישבע, אמנם במקום שאין אפשרות להשביע חזר עיקר הדין לחייבו ממון. לעומת זאת רב ושמואל סוברים שזוהי רעותא בעלמא ואינה קרובה לאנן סהדי, לכן כשאין יכולת לחייב שבועה ודאי שאין להוציא ממון, אלא שכאשר ניתן להשביע הטילה התורה שבועה כדי להסיר הרעותא שכנגדו. הקושי באפשרות זו הוא שמסברא נראה שבמודה במקצת הרעותא אינה כה גדולה עד שקרובה לאנן סהדי, וכל שכן שבועת השומרים.
כמובן, אין זה תלוי במחלוקת התוס' והרא"ש אם משאיל"מ נחשב לחיוב שבועה או לחיוב ממון, אלא כאן השאלה תלויה בסיבת החיוב, עד כמה ראוי היה לחייבו לולא האפשרות להשביע, ואילו מחלוקתם היא בגדר החיוב על הצד שאכן הרעותא גדולה ולכן אומרים משאיל"מ, האם לאחר שהתורה חייבה את מי שאינו יכול להישבע היא הגדירה מחדש את החיוב כחיוב ממוני תחת חיוב השבועה או שהחיוב נותר כחיוב שבועה אלא שכל שאינו יכול להישבע צריך בפועל לשלם.
כשלא היה לנתבע לדעת
בדין "מתוך" נחלקו הראשונים. התוס' (ב"ק מו ע"א ד"ה דאפילו) והראב"ד (שאלה ה, ו) סוברים שדין זה נאמר דווקא במקרה שהיה לנתבע לדעת ובכל זאת טוען שאינו יודע (או בחשוד) אך במקרה שברור לנו שלא היה לו לדעת פטור משבועה. ולומדים זאת מהדין בשבועות מז ע"א, שיתומים הטוענים "חמישים ידענא וחמישים לא ידענא" פטורים מהחמישים הנותרים ולא אומרים שמחוייבים בשבועת מודה במקצת והואיל ואינם יכולים להישבע משלמים. אולם הרמב"ם (שאלה ה, ו) סובר שחייב אף אם לא היה לו לדעת. הש"ך (עב ס"ק נא) מבאר שלדעתו הדין בשבועות הוא דין מיוחד ביתומים משום שטוענים להם כל מה שיכול היה אביהם לטעון, ויתכן שאביהם היה נשבע ונפטר.
יש לעמוד על סברת התוס', מדוע רק כשהיה לו לדעת אומרים "מתוך". בפשטות נראה לבארו שבכל מקום שהטילה התורה חיוב שבועה יש איזו רעותא כנגד הנתבע ולכן מחייבים אותו שבועה: בעד אחד העדות מהווה רעותא; במודה במקצת נראה כמשתמט; ובשומרים יש חזקת חיוב כנגדו וגם הוא טוען טענה שאין הבעלים יכול לדעת אם נכונה או לא. אולם מצד רעותא זו אף שמספיקה היא כדי לחייבו שבועה מכל מקום אין בכוחה לחייבו ממון במקרה שאינו יכול להישבע, אך כאשר היה לו לדעת וטוען שאינו יודע מצטרפת רעותא נוספת כנגדו ונראה כמשקר ואז כבר ניתן לחייב ממון.
דרך אחרת להבין את דבריו היא שהרעותא הקיימת במודה במקצת קיימת רק כאשר היה לנתבע לדעת אולם כאשר לא היה לו לדעת, כגון יתומים הטוענים חמישים ידענא וחמישים לא, אין כלל רעותא ואינם נראים כמשתמטים הואיל ומסתבר מאוד שבצדק הם יודעים להשיב רק באופן חלקי ואינם יודעים את כל הפרטים.
לכאורה נפקא מינה בין שתי הדרכים הללו לשבועת עד אחד, שכאן ודאי הרעותא קיימת גם כאשר לא היה להם לדעת, אולם לא מצטרפת כתוצאה מטענתם רעותא נוספת. התוס' אמנם סתמו ולא חילקו אך הם עסקו בשבועת מודה במקצת ולא מפורש בדבריהם מה יהיה הדין בשבועת עד אחד.
והנה המאירי (ב"ק מו ע"א ד"ה ומ"מ) התייחס במפורש לדין זה וכתב שאף בשבועת עד אחד אם לא היה לו לדעת לא אומרים "מתוך", ומוכח שסבר כהבנה הראשונה. אך יש להקשות על כך שלכאורה דין זה מפורש בגמרא בשבועות מז ע"א לגבי המקרה של נסכא דר' אבא, שהרי שם הסיבה שאינו יכול להישבע אינה שטוען איני יודע ולא שייכת הרעותא של "הווה ליה למידע" ובכל זאת אומרים "מתוך". ואכן הברכת אברהם (ב"ב לד ע"א אות ג) הקשה משם על דברי התוס' ונשאר בצריך עיון גדול, ומוכח שגם הוא הבין כהבנה הראשונה. אולם לפי ההבנה השנייה לא קשה כלל כי זהו דין רק במודה במקצת אך בעד אחד תמיד אומרים "מתוך". הגר"ד פוברסקי (שיעורי ראש הישיבה ב"ק ח"ג ס"ק לא) לא הזכיר כלל את הדין של נסכא, ובכל זאת הבין בתחילה בפשטות שסברת התוס' היא כהבנה השנייה, ואז הביא את דברי המאירי וכתב עליהם שהם חידוש יותר גדול כי בפשטות היה נראה יותר שדברי התוס' נאמרו רק לגבי שבועת מודה במקצת.
לפי שתי הדרכים שהעלנו בתוס', עדיין צריך עיון מדוע חשוד חייב לשלם הרי אצלו אין רעותא בכך שאינו יכול להישבע, והוא מצדו היה נשבע אלא שאיננו נותנים לו, ואולי בחשוד יש טעם מיוחד שלא יצא חוטא נשכר.
הלבוש מרדכי (לרמ"מ אפשטיין אב"ד סלבודקה; סי' מד ד"ה והנה טעם וד"ה אכן הראב"ד) תולה את מחלוקת הרמב"ם עם הראב"ד והתוס' בחקירה שהובאה למעלה, אם השבועות הינן חיוב ממון אלא שניתן להיפטר על ידי שבועה או שהן חיוב שבועה אלא שאם לא נשבע צריך לשלם תחת השבועה. הרמב"ם סבר שזהו חיוב ממון ולכן אף כשהוא אנוס ואינו יכול להישבע חייב לשלם, ואילו הראב"ד והתוס' הבינו שזהו חיוב שבועה ולכן רק במקום שיש לו אשמה בכך שלא נשבע אפשר לחייבו ממון תחת השבועה. מקודם הסברנו את מחלוקת האמוראים שלפי רבי אבא השבועה הינה חיוב תשלום ולכן כשאינו יכול להישבע משלם, אולם לפי התוס' המסייג דברי רבי אבא רק למקום שהיה לו לדעת, גם לפי רבי אבא אין זה חיוב ממון אלא חיוב שבועה בלבד. גם מדברי הלבוש מרדכי מוכח שהבין כהבנה הראשונה שאין לחלק בין מודה במקצת לשבועת עד אחד, אלא הטעם בכולם הוא שחיוב השבועה אינו חיוב ממון ורק כאשר מצטרפת אשמה על כך שלא יכול להישבע מחייבים אותו ממון.
היחס בין רבי אבא לרב ושמואל
משמע שרב ושמואל חולקים לגמרי על הדין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" וסוברים שלעולם לא אומרים אותו, וצריך להבין מדוע הדינים סותרים זה את זה, הרי לכאורה אדרבה, גם ביתומים הואיל ומי שמוטלת עליו השבועה אינו יכול להישבע הוא מפסיד. ובפרט קשה שאכן להלכה מוסכם בראשונים ובפוסקים שאומרים "מתוך" ובכל זאת לגבי יתומים מן היתומים פוסקים כרב ושמואל שאינם גובים. לגבי שניהם חשודים נחלקו הפוסקים. לדעת הרי"ף (כט ע"ב), הרמב"ם ו השו"ע (צב, ז) אומרים שחזרה השבועה לנתבע ומתוך שאינו יכול להישבע משלם ואילו לדעת רבנו תם (תוד"ה מתוך) והרא"ש (סימן ז) פוסקים שיחלוקו כרבי מאיר משום שרב נחמן עשה מעשה כמותו. הרמ"א מכריע מספק שיחלוקו. אם כן, לשיטת רבנו תם והרא"ש צריך ליישב גם את הפסיקה משניהם חשודים, הרי מהגמרא משמע שאינה עולה בקנה אחד עם שיטת רבי אבא.
רש"י (ד"ה ואין אדם) מסביר שמדברי שמואל שהיתומים אינם נוטלים מוכח שכששני הצדדים אינם יכולים להישבע אין חיוב לנתבע לשלם. לכאורה יש לחלק שבכל מקרה מי שמחוייב בשבועה הוא המפסיד, ולכן במקרה של רבי אבא שחיוב השבועה מוטל על הנתבע חייב לשלם ואילו ביתומים שמדובר בשבועת הנוטלים הם מפסידים ואינם נוטלים. נראה להסבירו שתמיד עיקר השבועה אמור להיות על הנתבע, ואף כשתיקנו שהתובע ישבע ויטול זה רק במקרים שהנתבע לא יכול להישבע, ומכל מקום הנתבע הוא עיקר המחוייב.
הרא"ש והר"ן משיבים על כך שלסוברים "מתוך" ודאי לא אומרים שחזרה השבועה לסיני אלא הואיל ומעיקר הדין חייב הנתבע לשלם וחכמים רק החמירו על התובע, אם אינו יכול להישבע צריך הנתבע לשלם. יש לבאר את דבריהם, שלסוברים "מתוך" נמצא שיד הנתבע על התחתונה ואפילו כשהוא מחוייב רק שבועה ואינו יכול להישבע אנו מחייבים אותו לשלם, ואם כן כל שכן כאשר מעיקר הדין חייב לשלם אלא שחכמים החמירו על התובע והצריכוהו להישבע, שאם אינו יכול להישבע נחייב את הנתבע לשלם. הקל וחומר יובן עוד יותר לפי הסברנו למעלה בשורש המחלוקת, שסברת אלו שאומרים "מתוך" היא שיש לנתבע רעותא גדולה ממון ולכן כשאי אפשר לחייבו שבועה חייב לשלם, ולפי זה כל שכן במקרה שמעיקר הדין הנתבע היה חייב לשלם, שאין רק רעותא נגדו אלא הוכחות גמורות ורק חז"ל החמירו על התובע וחייבוהו שבועה, שאם אינו יכול נחייב את הנתבע לשלם.
עדיין נותרה השאלה על הפסיקה, כיצד פסקנו מצד אחד כרבי אבא בנסכא ומצד שני ביתומים מיתומים פסקנו כרב ושמואל שאינם נוטלים. לדברי רבנו תם צריך גם להבין כיצד בשני חשודים פסקנו שיחלוקו למרות שפסקנו כרבי אבא.
הרא"ש כותב שרב נחמן סבר כרבי אבא אלא שבשניהם חשודים קונסים את התובע בגלל שגם הוא חשוד ולכן יחלוקו. ולגבי יתומים מסביר שגם רב נחמן הסובר כרבי אבא פסק את דברי רב ושמואל, ולמרות שמן הדין אכן לשיטתו יש לחלוק עליהם, אלא שלא רצה לעקור דברי הגדולים לגמרי ולכן רק אמר על כך "הבו דלא לוסיף עלה", שאין לפסוק כמותם אלא במקרה המסויים עליו דיברו ולא להרחיב זאת למקרים דומים.
הר"ן מיישב כעין דברי הרא"ש, שבמקרה של יתומים פוסקים כמותם הואיל ויצא הדבר מפיהם, ומוסיף שיש גם טעם לחלק בין המקרים, והוא שבמקרה של יתומים עליו דיברו אין פשיעה לנתבע כלל, אך במקרה שהנתבע חשוד אכן פוסקים כרבי אבא שישלם.
לפני כן הר"ן מביא תירוץ נוסף על דרך הראשונים. יש לחלק בין מקרה שהאדם עצמו שחז"ל החמירו והטילו עליו את השבועה אינו יכול להישבע, שאז במקרה כזה לא החמירו לחייבו לשלם אלא לא הטילו את השבועה, לבין מקרה שיכול היה להישבע אלא שמת ובניו לא יכולים, שאז הואיל וכבר נתחייב בשבועה שוב לא פקעה. ומקשה שלפי זה נופלת הראיה של הגמרא מדברי רב ושמואל שלא סברו כרבי אבא. ומתרץ שאכן אין ראיה, אלא בלי קשר להלכה של יתומים שהובאה בשמם ידענו ש"רבותינו שבבבל" הכוונה לרב ושמואל, והבאנו את ההלכה של יתומים רק כדי לומר שגם בכך הם סוברים שחזרה שבועה לסיני והנתבע נפטר.
עוד יש לתרץ על פי דברי הרמב"ן בהמשך (מח ע"א ד"ה הא דתנן במילים "וכן אמרו"), שחז"ל אלמו את התקנה לטובת היתומים, ולכן החמירו בה יותר משאר שבועות הנוטלים, שבמקרה שאי אפשר להישבע לא יגבו מהיתומים, ולכן גם חשוד שהיה צריך להישבע וליטול מהיתומים מפסיד.
מקור הדין וגדרו
רבא אומר שמסתבר כרבי אבא לפי שרבי אמי שנה ברייתא בה דורשים את הפסוק "שבועת ה' תהיה ביניהם" – ביניהם ולא בין היורשים, ולומדים מכך שאם אדם מודה במקצת ועל השאר טוען איני יודע חייב לשלם ואילו אם בניו טוענים כן אינם חייבים לשלם. משמע שעל אדם רגיל יש דין משאיל"מ ואילו על יורשים אין.
התוס' בבבא בתרא (לד ע"א ד"ה הוי) מסבירים לגבי המקרה של נסכא שיש שם מיגו טוב לנתבע ובכל זאת הואיל ומחוייב להישבע ואינו יוכל להישבע חייב לשלם, ומכיוון שכך הם מתקשים כיצד רבי אבא יכול ללמוד חידושו מהפסוק, הרי הפסוק לא עוסק במקרה שיש לטובתו מיגו ומניין שגם במקרה שיש מחייבים אותו. בעקבות כך הם מחדשים שעצם הדין נאמר על ידי רבי אבא מסברא, ומסברא סבר שהדין כך אפילו כשיש מיגו, והפסוק לא בא לחדש אלא את הצד השני, שביורשים לא אומרים משאיל"מ.
הרא"ש בבבא מציעא (פרק א סימן ג) כותב שאף שעד המסייע פוטר משבועה, במקום שהנתבע חשוד וכד' שאינו יכול להישבע ולכן חייב לשלם אין העד פוטרו משום שעד פוטר רק משבועה ולא מתשלום והוא מחוייב לשלם.
הקובץ שיעורים (חלק ב סימן ז) מקשה על הרא"ש, שלדבריו לא יובן כיצד אנו אומרים משאיל"מ במקרה שאדם לא יכול להישבע שבועת עד אחד, כמו בנסכא, הרי נמצא שהעד מחייבו ממון, אלא על כרחך צריך לומר שהעד מחייב רק שבועה והואיל ואינו יכול להישבע עליו לשלם, ואין זה נחשב שהעד הטיל עליו תשלום אלא רק שבועה, ואם כן הוא הדין להפך, כאשר אדם אינו מחוייב להישבע, גם אם אינו יכול להישבע רובצת עליו רק שבועה אלא שכל עוד לא נשבע צריך לשלם, ואם כן מדוע לא יסייע עד לפוטרו מן השבועה וממילא לא יהיה חייב לשלם.
ומתרץ שצריך לומר לדעת הרא"ש שכאשר אדם לא יכול להישבע הדין הוא שהתורה חייבה אותו ישירות בתשלומים ולא בשבועה. לכן שוב אין העד יכול לסייע ולפוטרו, ובכל זאת אומרים משאיל"מ בשבועת עד אחד, משום שהעד עצמו חייב רק שבועה אלא שהואיל ואינו יכול התורה הטילה עליו דין תשלומים.
ומוסיף שהגדרה זו תובן רק אם נאמר שזו גזירת כתוב, ואם כן מוכרחים לומר שנחלקו בכך התוס' והרא"ש, שלדעת התוס' מקור הדין בסברא ואם כן גדרו הוא חיוב שבועה בלבד, ואין הבדל בגדר החיוב בין מקרה שיכול להישבע למקרה שאינו יכול, ובשניהם החיוב הוא שבועה ואם אינו יכול או אינו רוצה להישבע עליו לשלם. לעומת זאת לדעת הרא"ש מקור הדין בגזירת כתוב מ"שבועת ה' תהיה בין שניהם", ולדעתו הפסוק לא בא רק לפטור את היורשים אלא גם לחייב את ההורים, ולפי זה יש הבדל בין מי שיכול להישבע ואינו רוצה, שהחיוב המוטל עליו הוא שבועה אלא שאם אינו רוצה עליו לשלם, לבין מי שאינו יכול שישירות מוטל עליו חיוב תשלומים.
הקובץ שיעורים תולה בשאלה אם זה חיוב שבועה או חיוב ממון שתי מחלוקות נוספות. הראשונה, האם כאשר מגלגלים על אדם שבועה ואינו יכול להישבע אומרים משאיל"מ. אם מוטל עליו חיוב שבועה מסתבר שגם כאן נאמר כך, אולם אם גזירת כתוב היא שמוטל עליו דין תשלומים, אין מקור לחדש שגם בגלגול כשאינו יכול להישבע הטילה עליו התורה דין תשלומים, שהרי דין גלגול נלמד מסוטה ושם לא שייך תשלומים.
בדעת התוס' שהמקור הוא סברא יש לברר מהי הסברא. למעלה העלנו שהסברא של "מתוך" היא שיש רעותא גדולה ולכן במקרה שאין יכולת להשביע מסתבר לחייב ממון, אולם לפי סברא זו בשבועה שמקורה בגלגול אין לומר "מתוך" שהרי אין רעותא כנגדו. ונראה שסברת התוס' היא שהואיל והתורה חייבה שבועה, ולא כתבה שפטור אם אינו יכול להישבע, הרי שעדיין מוטלת עליו השבועה ואין לו דרך להיפטר ממנה אלא אם ישלם.
המחלוקת השנייה, האם כאשר אדם מחוייב להישבע אך אינו יכול להישבע והוא משלם, ניתן לגלגל עליו שבועה אחרת. אם זה חיוב שבועה הרי שניתן לגלגל אך אם זה חיוב תשלום ואין כאן שבועה גם לא ניתן לגלגל שבועה אחרת.
מהסמ"ע רואים שלא תלה בין שתי מחלוקות אלו, ועל מנת ליישבו תירץ הקובץ שיעורים שהתלייה הראשונה אינה הכרחית לשני הכיוונים אלא יש לומר שלמרות שזה חיוב תשלומים גם בגלגול התורה חייבה תשלומים, ואף שבסוטה לא שייך תשלומים מכל מקום אין לחלק בין השבועות ולכן גם בגלגול יש לומר שהתורה הטילה ישירות דין תשלומים.
נראה שגם התלייה השנייה אינה הכרחית לשני הכיוונים, כי מסתבר מאוד לומר שכל הסברא שניתן לגלגל שבועה היא שעקרונית אנו משתדלים למעט בשבועות אך אם אדם בין כה וכה כבר נשבע מתאפשר לנו לנצל הזדמנות זו ולדרוש ששבועתו תכלול דברים נוספים. לפי זה גם אם נאמר שהחיוב הוא חיוב שבועה, יש לומר שבכל מקרה שלא נשבע בפועל איננו מגלגלים עליו שבועה נוספת.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
שלושה שותפים באדם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
