ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש הלכות ערב פסח
1.00x

פרשת שמיני - ערב פסח תשע"ח

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין

באדיבות אתר הרב *את לחם העוני אכלו בחיפזון בגלל עומס העבודה הקשה שהיו מעבידים אותם המצרים, ואת לחם החירות אכלו בחיפזון של גאולה. ללמדך שכוח הרע מתהפך לטוב. *מימי הברית והשבועה של ה' לאברהם בין הבתרים היינו בארץ לא לנו. באופן זה מתקיים בנו "בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
לחץ להקדשת שיעור זה
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
שלושה מי יודע?
בליל הסדר מוזכרים שלושה סוגי מצות. האחד הוא המצה שאכלו בעוני ובצמצום, עליה נאמר "מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" – "לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים" (דברים טז ג ורש"י שם). מזכיר את האוכל שהנאצים ימ"ש נתנו ליהודים במחנות הריכוז בצמצום גדול. לא לחיות ולא למות.
הסוג השני של המצות הוא המצות שאכלו עם קרבן פסח בליל היציאה ממצרים. עליו נאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח). הסוג השלישי הוא מצות החיפזון שלא הספיקו לאפות למחרת, בעת היציאה בשעת הצהריים, בגלל שגורשו ממצרים. "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹּת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב לט).
חיפזון הגאולה תמורת חיפזון העוני
את מצות העוני אנו מזכירים בתחילת ההגדה ואומרים: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם". והן מוזכרות בפסוק "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים פרק טז ג). למה התורה קשרה את לחם העוני ללחם החיפזון? הרי אלה שני סוגי מצות שונים, זו מצה של השיעבוד וזו מצה של הגאולה (עיין רמב"ן דברים טז ב).
משיב על כך הספורנו (דברים טז ג), כי את לחם העוני אכלו בחיפזון בגלל עומס העבודה הקשה שהיו מעבידים אותם המצרים. ואת לחם החירות אכלו בחיפזון של גאולה, ללמדך כוח הרע מתהפך לטוב. "והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון". וזה כל עניין יציאת מצרים, להפוך את הרע לטוב. את הנחש למטה שעושים בו את האותות. את העינוי ל"כן ירבה וכן יפרוץ". את כבש העבודה זרה של מצרים לקרבן פסח. את הרכוש והלבוש של המצרים לרכוש ולבוש של קדושה.
גילוי של אהבה ביציאת מצרים
נגלה עליהם מלך מלכי המלכים – גם בלילה גם ביום
לכן אנחנו מסיימים את ההגדה בדיבור ובאכילה של מצת הגאולה ואומרים: "מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹּת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשֹוּ לָהֶם".
ויש שואלים, איך אומרים שה' נגלה בעת החיפזון של היציאה? הרי ה' נגלה במכת בכורות בלילה כדכתיב: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב יב), ויציאת מצרים הייתה באמצע היום, כדכתיב: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב נא).
מכאן למד השל"ה, כי מלבד ההתגלות שהייתה בחצות הלילה במכת בכורות, הייתה התגלות נוספת בחצות היום שבו יצאו, "בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות, שם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שמות יג, כ - כא) 'ויסעו מסוכות כו', וה' הולך לפניהם יומם', כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה, ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר מהות ביאתם שמה" (מסכת פסחים מצה עשירה - דרוש שלישי ב).
כנשר הנושא גוזליו על כנפיו
ההתגלות שהייתה בעת היציאה ממצרים מתוארת במילים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט ד). וכי איפה מצאנו שהקב"ה הרים את עם ישראל על כנפי נשרים וקירב אותנו אליו? מסביר רש"י, שכך היה במסע הראשון של ישראל ביציאת מצרים להתקבץ לרעמסס "זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס".
הרוממות הזאת המשיכה גם במסע מרעמסס לסוכות, שהוא "מרחק ק"ך מיל היו ובאו שם לפי שעה". והמשיכה אחר כך בשביעי של פסח, שמצרים רדפו אחרי ישראל, וה' חצץ ביניהם בקרבה ובאהבה גדולה. "כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני" (רש" שם).

מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים
נצטוו בהן לדורות אבל לא בפסח מצרים
על מה שכתוב בתורה, כי המצה לא החמיצה ביציאה בגלל הלחץ של המצרים, יש שואלים: והרי גם בלי הלחץ שלהם לא היינו מחמיצים את המצה, שהרי נצטוו בני ישראל בלילה שקודם לכן לאכול את הפסח על מצות ומרורים, וזו מצווה שנהגה כל אותו יום (פסחים צו.).
יש אומרים שהיה אסור להם לאכול חמץ באותו יום, אבל מותר היה להשהות או לאפות ולבשל חמץ. " וי"ל דמצות השבתת שאור ואזהרת אכילת חמץ לא נצטוו בהן אלא לדורות אבל לא בפסח מצרים " (פירוש הרע"ב על שמות פרק יב פסוק לט). וכן כתב הר"ן, שפסח של אותה שנה היה יום אחד, "ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה. אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה" (על הרי"ף פסחים דף כה:).
על שכמם - כדי שיתעמלו בהם
אמנם לדעת הרמב"ן (שמות יב לט) האיסור היה גם להשהות וגם לאכול חמץ ביום הראשון של יציאת מצרים. ולכן קשרו את הבצק על שכמם, כדי שילושו אותו בדרך שלא יחמיץ. "ולזה אמר הכתוב "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהוצרכו לתתם על שכמם? אלא כדי שיתעמלו בהם, וכל זמן שמתעמלים בעיסה אינה מחמצת" (אור החיים שם). ואם כן חזרה השאלה, הרי הבצק לא החמיץ בגלל שעבדו בו והיה אסור להם להחמיץ אותו ולא בגלל החפזון?
מלאך רע בעל כורחו עונה אמן
על זה השיב השל"ה, שגילוי רצון ה' נעשה דווקא על ידי המצרים שממהרים את בני ישראל לצאת ממצרים, ונראה כאילו זו מטרה שלהם. אבל האמת היא שזה חיפזון של שכינה שמשתמש בחיפזון המצרים כדי להוציא את ישראל ממצרים. "אלא הענין היה, הקדוש ברוך הוא מוציא מאפילה לאורה ומלאך רע עונה אמן. והמצריים בענין ששעבדו את ישראל באותו הענין גופא הוציאו לחירות. כיצד, המצריים לא הניחו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כל כך, מהרו אותם למלאכתם בחפזון, נמצא לא יוכלו לאכול חמץ. וכן עתה בגאולה, היה החפזון של מצרים למהר לשלחם, ולא הניחו אותם עד להחמיץ בצקם. והוא ענין פלא מהגאולה, בדבר אשר זדו, בדבר זה עצמו תקנו על כרחם, וזהו ממש מאפילה לאורה" (מסכת פסחים מצה שמורה קנב קנג).
עֲבָדִים הָיִינוּ
מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח
המשנה אומרת, שבסיפור יציאת מצרים לילדים "וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח" (פסחים קטז.), ומחלוקת בגמרא מהי הגנות. לדעת שמואל, הגנות היא הצער של "עבדים היינו". ומקור דבריו הוא בתשובה של האבא לבן החכם: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו כ).
לדעת רב, הגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". והדבר נלמד מיהושע, שמדבר עם ישראל בסוף ימיו ומתחיל בסיפור של עבודה זרה: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כד א).
גילוי המצה – בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
מכיוון שהמקור של רב ושמואל הוא בכתובים, אנחנו עושים את שניהם, מתחילים ב"עבדים היינו", כי הוא בתורה, ואחר כך מספרים על הגנות של "עובדי עבודה זרה היו אבותינו" שכתובה בספר יהושע.
ויש לשים לב כי בסיפור של "עבדים היינו" אנחנו מתמקדים בסיפור של היציאה מהעבדות של מצרים, לכן אנחנו מספרים לבנים ומראים להם את המצה, כדכתיב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות פרק יג ח).
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא - אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
ב"והיא שעמדה", לעומת זאת, אנחנו מדברים על כך שהפסקנו להאמין בעבודה זרה. וכיוון שלא מספרים באותה השעה על היציאה ממצרים, מכסים את המצה ומרימים את כוס היין בחינת: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קטז יג). והשבח הוא על כך שה' בחר בנו מכל העמים, וכרת איתנו ברית בין הבתרים ונשבע לאבותינו בט"ו בניסן. ומכוחה של הברית, השבועה וההבטחה יצאנו ממצרים ובאנו אל הארץ וקיבלנו את כל הברכות. לכן מכסים מצות ומרימים כוס יין גם בסוף ההגדה מ"לפיכך" עד אחרי "גאל ישראל", כי גם שם מדברים על הניסים שה' עושה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֵת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ מכוח אותה בחירה, ברית ושבועה.
הבן הרשע שהפך לחכם
הבן הרשע מוזכר באמצע פרשת "בא", לפני מכת בכורות. שם כתוב שמשה אומר לבני ישראל שהם עתידים להיכנס לארץ ישראל: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" זו היא שאלת הבנים הרשעים בארץ ישראל. ולמה זה קורה בכניסה לארץ? כי "בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ – חֻצְפָּא יִסְגֵי".
מה עונים לבנים האלה? "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". התשובה בתורה לרשע היא מתוחכמת. בתחילה מספרים לו על בני ישראל שנגאלו, ולא על עצמם. הכול לפי השאלה שלו, שהוציא את עצמו מהסיפור – "לָכֶם" ולא לו. אחר כך הם ממשיכים ומספרים כאילו הם יצאו ממצרים, ואומרים לו "וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". זה כוחו הגדול של הסיפור, בלי משים השומע נכנס לסיפור כאילו הוא יצא ממצרים ויצא ממדרגת הרשע שהוציא את עצמו מהכלל.
בסיום הסיפור על הבן הרשע כתוב: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". מסביר שם רש"י, כי אף שמספרים להם על רשעים, הם משתחווים ומודים "על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". ולא עוד אלא שהם שמחים, שהרי בפסוקים אלו מוזכרת המילה "והיה" פעמיים, וחכמינו אמרו "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". הם שמחים ומודים לה', כי בסופו של דבר ה' יזה על כל הבאים לארץ מים טהורים וימול את לבבם לאהבה את ה'.
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה – מימי אברהם, יצחק, ויעקב בבית לבן
על מה שכתוב בפסוק: "ארמי עובד אבי וירד מצרימה" שואלים מה הקשר בין לבן הארמי לבין הירידה למצרים, הרי לבן היה בארם, ואחרי שיעקב ברח ממנו הוא היה בארץ ישראל למעלה מ-20 שנה עד שירד למצרים. ולמה מזכירים את לבן הארמי בקשר לגלות מצרים - "ולבן לא סבב לרדת אל מצרים"? (אבן עזרא דברים כו).
יש אומרים שאנחנו מספרים את השיעבוד של לבן, כי מימי הברית והשבועה של ה' לאברהם בין הבתרים היינו בארץ לא לנו. אברהם נרדף על ידי פרעה ואבימלך, יצחק על ידי פלישתים ויעקב על ידי לבן. באופן זה מתקיים בנו "בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". שכל מה שעברו האבות ועבר יעקב אבינו בבית לבן הוא חלק מ-400 השנים של הגלות שנגזרה על זרעו של אברהם.
על הים חמש מכות
בעל ההגדה אומר, כי מכות הים הם פי חמישה מהמכות של מצרים, שבמצרים זה נקרא אצבע: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִיא". ובים הן נקראות יד: "וַיַּרְא יִשְֹרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָֹה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ". וצריך להבין למה המכות של הים נקראות "יד" לעומת "אצבע", ולמה הן גורמות לעם ישראל יראה ואמונה יתירה.
בעשר המכות למדנו שה' שולט על כוחות הטבע. במכת דם הוא שולט על המים, בצפרדע על בעלי החיים שבמים, בכינים על העפר וכו'. כל אחד בפני עצמו. בים סוף, לעומת זאת, כל הכוחות פועלים יחד. יש תיאום בין כוחות הבריאה. כל אחד פועל בכיוון אחר, וכולם למטרה אחת. כמו יד שכל אצבע בה פונה לכיוון אחר, והאצבעות כולן ממלאות מטרה אחת.
כך פעל הענן בים סוף להפריד בין ישראל למצרים. "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים" (יהושע כד ז). אור לישראל וחושך למצרים. "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה" (שמות יד כ). אותו ענן לא מאפשר למצרים לירות חיצים על ישראל. במקביל הים נקרע לישראל. אחר כך המצרים מתלהבים ורצים לתוך הים הקרוע, בלי כל חשש. (וזה פלא במיוחד מצד בעלי החיים, שבדרך כלל יודעים להיזהר בחושיהם מסכנה ובמקרה הזה הובילו את המצרים היישר לתוך הים). אחר כך החום של הקרקע מסיר את אופני מרכבות המצרים ואחר כך הים נסגר עליהם. כמה וכמה כוחות שונים שפועלים בתזמון מושלם כדי לגאול את ישראל ולהעניש את המצרים.
מהלכות פסח
פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם
אנחנו מכבדים כל חומרה ולא מזלזלים בה חלילה, אם כי לא תמיד אנחנו מקבלים עלינו את כל החומרות. אחת החומרות ששמענו עליה ואיננו נוהגים בה היא למלא את הפה במים רותחים - עד כמה שכל אחד יכול לסבול - ולפלוט החוצה.
אנחנו לא נוהגים בזה, כי אין בכך צורך, שהרי הפה והשיניים לא בולעים חמץ. אם הם היו בולעים – היה אסור לשתות חלב חם 24 שעות אחרי אכילת בשר חם. ואם אדם אכל בטעות מאכל איסור חם, היה אסור עליו לאכול כל מאכל חם 24 שעות אחר כך. בפועל לא נוהגים כך כי הפה לא בולע חמץ. בנוסף, יש בזה חשש סכנה.
ובבן איש חי (צו ח) כתוב רק שצריך האדם אחרי האכילה האחרונה של החמץ לנקות את שיניו בקיסם, שלא יישאר חמץ דבוק שם. ואחר הניקוי ירחץ וידיח פיו היטב במים וישפשף שיניו באצבעו היטב, שחמץ בפסח במשהו. אבל לא שמענו הגעלה.
וגם מי שיש לו שיניים תותבות שאי אפשר להוציאן, ינקה אותן היטב ולא צריך להכשירן במים רותחים. כיוון שהן לא בולעות בחום גדול, אלא בחום האוכל. בנוסף, החומר שממנו מיוצרות השיניים התותבות הוא חומר מיוחד, ואם ישטפו אותו ברותחים הוא יתקלקל. על כן אין להחמיר בזה ולהרוס את השיניים, אלא להכשירן במים חמים מכלי שני, אפילו שהיד לא סולדת בהם. וצריך לפני כן לנקותן ולשפשפן היטב. והוא הדין בגשרים או בחוטים שיש בפה, שמותר לאכול איתם אבל להתנהג כדלעיל.
תערובת קטניות
מי שמחמיר ולא אוכל קטניות ואורז, יכול להשתמש בכלים שבושלו בהם קטניות, ואפילו חמין שיש בו שעועית מותר לאכול ממנו את הכול חוץ מהקטניות עצמן. אמנם אם יש בני משפחה שחלקם אוכלים קטניות וחלקם לא אוכלים, רצוי למנוע מחלוקת וקנאה ולא לבשל קטניות כלל באותה סעודה.
וכן אישה שהייתה אוכלת בבית הוריה קטניות וכד', והתחתנה עם מי שלא אוכל קטניות, לא חייבת לקבל על עצמה את החומרה של בעלה. אבל לא תאכל בפני בעלה קטניות, אע"פ שהוא יודע שהיא אוכלת בבית הוריה, כי אין בזה דרך ארץ.
ישיבה בהסיבה דרך חירות
הסמ"ג במצוות עשה (מצוה מא) כותב כי שורש מצוות ליל הסדר הוא בחשיבה הזאת של "כאילו יצא ממצרים": "ועל דבר זה ציווה בתורה 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן תעב סעיף ב): "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות" (וראה משנה ברורה. סימן תעב ס"ק ו).
הרמב"ם כורך את המצווה לראות את עצמו במצוות ההסבה וארבע הכוסות. וכך הוא כותב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') 'ואותנו הוציא משם' וגו' ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה (דברים ה') 'וזכרת כי עבד היית' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" (חמץ ומצה פרק ז הלכה ו). ממשיך הרמב"ם וכותב: " לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". והסביר בחידושי מרן הגרי"ז הלוי ז"ל על הרמב"ם, שיסוד מצוות הסבה וארבע כוסות הוא שיראה עצמו דרך חירות כאילו הוא בעצמו יצא עתה ממצרים.
קמחא דפסחא
חשיבות מצווה זו כל כך גדולה, עד שקבעו חכמים (פסחים צט ע"ב) שצריכים גבאי הצדקה לסייע לעניים לקנות ארבע כוסות יין. "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ומכאן ההלכה המיוחדת בעיקר לפסח לסייע לעניים בקמחא דפסחא, שלא יהיה עני שאין לו אפשרות לשתות יין ולחגוג את חג הפסח. הכול קשור להלכה שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים.
ואם גבאי צדקה לא נתנו לעני יין, ימכור את מלבושו או ילווה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות (שו"ע תעב). וזו הלכה מיוחדת שכמעט לא תמצא כמותה במצווה אחרת, שכן ארבע הכוסות הן חלק מהמצווה הגדולה להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שירגיש כי ה' נושא אותו כאשר יישא האומן את היונק. נושא ומקרב אל לבו כמו שקירב את ישראל ביציאת מצרים. "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
כאילו הן יצאו ממצרים
מכאן ההלכה שאומרת כי גם נשים חייבות בארבע כוסות. "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה" (תע"ב יג). ויש מחלוקת האם דרכה של אישה להסב או לא. יש אומרים שנשים של ימינו הן נשים חשובות, ולכן הן חייבות להסב. וכך הייתה דעת מו"ר הרב זצוק"ל, שנשים חייבות להסב בשתיית היין ובאכילת המצות. וכל זה בגלל שהן חייבות גם כן להרגיש כאילו הן יצאו ממצרים, ובמיוחד בשל העובדה שבזכות נשים צדקניות זכו ישראל ונגאלו ממצרים.
לא הסב - לא יצא
גם את מצוות ההסבה כורך הרמב"ם עם המצווה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. ואם אדם לא הסב בליל הסדר – לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולשתות או לאכול מצה בהסבה. וחיוב זה הוא גם על האיש וגם על האישה, להסב כדרך בני חורין (עיין שו"ע תעג סע' ב. תעה סע' א). הפוסקים כרמ"א לא נהגו לחייב את מי ששכח להסב לחזור ולאכול, ואולם מו"ר הרב זצוק"ל סובר שגם לאשכנזים טוב להחמיר אם לא הסבו לחזור ולשתות או לאכול מצה.
ויהי רצון שנזכה ויתקיים בנו "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז טו). אמן.

סיפורים

לא עם-הארץ חסיד
אמו של ראש הישיבה הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, הייתה למדנית וחסידה, והיא שאלה את בעל הבן איש חי מה דין אישה שמתענה תענית חלום ביום טוב – האם יכולה להכין לבעלה לאכול, או שמא כיוון שאינה יכולה לאכול, פטורה מלהכין לבעלה?
אמו של ראש הישיבה הייתה גם מחמירה לא לאכול אורז בפסח, אבל בעלה היה אוכל. אמר לה בעלה: את כל החסידות שלך תעשי לעצמך, אבל בפסח תבשלי לי אורז. גם על זה היא שאלה את הבן איש חי, והוא ענה לה: אם לא עשית עם בעלך תנאי לפני החתונה – את צריכה ויכולה לבשל לו ואין בזה איסור.
על נשים שהיו מקפידות יותר מהבעלים שלהן בהלכות כשרות שמענו גם מאחד הפוסקים הגדולים שקראו לו חכם צבי. אומרים בשמו, שהיה אומר: איני פוחד משום רב בעולם, ואני יכול לעמוד על דעתי שעדיף לאכול אורז בפסח יותר ממצה שמורה, אלא שאני פוחד מאשתי שתאמר לי שנהייתי עם-הארץ.

קדוש ואוהב
סיפרה מיכל כפרי, נכדת הרב זצ"ל: בערב פסח היינו באים לפעמים לעזור לסבא ולסבתא בהכנות לחג. סבא היה מחמיר על עצמו לא לאכול דברים קנויים בפסח. סבא וסבתא היו טוחנים בעצמם את הפפריקה, הפלפל השחור, הכמון והקפה. אני זוכרת איך עזרנו פעם לסבא להכין פפריקה. במרפסת היו תלויים פלפלים מיוחדים לייבוש, עזרנו לסבא להוציא את החלקים הלא טובים של הפלפלים, סבא היה מסביר לנו מה הוא עושה בכל שלב, אחר כך היינו טוחנים את הפלפלים וכך מכינים פפריקה. כך היה סבא, מצד אחד איש קדוש, מלא הדר, מקפיד על כל מצווה ומצווה, אך מצד שני היה סבא אוהב, שידע ליצור קשר מיוחד איתנו, הילדים.


תשובה כהלכה

ביעור חמץ.האם הטבק הוא חמץ? מותר לעשן אותו?
טבק בדרך כלל כשר. לפעמים יש בעיה בדבק של הסיגריה המגולגלת. אבל בכל השנה אסור לעשן מצד "ונשמרתם מאוד לנפושתיכם". ציווי מהתורה. לכן מוטב להתרחק מהסיגריות כמו מאש.

ואלה שמו"ת.האם אפשר לעשות שניים מקרא של פרשת "שמיני" השבוע?
עדיף לקרוא השבוע כל יום את החלק של חוק לישראל של פרשת "שמיני". בשבוע הבא, חול המועד, אין קריאת שמו"ת. בשבת בבוקר צריך לקרוא את הפרשה שנקראת בשבת.

שיכורים משמחה. האם לפי הרב אליהו זצ"ל יש עניין להעדיף יין על מיץ ענבים בשתיית ארבע כוסות?
יש עניין להעדיף יין על פני מיץ ענבים. מי שיכול יבורך. אבל חשוב יותר להעביר את המסר על הגאולה ביציאת מצרים וכעת בארץ ישראל, ולקרוא את ההגדה עם בני המשפחה בשמחה עד הסוף.
אולי הטוב ביותר הוא בכוסות הראשונות למזוג יין עם מיץ ענבים, ובכוס האחרונה יין.








עוד בנושא הלכות ערב פסח

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il