ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עד מאה ועשרים

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ח

עד מאה ועשרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הביטוי "עד מאה ועשרים" נחשב אצל אנשים כגבול השנים המרבי שניתן לחיות. אמנם, במקור, אין הדבר כך.
בסיום פרשת בראשית, כשהתורה אומרת "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", אין כוונתה שאי אפשר לחיות יותר מזמן זה, שהרי אנו רואים שאחרי המבול עדיין היו כאלו שחיו מעל זמן זה, אלא הכוונה שהעולם יתקיים עוד מאה ועשרים שנה עד המבול.
בכל אופן, הגיל של מאה ועשרים, נחשב ביהדות ובכל העולם, לגיל של שלמות מקסימלית. מסתבר שהדבר נובע מכך שלגיל זה זכה משה רבנו: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו".
ומדוע דווקא משה זכה לגיל מושלם זה?
מדוע אדם לא חי לנצח?
ייתכן, שאחת הסיבות היא שאדם צריך לפנות מקום לבאים אחריו. כל עוד הוא חי, אנשים אחרים אינם יכולים לפעול ולהתקדם.
על משה נאמר בפרשתנו (בהעלותך) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". עניו איננו מי שאיננו מחשיב את עצמו. עניו יודע ומכיר בדברים שהוא עושה, אולם מגמתו איננה אישיותו הפרטית והצלחתו הפרטית. מגמתו היא הצלחת המשימה. לכן הוא לא מקנא באנשים אחרים הפועלים באותה משימה. להפך, הוא שמח שהמשימה תצליח ותתקדם. עניו מושלם הוא אדם שיודע לתת מקום לאחרים.
כל אדם צריך לתת מקום לאחרים, אולם, בסופו של דבר בגיל מסוים האדם עוזב את העולם כיוון שהגיע הזמן לאפשר לאחרים להתקדם ולפתח את העולם.
משה רבנו היה עניו מכל אדם. בענווה זו הוא לא דחק רגליו של אף אחד. אדרבה "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם". מי שאיננו דוחק רגליו של אף אדם בעולם, יכול להישאר ולחיות "עד מאה ועשרים", שכן מציאותו בעולם מאפשרת גם לאחרים להמשיך ולהתפתח, להמשיך ולתקן עולם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il