ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת נשא תשע"ח - הלכות ברכת כוהנים

לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה - מהלכות ברכת כהנים

הרב שמואל אליהוכ"ח אייר תשע"ח
לחץ להקדשת שיעור זה
השראת שכינה במדבר
עם של אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים
בתחילת ספר במדבר מתואר תהליך השראת השכינה בישראל (רש"י במדבר א). בתחילה סופרים את הלוחמים "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" - "מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים" (עי' רש"י רמב"ן). אחר כך סופרים את האנשים של שבט לוי שעוסקים בעבודת בית המקדש, שנועדה להביא יראת שמים לעם ישראל. ולכאורה יש לשאול מה הקשר בין יוצאי הצבא לבין השראת השכינה שעליה מתכוונים במניין זה.
התשובה לכך נמצאת בתיאור שלפני מתן תורה. שם מציע יתרו למשה למנות מנהיגים שהם "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות יח כא). גם אַנְשֵׁי חַיִל וגם בעלי מידות רוחניות גדולות. "יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע".
וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל
בפועל משה לא מוצא שילוב של אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים. "אחר שבקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו" היה משה בבעיה קשה האם ימנה אנשים יִרְאֵי אֱלֹהִים שאינם אנשי מעשה "בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית". או שימנה אנשי מעשה שאינם יראי ה'. בחר משה באַנְשֵׁי חַיִל (ספורנו שם כה) "וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל" (שמות יח כה) כי ירא אלוקים שאינו איש חיל לא יודע איך לפעול בתוך המציאות באופן שיוכל להביא את עם ישראל לארץ ישראל.
העובדה ששרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות הם לא יראי אלוקים, בוודאי גורמת הרבה צרות. אולי כל חטא העגל והמרגלים, קרח והמתאוננים – כולם באו בגלל המנהיגים הללו שהיו מאוד מעשיים ולא יראי אלוקים. אעפ"כ בוחר משה באפשרות הזאת, כי מנהיגים יראי ה' שאינם אנשי חיל זו כנראה אפשרות הרבה יותר גרועה.
אַנְשֵׁי חָיִל שהביאו צרה על העם
כמו משה עושים גם בני ישראל בשעה שיש להם מלחמה עם בני עמון. הם בוחרים את יפתח הגלעדי, שהיה מנהיג אנשים ריקים, בגלל שהיה גיבור חיל. עליו נאמר: "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח" (שופטים יא א'). כתוצאה מכך הוא מקריב את בתו בטעות. אחר כך הוא עושה מלחמת אחים עם שבט אפרים.
גם בני דן בספר שופטים שולחים בני דן גיבורי חיל לכבוש את צפון הארץ. "וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל" (שופטים יח ב). האנשים הללו כובשים את אזור נחל דן, ואחר כך מעמידים בו את פסל מיכה. גם בני בנימין, שחטאו בפילגש בגבעת בנימין, היו אנשי חיל שאינם יראי אלוקים. "כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל" (שופטים כ מו). והצרה שהם הביאו על עם ישראל הייתה גדולה מאוד.
כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה
קשה למצוא אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים , כי בטבע אַנְשֵׁי חַיִל משייכים את ההצלחה לעצמם. אם מתבוננים ונזהרים אפשר להכיל את שתי התכונות. לכן מזהיר משה את בני ישראל: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה". כשתהיו אנשי חיל אל תייחסו את ההצלחה רק לעצמכם. אל תאמר "בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה " ותשכח את ה'. (דברים ח' יז). תהיה איש חיל ותזכור את ה' "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". (דברים ח יח).
שאול – בָּחוּר וָטוֹב אבל לא מספיק איש חיל
שאול המלך היה איש ירא אלוקים, אבל לא מספיק גיבור חיל. שאול הוא עניו וצנוע. "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א ב ט). אולי בגלל הטוב הזה הוא מרחם ולא הורג את עמלק.
הוא אוסף סביבו אנשי חיל (שמואל א י כו; יד נב). ויש כמה קרבות שבהם הוא מנצח (שמואל א יא. יד מח). אבל בסוף צבאו הוא רק צבא קטן - 3000 איש בלבד (שמואל א יג ב). אולי הוא מפחד שצבא של מצליחנים עלול לפגוע בטוב וביראת השמים של עם ישראל.
הצבא הזה הוא חלש, הפלישתים אוסרים על היהודים להחזיק נשק ובני ישראל משלימים עם זה: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית". כשהיו צריכים הישראלים ללטש כלי ברזל, היו מבקשים סיוע מהפלישתים. "וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ". כשמגיעים בני ישראל למערכה מול פלישתים, אין להם נשק: "וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א, יג יט-כב).
התוצאה המרה של החולשה הזאת באה לידי ביטוי במערכה האחרונה שבין שאול לפלישתים "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים" (שמואל א כט). שאול רואה את צבאו ומבין שהמלחמה לא הולכת להיגמר טוב. "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (שמואל א כח). והאסון מגיע: "וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ". עם ישראל בורח. "וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו, וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן" (שמואל א פרק לא). הכישלון הזה הוא לא רק אובדן חיים. הוא גם חילול ה' גדול. אלילי פלשת מתכבדים בניצחון הפלישתים "וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם: וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת".
בעז, נעמי ונכדם דוד – אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים
דוד לא היה ירא אלוקים יותר משאול (יומא כב ע"ב). הסיבה שבגללה הוא נבחר היא השילוב שהיה בו בין ירא אלוקים לגיבור חיל. כך אומר חושי הארכי לבנו של דוד: "וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ" (שמואל ב, יז י).
הגבורה הזאת מגיעה מסבא וסבתא שלו - בעז ורות, בשניהם התכנסו שתי התכונות של יראת שמים ואנשי חיל. על בעז נאמר: "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (רות ב' א'). על רות נאמר: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ " (רות יג יא). כל העם מברך אותם בילדים כמותם. "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה " (רות ד יא).

הברכה של כל העם והזקנים עושה רושם, ולבעז ורות נולד לראשונה בישראל נכד שיש לו את שתי התכונות: " הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ " (שמואל א, טז יח). לראשונה מתקיימת עצת יתרו למינוי מנהיג שהוא גם גיבור חיל וגם ה' עמו (רות-יתרו, אותיות דומות).
הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל
דוד הולך להנחיל את התכונה הזאת לכל העם. הדבר הראשון שדוד אומר אחרי מות שאול הוא להקים צבא מאומן. "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל ב, א יח). והגמרא אומרת ש"קשת" זו מלחמה שצריכה לימוד. לימוד מלחמה היא לא המצאה שלו, כך עשו האבות הקדושים: "הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר".
דוד מקים צבא של גיבורים יראי ה'. "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב, כד ט). דוד מצליח בכל מלחמותיו, ולא זחה דעתו. הוא לא אומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי: מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי: מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי" (תהילים יח לג).
השילוב הזה ממשיך בגיבור חיל שלו, בניהו בן יהוידע שממשיך גם לתקופת שלמה המלך. "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" (שמואל ב, כג כ). גם גבורה פיזית וגם גבורה רוחנית (ברכות יח ע"א).
ירבעם בן נבט – גיבור חיל ירא אלוקים שהתקלקל
ירבעם בן נבט היה גם גיבור חיל "וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל". זו הסיבה שבגללה שלמה ממנה אותו להיות גובה המיסים של שבט יוסף (מלכים א, יא כח). ירבעם היה גם תלמיד חכם גדול ו"בתורתו לא היה שום דופי". מחדש בתורה "דברים שלא שמעה אזן מעולם". גם טעמיה של תורה לא נסתרו ממנו ומאחיה השילוני "כל טעמי תורה מגולין להם כשדה". מהמקום הזה הוא מעז להוכיח את שלמה המלך על התנהגותו עם בת פרעה. והגמרא אומרת שהוא זכור לטוב על כך (סנהדרין קא:-קב.).
בירבעם מתכנסים יראת אלוקים עם גבורת החיל, עוצמה כלכלית עם עזות של קדושה, אדם כזה צריך תזכורת מתמדת שהכול הוא מאלוקים. כנראה שזה לא היה במידה מספקת ודעתו של ירבעם מסתחררת מהצלחתו. "אמר רב נחמן: גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם" (סנהדרין קא:). הוא התגאה ו"כל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה" (קב.).
על כן ירבעם נופל בחטא החמור של עבודה זרה וחטא והחטיא את ישראל לדורי דורות. הפסוק אומר שעשרת שבטי ישראל גלו מעל אדמתם מאות שנים אחריו בגללו. "וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה: וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב יז).
משיח בן דוד
התיקון של ימות המשיח הוא בשילוב שני הכוחות הללו. "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל" (מיכה ה ו).
השראת שכינה בברכת כהנים
שֶׁעוֹלִין לַדּוּכָן וּמְבַרְכִין אֵת הָעַם בַּשֵּׁם הַמְּפוֹרָשׁ
ברכת כהנים הראשונה הייתה ביום חנוכת המשכן, בא' בניסן. כל זאת בגלל שברכת כהנים צריכה השראת שכינה, ובא' בניסן שרתה השכינה לראשונה בישראל. על כן אמרו חכמים כי אין להסתכל על ידי הכהנים או על פניהם בשעת ברכת הכהנים. "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַר נַחְמָנִי מְתּוּרְגְמַנֶיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמִּסִתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כָּהוֹת – בַּקֶשֶׁת, וּבְנָשִׂיא, וּבַכֹּהֲנִים. בַּקֶּשֶׁת – דִּכְתִיב (שם א) 'כְּמַרְאֶה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן וְגוֹ'. הוּא מַרְאֶה'. בְּנָּשִׂיא – דִּכְתִיב (במדבר כּז) 'וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו'. בַּכֹּהֲנִים – בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קָיָּים, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לַדּוּכָן וּמְבַרְכִין אֵת הָעַם בַּשֵּׁם הַמְּפוֹרָשׁ".
ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם
הרבה מההלכות שעוסקות בברכת כהנים בבית הכנסת הן כמו ההלכות שהיו בזמן בית המקדש. אבל נותנים להן טעמים אחרים. מהסיבה הזאת, גם בימינו הכהנים מכסים את ידיהם כדי שלא יסיחו האנשים את דעתם. "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם: הג"ה 'וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם', על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם" (שו"ע קכח כג).
דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא רְמִיזָא בְּאֶצְבְּעָן דִּידוֹי
המגן אברהם (ס"ק לה) מביא שיש בזה זכר לקדושת הברכה שהייתה בבית המקדש. שצריכה להיות מכוסה כמו כל ברכה.
והכי איתא בזוהר הקדוש )פרשת נשא דף קמ"ז ע"א) וז"ל: "אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא פְּרֵיס יְדוֹי, אָסִיר לֵיהּ לְעַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִשּׁוּם דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא בִּידוֹי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי, כֵּיוָן דְּלָא חָמָאן מַה אִכְפַּת לְהוּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות לג) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי', בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן, אֲבָל בְּמִיתָתְהוֹן חָמָאן. אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא רְמִיזָא בְּאֶצְבְּעָן דִּידוֹי, וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחֲלָא, אַף עַל גַּב דְּלָא חָמָאן שְׁכִינְתָּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בִּידַיְיהוּ דְּכַהֲנֵי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכְחוּן עַמָּא חֲצִיפָאן לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא".
אמר רבי יוסי: בשעה שכהנים פורסים את ידיהם אסור לעם להסתכל עליהם בגלל השכינה ששורה על ידיהם. אמר רבי יצחק: אם בני האדם לא רואים את השכינה, מה אכפת לנו? שהרי אם היו רואים ממש, אי היה אפשר להם לחיות. ענה רבי יוסי: משום ששם קדוש רמוז באצבעות ידי הכהנים. על כן צריך אדם להיות באימה ויראה אע"פ שהוא לא רואה את השכינה. ולכן לא נכון להסתכל על ידי הכהנים בעת הברכה, שלא להראות חציפות כלפי השכינה (וראה עוד כה"ח ס"ק קלח).
ברכת כהנים מעין עבודה במקדש
הלכה נוספת שדומה להלכה שהייתה נהוגה בזמן המקדש היא איסור לברך בשעה שהמברך שתוי. בגמרא מובא כי הטעם שכהנים לא עולים לברך בתפילת מנחה היא מפני החשש שמא הם שתו יין בארוחת צהריים, וכיוון שברכת כהנים היא כמו עבודה בבית המקדש, "וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו, שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' ונשיאת כפים מעין עבודה" – הרי לא נושאים הכהנים את ידיהם במנחה, אפילו לא שתו כלום. ואפילו בתפילת מנחה של תענית לא נושאים את כפיהם, אלא אם כן התפילה היא ממש לפני השקיעה, שהיא כמו תפילת נעילה (תענית כו: ורש"י שם).
שהיו הלויים יוצקים מים על ידיהם
הלכה נוספת שנוהגת כמו במקדש היא נטילת ידיים. שכתב בבית יוסף (או"ח סי' קכ"ח) וז"ל: "וכן ראיתי האשכנזים נוהגים ליטול ידיהם בשעת נשיאת כפים, אף על פי שכבר נטלו ידיהם שחרית, ושמעתי שכן היו עושים ג"כ בספרד, ושהיו הלויים יוצקים מים על ידיהם, ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלויים, עד שזיכני ה' ומצאתיו מפורש במדרש הזוה"ק פרשת נשא (קמו:), וזה לשונו: 'תנא, כהן דבעי לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה על קדושה דיליה דיבעי לקדשא לידוי על ידי דקדישא. מאי קדישא? דא ליואה דיבעי כהנא ליטול קדושה דמיא מן ידוי, דכתיב "וקדשת את הלוים', הא אינון קדישין". כהן שרוצה לפרוס את ידיו צריך להוסיף קדושה על קדושתו. וצריך לקדש את ידיו על ידי אנשים קדושים, ומי הם? הלויים. שצריך הכהן לקח קדושה במים שעל ידו. דכתיב: "וקדשת את הלויים" – והם הקדושים שמקדשים.
לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים
עוד הלכה כמו במקדש היא לעלות לדוכן לברך יחפים. ובשולחן ערוך (סימן קכח סע"ף ה') "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי. ויש מחמירין אם הם של עור". והטעם מובא בגמרא שמא ייקרע לו הסנדל וינסה לחבר אותו ולא יעלה לדוכן ויחשבו שהוא כהן פסול. וגזרו גם במנעלים שאין להם רצועות "דלא פלוג רבנן".
ומקור התקנה היא בגמרא (ראש השנה לא:) "תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי". וכיוון ששאר התקנות של רבן יוחנן בן זכאי היו סביב זיכרון ירושלים, אפשר להניח שגם התקנה הזאת היא לזכור את האופן שבו היו הכהנים נושאים את כפיהם בבית המקדש על הדוכן בלי נעליהם.
ברכה בעמידה
עוד הלכה כמו במקדש היא הברכה בעמידה. ובגמרא (סוטה לח.) למדו מהפסוק "לשרתו ולברך בשמו", דהוקשה ברכה לשירות, מה שירות (הקרבת קרבנות ועבודה בבית המקדש) בעמידה אף ברכה בעמידה. וברור שלא לכל דבר הוקשה ברכת כהנים לעבודה בבית המקדש. אבל לעמידה – הוקשה.
ימנית למעלה משמאלית – כמו אהרון הכהן
עוד הלכה כמו במקדש היא מעמד הידיים בעת הברכה. הביא הבית יוסף: "ויש להגביה הימנית קצת למעלה מן השמאלית כדכתיב 'וישא אהרן את ידיו' והכתיב הוא 'ידו' דהיינו יד אחת". מקור דבריו הוא בזוהר פרשת נשא (קמו.). ושם כתיב: "תָּאנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּהֵן בָּעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט) 'וְיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם'. יָדוֹ כְּתִיב, וְלָא יָדָיו. מִשּׁוּם דִּשְׁבָחָא דִּימִינָא עַל שְׂמָאלָא". משמע שהכהנים בבית הכנסת צריכים לשאת יד ימין כמו שאהרון הכהן נשא את ידיו בבית המקדש (שו"ע קכח יב).
נשיאת כפיים ללא פגם
עוד הלכה כמו במקדש היא המובאת בשו"ע (קכח ל) "מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו; וה"ה למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים; וכן מי שרירו יורד על זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו".
ואע"פ שהטעם גם פה הוא טעם של הסחת הדעת, ניכר גם בהלכה זו כמו בהלכות אחרות שחכמינו רצו כי ברכת הכהנים שבבית הכנסת תהיה דומה כמה שאפשר לברכת כהנים שעל הדוכן.
אם לא עקר רגליו ב"רצה", שוב לא יעלה
עוד הלכה כמו במקדש היא החיבור בין ברכת כהנים לקרבנות. ובגמרא כתוב: "אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר (ויקרא ט כב) 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת' וכו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה". משמע שאהרון הכהן בירך קודם שנסתלק מהעבודה, לכן תיקנו גם בתפילה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת "רצה" שעוסקת בעבודת הכהנים בבית המקדש. "אבל אם לא עקר רגליו ברצה, שוב לא יעלה" (שולחן ערוך קכח ח).
ברכת כהנים גם שלא בעת התפילה
במשנה ברורה בביאור הלכה (קכח ד"ה דזר) הסתפק בשאלה האם מותרת ברכה בנוסח של ברכת כהנים על-ידי כהן שלא בשעת התפילה. שהרי בגמרא בירושלמי (פ"ד דתענית) כתוב שלא מצאנו נשיאת כפיים בלא תפילה. ואומר המשנה ברורה, שדברי הירושלמי הם בוודאי תקנת חכמים שמברכים רק בשעת התפילה, שהרי ברכת כהנים היא מהתורה ובתורה היא לא נאמרה ביחס לתפילה. ואם כן מהתורה יוצאים ידי חובת ברכת כהנים אפילו אם לא מברכים בשעת התפילה. ויש אומרים שלפי זה כהן כשמברך שלא בשעת התפילה מקיים מצוות "עשה" מהתורה. ואם כן צריך להקפיד על "אמור להם" ואולי גם על כיסוי ידיים בשעת הברכה.
בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל
עוד מביא הרמ"א (קכח א): "ואין לזר לישא כפיו, אפי' עם כהנים אחרים". ובגמרא כתוב כי זר שנושא כפיים - עובר בעשה. ולפי זה יש לשאול: איך ישראל שאינו כהן מברך לפעמים בנוסח של ברכת כהנים?
והשיב על זה המשנה ברורה שתי תשובות. א] כיוון שישראל לא נושא ידיים כמו כהן בתפילה (כדעת הב"ח), מותר לברך ברכת כהנים אע"פ שזה לא בתפילה, בין כהן ובין ישראל. ב] אחרי שחכמים קבעו ברכת כהנים בתפילה – אם כהן או ישראל מברכים בנוסח של ברכת כהנים שלא בשעת התפילה, הם לא מכוונים לקיים את המצווה של ברכת כהנים ואין בזה איסור, אפילו אם מוסיף ברכות אחרות.
ויהי רצון שנזכה לברכת הכהנים על הדוכן בבית המקדש, במהרה בימינו אמן.

סיפורים
שֶׁאֲנִי כֹהֵן, וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ
סיפר הרב גד כהנא: כשהייתי בחור בשיעור א' הגיע אלי אברך שגדול ממני בכמה שנים, ממעלה אדומים, ואמר לי: אני רוצה שתעשה לי פדיון הבן. אמרתי לו שאני רק בשיעור א' ויש כל כך הרבה כהנים, למה דווקא אני? הוא סיפר שהוא היה אצל הרב אליהו ואמר לו שהוא חולה בצהבת בפעם השלישית, וגם בנו בן השנה וחצי חולה בצהבת.
השיב לו הרב: גם אתה וגם הבן שלך, מי שפדה אתכם הוא לא כהן. מה שהפתיע את אותו בחור הוא, שהוא לא סיפר לרב שהוא בכור ושבנו החולה הוא בכור. אבל הרב ידע.
המשיך וסיפר לי אותו בחור: שאלתי את הרב מה לעשות עכשיו, והוא השיב שאני צריך למצוא מישהו שהוא כהן באמת ושיעשה פדיון. שאלתי איך אדע מי כהן באמת, והרב השיב: מי שקוראים לו כהנא, חזקה עליו שהוא כהן. כיוון ששמך כהנא, אני מבקש שאתה תפדה אותי ואת בני.
הבחור הביא גביע כסף גדול ועשינו פדיון הבן. זה היה הפדיון הראשון שעשיתי. כעבור כמה חודשים פניתי אליו על מנת לבדוק שהכול בסדר, אחרת אחזיר לו את כספו. הוא השיב שהכול עבר, ב"ה הוא והבן שלו בריאים.

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
סיפר שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב זצ"ל: בבית הכנסת "היכל יעקב", בית הכנסת של הרב, היה מנהג שכל כהן שירד מן הדוכן – ואני ביניהם – היה ניגש לרב זצ"ל ללחוץ את ידו ולקבל ברכה. ב"ה בית הכנסת הוא גדול, ולעתים מספר הכהנים בו היה רב. יום אחד עלה במחשבתי שייתכן שהמנהג הזה מפריע לרב להתרכז בתפילתו, ועל כן סימנתי לכהנים שלא ייגשו לרב. כעבור כמה שבועות שנהגתי כך, חשבתי לעצמי שייתכן שאני טועה והרב דווקא שמח שהכהנים ניגשים אליו אחרי הברכה. הרי לא התייעצתי איתו קודם שמנעתי מן הכהנים לגשת אליו. שאלתי אותו אפוא האם נהגתי נכון והאם להמשיך ולעשות כך. הרב השיב לי: זה טוב מאוד, אבל אני רוצה שאתה תברך אותי.
כאשר הרב זצ"ל חלה היה לי קשה מאוד ללכת ולראות אותו במיטת חוליו. עמדתי מחוץ לדלת, יחד עם אנשים רבים אחרים, והתפללתי לרפואתו, אבל לא נכנסתי לקודש פנימה. שבוע לפני פטירת הרב הרגשתי שאני חייב להיכנס אל הרב. פשוט חייב. נכנסתי אל החדר, הרב שכב שם בעיניים פקוחות ומיד כשראה אותי סימן לי בעיניו. בירכתי אותו בברכת כהנים, והוא השיב לי בברכה בעיניים. כך זכיתי למלא את בקשתו של הרב זצ"ל, לברך אותו כמעט ברגעיו האחרונים ולנשק את ידו. יהי זכרו ברוך.
(מתוך "אביהם של ישראל" כרך ז', שיראה בע"ה אור בקרוב)

מובאות
קשה למצוא בני חיל יראי ה', כי בטבע איש חיל משייך את ההצלחה לעצמו. לכן מזהיר משה את בני ישראל שיהיו גם בני חיל וגם יראי ה'

ברכת כהנים הראשונה הייתה ביום חנוכת המשכן, בא' בניסן. כל זאת בגלל שברכת כהנים צריכה השראת שכינה, ובא' בניסן שרתה השכינה לראשונה בישראל

תשובה כהלכה
לא יישא רגליו לדוכן. האם כהן שנשברה רגלו ולא יכול לעמוד עליה חייב לעלות לדוכן?
אם אינו יכול לעמוד - לא יישא את כפיו.

כהן קרבי. האם יש בעיה לכהן לשרת ביחידה קרבית בצה"ל?
אין שום בעיה לכהן לשרת ביחידה קרבית בצה"ל. על ידי הכהנים הקרביים בזמן המכבים באה ישועה לעם ישראל. תבורך מפי עליון.

כהונה יחפה . האם מותר לכוהן לעלות לדוכן ללא גרביים?
במקדש היו עולים בלי גרביים, אבל היום חובה לגרוב גרביים.



עוד בנושא נשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il