ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אנחנו בימי התשלומים של חג השבועות, חג מתן תורה. ונביא את דברי הב"ח על מצוות ברכות התורה.
הגמרא אומרת במסכת נדרים (פא.) על מה אבדה הארץ? על שלא ברכו בתורה תחילה.
שואל הב"ח: "איכא לתמוה טובא למה יצאה כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחילה, שהוא לכאורה עבירה קלה" - יש הרבה עבירות חמורות מאוד. למה דווקא על זה שלא ברכו בתורה תחילה, חרבה הארץ?
ועונה הב"ח:
"ונראה דכוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמותינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, לכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאיתנו, כדי שתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהייתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש הייתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו, ובזה היה קישור בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה והיה המשכן אחד".
כלומר לא מספיק ללמוד תורה, צריך להתחבר לעומק עניינה של התורה שתתעצם נפשנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. דברים עמוקים שצריכים להבין. התורה ניתנה כדי שאנחנו נחיה אותה, נחיה את רצון ה' , והיא תופיע בנו בצורה היותר מושלמת ומתוקנת. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך.
"אבל עתה שעברו על חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות ולהראות חוכמתם. ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה להמשיך השכינה למטה בארץ" – צריכים להבין את המילים האלה. האדם צריך להיות תורה חיה. צריך להיות מצב שכאשר רואים אדם שעוסק בתורה, רואים תורה. רואים שהתורה מתקיימת אצלו, מופיעה בו, במצוות, בדיבור, בחיות – הכול תורה.
חז"ל אמרו (קידושין לא:) רב שמחל על כבודו כבודו מחול. והסיבה, כי תורה דיליה. תורה שלו, התורה זה הוא, והוא זה התורה. רואים אותו, רואים תורה מהלכת. כלומר צריכה להיות דבקות עמוקה רוחנית פנימית. כשאדם עוסק בתורה, צריך לראות איך הוא נהיה רוחני, איך הוא מופיע את הנשמה שלו.
מגמת לימוד התורה – להמשיך השכינה לארץ
ממשיך הב"ח ואומר: "ולא נתכוונו להתעצם", נשים לב למילה 'להתעצם', זה ממש להיות מחובר אל התורה בחיבור מלא, ועל ידי כך "ולהתדבק בקדושת רוחניות התורה". כלומר שלא תהיה חיצוניות ללמוד את ההלכות, לדעת מה צריך לעשות, אלא לחיות את זה "ולהמשיך השכינה למטה בארץ" - כלומר להרגיש שאנחנו עוסקים בתורה, אנחנו מופיעים את השכינה בארץ. אנחנו ממשיכים את השכינה פה בארץ "כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם. ולא עשו ככה לכן עשו פירוד ונסתלקה השכינה מן הארץ והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבדתה".
לא להתרגל ללימוד התורה כשגרה
ישנה בעיה אדם שעוסק בתורה בקביעות, לאט לאט מתרגלים וזה נראה משהו רגיל ושכיח, ולא זוכרים בשעה שאנחנו עוסקים בתורה שאנחנו עוסקים בדבר גבוה עליוני נשמתי אלוקי, וזה לא סתם. אנחנו נפגשים באותה שעה במשהו עליון בהופעת שכינה. זה מה שאומר הב"ח, זה בעצם התוכן של ברכת התורה.
הרב בהסברתו על ברכת התורה (עולת ראיה ח"א עמו' נח) מבאר את המילים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", שלכאורה ערבות יש בדברים שאדם מרגיש שהם קרובים אליו, אבל התורה שהיא במעלה מאד עליונה, גבוה מעל גבוה, מעל השגתינו, כיצד היא יכולה להיות ערבה עלינו, אלא שיש לנו בפנימיותנו נשמה מאד עליונה שמתאימה לתורה. אמנם בחיצוניות, בשכל וברגשות, בכוחות הטבעיים שלנו אנחנו נמצאים במציאות מוגבלת. אבל מצד הנשמה שלנו, אנחנו מתאימים לתוכן של התורה שהוא עליון וגבוה. לכן אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שנגיע להכרה הפנימית, למציאות הפנימית שלנו, ונוכל להרגיש את הערבות של התורה, הערבות העמוקה העליונה האלוקית.
לימוד תורה מתוך שמחה וטוב לבב
ולכן ההדרכה היא שצריכים ללמוד את התורה בשמחה ובטוב לבב. מה זה 'בשמחה ובטוב לבב'. אומר מרן הרב - שמחה היא בדרך כלל כשפוגשים דבר חדש, זה משמח, וכשמתרגלים אליו, השמחה מתמעטת. 'טוב לבב' - זה דבר שתמיד מרגישים איתו טוב ונעים. לא רק שיש התחדשות יש שמחה, וכשאין התחדשות אין שמחה, אלא זו הרגשה טובה תמידית. וצריך שכלפי התורה יהיו שני הצדדים, מצד אחד נרגיש שהתורה היא בעצם כל כך גבוהה, וכל פעם שאנחנו לומדים אותה, היא בעצם חדשה, היא יותר גבוהה ממה שאנחנו משיגים, ובכל פעם אנחנו פוגשים דברים חדשים. מה שאמרו חכמים 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', זה לא באופן מלאכותי, הכוונה שהתורה היא כל כך עמוקה, שתמיד שנפגשים איתה, פוגשים אותה בצורה יותר רחבה ועמוקה, יותר פנימית רוחנית ואמונית וזה חידוש. מצד שני זה לא דבר שלא קשור אלינו, אלא יש לנו את הקשר הפנימי לתורה ולכן זה 'בשמחה ובטוב לבב'.
צימאון לתורה
אנחנו העוסקים בתורה, חייבים כל הזמן לעבוד על זה שנרגיש שהתורה מרוממת אותנו בקדושה. שנרגיש כשאנחנו עוסקים בתורה את קדושת התורה ואת ההתקדשות על ידה. נרגיש שאנחנו בעצם מופיעים את השכינה, ועל ידי זה העולם קיים. כי החורבן קורה כשהשכינה מסתלקת, ואם אנחנו משרים את השכינה בתוכנו אז המקדש נבנה ומתקיים.
ההמשך של ימי חג השבועות, צריך להיות, שנעלה למקום עוד יותר גבוה מהמקום שהיינו בו לפני חג השבועות. למקום של יותר קישור עם התורה, עם אהבת התורה ולימודה. עלינו לשאוף להגיע למצב שאנחנו אוהבים את התורה ומרגישים צימאון לתורה, "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה' (עמוס ח, יא) כמו רעב שאדם רעב וכשהוא אוכל מרגיש שמתמלא החיסרון, כך להרגיש כלפי התורה. להרגיש צימאון לתורה, שכאשר לא לומדים יש צימאון, וכשאדם עוסק בתורה מרגיש שהתורה מרווה אותו, והוא מתמלא על ידי הלימוד.
גדר איסורי הנזיר – חפצא או גברא?
אחד הנושאים שבפרשה הוא הנזירות. מהו הגדר של נזיר.
נחלקו האחרונים אם נזיר זה איסור חפצא או איסור גברא. נדר זה איסור חפצא, כשאדם נודר, הלשון של הנדר היא באופן כזה שאדם אומר 'כיכר זה יהיה אסור עליי כקורבן'. הכיכר אסור עלי לא אני אסור. בשבועה אדם נשבע שהוא לא יאכל את הכיכר, כלומר האיסור חל עליו ולא על הכיכר. השאלה האם האדם אסור, או הכיכר אסור. ולכן אסור לו לאכול את הכיכר. כשהכיכר אסור, זה איסור על החפץ.
זה ההבדל בין נדר לשבועה, בנדר - אדם אוסר את החפץ, והחפץ אסור עליו. ובשבועה - אדם אוסר את עצמו על החפץ. ולכן נדרים חלים על מצוות. אם אדם נודר שהסוכה אסורה עליו, הוא לא יקיים מצוות סוכה. לעומת זאת שבועה לא חלה. כך גם בדין של אין איסור חל על איסור, שאם היה איסור אחד אי אפשר שיחול עליו איסור אחר. נדר חל על איסורים, אבל בשבועה, אדם לא יכול לאסור על עצמו בשבועה דבר שכבר אסור לו. הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני.
אם הוא נשבע שלא ישב בסוכה, השבועה לא תופסת, זו עבירה של שבועת שווא, ומגיע לו מלקות, אבל מצד השבועה אין לו איסור לשבת בסוכה. אבל אם אדם יגיד, ישיבת סוכה עלי, הוא אוסר את הסוכה עליו, והנדר יחול. כי כל איסורי תורה הם בעצם איסורי גברא. אסור לך, אתה חייב לעשות סוכה, אתה חייב לקיים מצוות תפילין וכו', ואם אדם יאסור על עצמו את הנחת התפילין בשבועה, התפילין לא נאסרות, אבל אם הוא יאסור את התפילין בנדר, הנדר חל על התפילין. וכך גם בדין של אין איסור אחר איסור, אין שבועה חלה אחר שבועה, שאם בן אדם נשבע שהוא לא יאכל את הלחם הזה, ואחר כך עוד פעם נשבע שהוא יאכל, זה לא חל כי זה כבר תפוס, הוא נשבע עליו. אותו דבר על האיסורים, הוא לא יכול להישבע על האיסורים כי הם תפוסים, הם כבר אסורים, אז אי אפשר להחיל עליהם עוד פעם איסורים, אבל בנדר על חפץ אפשר להחיל איסורים.
מה הגדר של נזיר. האם נזיר הוא מקבל עליו נזירות ואז הוא נזיר, ולנזיר יש דינים ואסור לו להתגלח, אסור לו לשתות יין, אסור לו להיטמא למתים, כי הוא נזיר. או כשאדם אומר שהוא נזיר הוא פשוט אוסר על עצמו לשתות יין, להתגלח ולהיטמא למתים, ואוסר עליו כמה איסורים של חפצא. האם זה מתחיל מזה שהוא השתנה? הוא נהיה נזיר? כמו למשל כהן, הכהן הוא קדוש, ולכן אסור לו להיטמא למתים. האם כשאומר הריני נזיר הוא מחיל על עצמו את איסורי הנזירות, והוא אסור באכילת ענבים, אסור להתגלח, אסור להיטמא למתים, או שהוא אומר הריני נזיר, ואז חלה עליו הקדושה, וממילא שחלה עליו הקדושה, יש לו איסורים.
נחלקו בזה האחרונים, המוהרי"ט דן בזה בתשובה.
שני מצבים בנזיר 'קדוש' ו'חוטא'
ויש בשאלה זו, נפקא מינה בהתבוננות על עניין הנזיר. מצד אחד, התורה אומרת שנזיר הוא קדוש. ומצד שני התורה אומרת שנזיר נקרא חוטא משום שהוא אסר עליו דברים. והאמת היא שיש שני סוגים של נזיר. יש נזירים כאלה שחוטאים, ויש נזירים שהם בגדר 'קדוש'. תלוי מאיזה מקום פנימי אדם מקבל על עצמו את הנזירות. אם כל עניינה של הנזירות היא שאדם אוסר על עצמו לשתות יין, כי הוא מרגיש שהוא נוטה להיות שיכור, וזה גורם לו אחר כך לעשות דברים אסורים, ולכן הוא רוצה להרחיק עצמו מהיין, כדי להתרחק מדברים שיכולים להביא לקלקולים. וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין. הוא אוסר על עצמו להתגלח, שאז הוא נראה משונה ולא יפה, כמו אבל שאסור לו להתגלח כדי שיהיה בצורה מנוולת. הוא מקבל על עצמו התנהגות כזאת שתרחיק אותו מהעבירות. הוא מפחד ובורח מהעבירות. זה סוג אחד של נזיר, שמזיר את עצמו כדי להתרחק מאיסורים.
ויכול להיות מצב אחר, שאדם רוצה להיות קדוש, לא כדי להתרחק מעבירות, אלא כדי להתקרב לריבונו של עולם, וממילא הוא מרוחק מהדברים שמביאים לידי איסורים.
אז אם זה חפצא, זאת אומרת, שהוא רוצה לפרוש מהאיסורים, ומקבל על עצמו איסורים שירחיקו אותו מהחטא. זו המדרגה של נזיר שיש בו צד של חטא. ואם זה גברא, אז האדם נהיה נזיר, מציאות של נזיר, ומכיוון שהוא נזיר, ממילא יש עליו את הדינים של נזיר. זו המדרגה של קדוש. וזה מורכב, כי תמיד יש את שני הצדדים, והשאלה מאיזה מקום בנפש הגיעה קבלת הנזירות.
אנחנו פוגשים צדדים אלו גם במדרש רבה (במדבר פרשה י, יא):
"כל ימי הזירו לה'" - בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפניי ככהן גדול. מה כהן גדול אסור להיטמא לכל המתים, אף נזיר אסור להיטמא לכל המתים. מה בכהן גדול כתיב: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (ויקרא כא, יב) אף בנזיר הוא אומר "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז) מה בכהן כתיב: "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" (דברי הימים א, כג, יג) אף נזיר נקרא קדוש שנאמר: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה' (במדבר ו, ח). בוא וראה כמה מצוות מעטרות את ישראל והלא גידול שיער ניוול הוא לאדם שאינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמיים קראו הכתוב עטרה לראשו הדא הוא דכתיב: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ".
זאת אומרת, לגידול השיערות יכולה להיות משמעות שלילית של אבלות וניוול, אבל כשזה בא ממקום עליון, ממקום של התקדשות, זה הופך להיות ל"נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ". אנחנו רואים את זה בשמשון. שמשון נזיר, והשיערות של שמשון נותנות לו עוצמות. לכאורה אם גידול שיער זה עניין של ניוול, זה אמור להחליש ולא לחזק, אבל כשהנזירות נעשית על ידי הוראה אלוקית, והשיערות הן שיערות של קדושה, אז יש להן כוח גדול, כוח עליון, יש להן עוצמות.
שני הצדדים בנזיר כנגד שתי הדרכים של עבודת ה'
יש כאן שני צדדים בעבודת ה'. יש עבודת ה' מיראה, שאדם בורח מן החטא. הוא עסוק בבריחה ולא רוצה לחטוא. הוא ירא שחלילה יכשל באיסור, והוא נמצא במלחמה מתמדת שלא להיכשל, כדי לעשות את רצון ה'. זו דרך בעבודת ה', שאדם נזהר ושולט על עצמו שליטה מלאה. וגם על זה הוא מקבל שכר, אף על פי שלא עשה שום מצווה. אם הוא היה צריך להתגבר כדי לא לעשות עבירה, הוא מקבל שכר. יוסף נקרא מקדש שם ה' בסתר. לכאורה הוא לא קיים מצווה, הוא בסך הכול התגבר ולא נכשל בעבירה, הוא לא עשה משהו שמראה על מדרגה מיוחדת, מה הוא כן עשה - הוא התאמץ והתייגע כדי לא להיכשל. ועל זה אמרו חז"ל שאם ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. מה זה נקרא ישב - הוא רצה ללכת ולעשות עבירה, והוא החזיק את עצמו ונמנע מלעשות את העבירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. אדם התגבר וניצח, זו מצווה! קיים מצוות לא תעשה. וכפי גודל המאמץ, כך גם גודל השכר וגודל הקידוש ה'. אם אדם מתאמץ מאוד, זה קידוש ה' גדול. זה מה שעשה יוסף שקידש שם שמיים בסתר. הוא התאמץ, התגבר ולא נכשל, והוא נקרא 'מקדש שם שמיים', אף אחד לא רואה את זה, לכן זה נחשב קידוש שם שמיים בסתר. וכגודל המאמץ, גודל הקידוש ה'.
יש דרך נוספת בעבודת ה'. שאדם רץ אחרי הטוב. לא בורח מהעבירה. אין עיקר עבודתו בעולם להתגבר ולא להיכשל. אלא הוא משתוקק לעשות מצוות, להיות קדוש, להיות קרוב לה', להופיע את השכינה בעולם. וזה אצלו תשוקה גדולה להיות דבוק באור ה', בטוב, בקדושה. זו עבודת ה' אחרת. אלו שני סוגים של עבודת ה', שתיהן נצרכות. וריבונו של עולם ברא בריות שונות. יש אנשים שהתפקיד שלהם זה לעבוד את ה' בצורה כזו, ויש אנשים שהתפקיד שלהם לעבוד את ה' בצורה אחרת. וכל אחד צריך להרגיש שבמקום שהוא נמצא ובדרך שלו, הוא עובד את ה'.
בעל התניא מדבר על זה ואומר שזה דומה לאוכל. יש מאכלים טובים מתוקים מאוד, ואדם אוהב אותם בגלל המתיקות שלהם. ויש מאכלים חריפים ויש מאכלים חמוצים שזה ההפך ממתוק אבל לאחר שמתבלים אותם הם גם כן טעימים. אז יש טעם מתוק, ויש טעם מלוח, טעם חריף, טעם חמוץ, ויש חמוץ מתוק… יש כל מיני טעמים, אבל כולם טעימים. כך יש צורות שונות של עבודת ה', וכל אחד צריך לעבוד את ה' מהמקום המתאים לו.
כמובן השאיפה, היעד, זה להיות תמיד במצב של התקדמות, וללכת בשני הכיוונים, מצד אחד לחזק ולנצח את החולשות, ומצד שני להיות נמשך אל האור אל הטוב, אל הקודש.
מצבים אלו אנו מוצאים גם בנזיר. יש נזיר שהוא בורח מהחטא, ולכן הוא מגדל שיערות ולא שותה יין וממילא מתרחק מהטומאה שהיא מושכת לדברים שליליים, מתרחק מכל הדברים שיכולים להביא את האדם לכישלונות. ומצד שני יש נזיר שהוא רוצה להיות קדוש, להיות גבוה, להיות עליון.
הנזירות האידיאלית – כוונה אמיתית לשם שמים
הגמרא (נדרים ט:) מספרת על שמעון הצדיק, שאמר "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא" - אשם נזיר, זה אשם שמביא נזיר שנטמא לא בכוונה. פתאום בפתאומיות הוא נטמא, והנזירות צריכה להתחיל מחדש, וצריך להביא קורבן אשם. "שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תלתלים תלתלים" - ממש יפה תואר, והשיערות יפות מאוד - "אמרתי לו מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה". למה קיבלת עליך נזירות. נזיר הרי צריך לגלח את כל שיערו, מה ראית לעשות כך, חבל להרוס את היופי הזה, "אמר לי רבי, רועה אני הייתי בעירי והלכתי למלאות את הכד מים מן המעיין והסתכלתי במעיין וראיתי בבואה שלי בתוך המים, ופחז עלי יצרי" - ראיתי כמה אני יפה, ונהייתי בעל גאווה, ראיתי שיש לי שיערות כל כך יפות וזה עורר את יצר הרע, והוא ביקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע! מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות אפר של רימה ותולעה? אני רוצה להקדיש את כל השיער הזה לשמיים במקום שזה ימשוך ליצר הרע חלילה וחס, "ואגלחך לשמיים" - כלומר אגלח את השיערות למצווה, אמר שמעון הצדיק מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, בני, כמוך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך אמר הכתוב "להזיר לה''- כלומר זו נזירות של קדושה. הוא רצה להיות נזיר כדי לעשות מצווה, להקריב את השיערות היפות שלו כדי לקיים בהם מצווה. לגלח ולשרוף את השיערות במקום ששורפים את הקורבן של הנזירות.
למה באמת שמעון הצדיק לא אכל אף פעם מאשם נזיר - מפני ששמעון הצדיק חשב שכאשר אנשים נוזרים, הם מתלהבים, או שמשהו מרגיז אותם וגרם להם לקבל על עצמם נזירות, ואחרי כמה זמן הם מתחרטים, למשל אם הם נטמאו הם צריכים עוד פעם לחזור על נזירות מהתחלה, אז הם מתחרטים ויוצא שהנזירות שהם קיבלו זה לא ממש לרצונם, אז הקורבנות האלה הם כאילו קורבנות שווא. בעצם מצד הדין זה בסדר, אבל כמו שאדם נודר ומתחרט הוא יכול להתיר את נדרו, הוא שואל עליו, וברגע שהוא מתחרט, הנדר הזה מאבד את משמעותו, כך גם בנזירות. ולכן שמעון הצדיק לא רצה לאכול אשם נזיר. אבל האיש הזה עם השיערות היפות שלו, שהחליט להקדיש את השיערות שלו למצווה, ומחליט להיות נזיר. זוהי מדרגה עליונה. זהו הנזיר שנקרא קדוש.
עמדנו על הנקודה שמתוך הקדושה של הנזירות באות המצוות.
הקדושה העצמית שבעם ובארץ
והרב מלמד אותנו את היסוד הזה גם לגבי עם ישראל וארץ ישראל. בארץ ישראל יש קדושה עצמית. קדושת הארץ לא מתחילה מזה שיש בה מצוות מיוחדות אלא בגלל שארץ ישראל קדושה, לכן יש בה מצוות מיוחדות. נפקא מינה, אם לא מקיימים את המצוות שתלויות בארץ, לא מתבטלת הקדושה של ארץ ישראל. לא קיום המצוות יוצר את הקדושה של הארץ, אלא הקדושה של הארץ יוצרת את חיוב המצוות. כיוון שהארץ היא קדושה, אז הפירות שלה קדושים, ואז ממילא יש בהם מצוות מסוימות. צריך לתת חלק מהם לכהנים, חלק ללויים, להביא ביכורים וכדומה. לא הארץ תלויה במצוותיה אלא המצוות תלויות בארץ.
אותו דבר עם ישראל. קדושתו של עם ישראל היא לא בגלל שהוא מתנהג נכון ומקיים את כל המצוות, וההתנהגות שלו יוצרת את המעלה שלו. המעלה שלו היא מפני שהוא עם סגולה, עם ה'. ריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים. וכיוון שעם ישראל הוא עם סגולה, אז יש עליו חובות מיוחדות הנובעות מאותה סגולה. הוא צריך להתנהג בהתאם למה שהוא. כיוון שהוא אדם קדוש, אדם אלוקי, יש לו נשמה אלוקית, אז הוא צריך להתנהג בהתאם בהתנהגות אלוקית. וכל המעשים שהוא עושה, מבטאים את המהות הפנימית שלו, לא המעשים יוצרים את המהות הפנימית, אלא בגלל המהות הפנימית, יש מצוות מיוחדות לישראל. כמובן שההתנהגות משפיעה על האדם, וכל אדם שיתנהג טוב ויתקן את המידות שלו, זה ישפיע עליו שיהיה יותר טוב, וככל שיתקדם ויהיה טוב באופיו, זה לאט לאט יהפך להיות הטבע שלו. אבל בישראל הטבע לכתחילה הוא אלוקי ומתוקן, והתפקיד שלנו הוא להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
מעין הדבר הזה, אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שכשישראל הגיעו להר סיני נסתלקה זוהמתן. חז"ל אומרים שבעצם המעמד הזה שהם עומדים לפני הר סיני, לפני המקום שבו הם עומדים לקבל את התורה, עוד לפני שניתנה להם התורה, הם כבר נהיו טהורים וזכים, ונסתלקה זוהמתן. הם הגיעו למדרגה כל כך גבוהה שבאופן טבעי כבר רצו לקיים את כל התורה מעצמם, כמו האבות, שחז"ל אומרים עליהם שקיימו את כל התורה כולה (עירובין כח:). איך הם ידעו לקיים את כל התורה - הם היו כל כך טהורים, הנשמה שלהם הייתה כל כך עוצמתית שהיא הופיעה בהתנהגות. ההתנהגות שלהם, הייתה התנהגות של תורה. היה להם טבע אלוקי, טבע של קיום המצוות, לא היו צריכים ללמוד את זה ממישהו אחר, מקבלה, אלא כליותם נעשו כשני רבנים, ככה חז"ל אומרים. כאילו מתוך תוכם, חיפשו מה נכון וצריך לעשות, והם הבינו שזה מה שנכון לעשות, להניח תפילין, ציצית, לשמור שבת וכדומה מתוך תוכם. כשהגיעו להר סיני נסתלקה זוהמתן, והם היו כבר במדרגה כזו שהם יכלו לקיים את כל התורה כולה מעצמם ואז ניתנת להם התורה.
לכאורה, הפירוש הפשוט, שמה שהם קיימו מעצמם זה יפה מאוד, אבל גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.). לכאורה במבט הפשוט תמיד אפשר לחשוב שגדול מי שאינו מצווה ועושה כי הוא עושה מעצמו, וזה עוד יותר, זה לפנים משורת הדין! אבל לא, גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. הגמרא בעצמה (שם) מתלבטת על כך עד שהיא מגיעה למסקנה, כי יש הווא אמינא לחשוב שמי שאינו מצווה הוא כן גדול, אבל זה לא כך. אם האדם מצווה, אז הוא עושה את רצון ה'. אם אדם עושה מעצמו, אז זה אנושי. רצית לעשות טוב, יש לך טבע עליון, טבע נפלא, אבל אתה לא ריבונו של עולם. כמה שאתה גבוה מלמטה, והקב"ה נתן לך טבע מאוד עליוני, אבל כשהקב"ה מצווה אותך, זה מדרגה אחרת, אז צריך את שניהם.
קיום התורה מתוך התאמה לסגולה
חז"ל מתכוונים ללמד אותנו, שאנחנו צריכים לקיים את התורה מתוך הכרה שאנחנו בזה מוציאים את הכוחות שלנו מן הכוח אל הפועל, לא שאנחנו מבטלים עכשיו את הטבע שלנו, ואנחנו לא עושים את מה שאנחנו רוצים, רק מבטלים את הרצונות שלנו כדי לעשות רצון ה'. באופן עמוק יותר, אנחנו מבטלים את הרצון החיצוני שלנו, כי אנחנו יודעים שלפני ולפנים, אנחנו בעצם רוצים לעשות את רצון ה'. באופן עמוק, יש כאן הזדהות בין מה שאדם רוצה בעצמו, למה שה' ציווה אותו. הקב"ה בעצם נתן לנו טבע כזה, אבל הטבע הזה הוא פנימי, ויש לו לבושים שמפריעים לו, ותפקיד האדם להוציא את הטבע הפנימי מן הכוח אל הפועל ולעשות את רצון ה', ואז יש כאן חיבור בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. מה שאתה רוצה לעשות, זה מה שהוא רוצה שאתה תעשה, ויש הזדהות. כמו אבא שבא לבקש ממך שתעשה עבורו איזו פעולה ותעזור לו, וזה מה שאתה בעצמך רצית לעשות, לא בגלל שהוא אומר, בגלל מה שאתה רצית.
עכשיו שהציווי בא מה', שהוא אומר לך, ואתה ממש עושה מה שהוא מבקש, אז המעשה הזה מקבל משמעות כפולה. ריבונו של עולם מצווה אותנו, ומה שהוא מצווה אותנו זה בעצם מה שאנחנו רוצים. כך צריכה להיות עבודת ה' השלמה. אנחנו קדושים ומתוך שאנחנו קדושים, יש לנו מצוות שמלמדות אותנו איך להופיע את הקדושה. כמו שהזכרנו כמה פעמים שהזוהר אומר שהמצוות הן עצות, לפעמים לשון המצוות הן פקודות. אם מישהו נותן פקודה, הוא רוצה שאתה תעשה מה שהוא רוצה, אתה עכשיו תשמע לי, אני רוצה שאתה תעשה כך וכך, כאן מופיע רצון של המצווה ואתה חייב לעשות מה שהוא ציווה אותך, זו פקודה אתה חייב למלא אותה. עצה, זה משהו אחר. בעצה, אני באתי לשאול מה טוב לי לעשות, והיועץ מציע מה שאני רוצה, לא מה שהוא רוצה. אם אדם בא להתייעץ, והיועץ יאמר לו, אני רוצה שתעשה כך, זה לא יועץ. יועץ בא להגיד לך, איך כדאי לך לעשות מה שטוב לך.
המצוות הן עצות והן פקודות, הן גם וגם. הן מצד אחד פקודות אלוקיות שהקב"ה מצווה אותנו וחייבים לקיימם. מצד שני, הן עצות, שהקב"ה אומר לנו, הרי זה מה שטוב לך, זה מה שאתה בעצמך באופן פנימי רוצה. אתה שואל אותי מה מתאים לך לעשות, איך להתנהג, אתה רוצה לדעת איך לבחור מקצוע… אתה שואל אותי, אני מיעץ לך איך תוציא את הכוחות שלך מהכוח אל הפועל ותהיה מאושר. זה התפקיד של יועץ ללמד את האדם איך להשתמש בכוחות שלו בצורה הכי טובה שהוא יהיה הכי מאושר. גם המצוות הן עצות טובות. זו הדרך שאנחנו צריכים לשאוף אליה, להגיע למצב כזה של זהות מלאה בין מה שאנחנו רוצים, לבין מה שהקב"ה מצווה אותנו.
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך עושים קידוש?
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך מתכוננים לקבלת התורה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
למה ללמוד גמרא?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד אמונה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
יסודות התורה והאמונה ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
תורה והלכות ציבור סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
מידות הראי"ה האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
כללי מלאכות שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
כשרות הכשרת כלים בשר וחלב חלק ג'
השיעור דן באפשרות להסב כלי בשרי לחלבי או להפך, ומסביר כי לפי מנהג האשכנזים נהוג לאסור זאת לכתחילה מחשש לבלבול ולתקלות, בעוד שפוסקי הספרדים מתירים את הפעולה, לעיתים בהתניה של המתנת 24 שעות בין השימושים. למרות האיסור הכללי אצל בני אשכנז, חציו השני של השיעור מפרט שמונה מקרים חריגים שבהם מותר להם לשנות את ייעוד הכלי, כגון: הכשרת כלים לפסח, העברת כלי "פרווה" לבשרי/חלבי, כלי שלא היה בשימוש 12 חודשים, כלי שעבר בעלות, ובמקרים של שעת הדחק.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
