בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה
בנין הכלל והפרט בשנות הנדודים

חניה ונסיעה בתקופת המדבר

תנופה ואחריה מפלה *הצופן הטופוגרפי של המִדבר *דור של נשמות ענקיות *עשרה ניסיונות בלבד *לוח הזמנים במדבר *עם ישראל אומר: 'הנני' *לימוד גדול לאדם *המקום היה גורם *נסיעה וחניה בחיי הכלל והפרט *סיעור מוחות, הפנמה וגלות

undefined

הרב שמעון כהן

סיון תשע"ה
15 דק' קריאה
תנופה ואחריה מפלה
פרשת בהעלותך רצופה באירועים ועוברת מענין לענין, בראשיתה בא הציווי על הדלקת המנורה, אחריו באים חינוך הלוויים לעבודה, הציווי על עשיית הפסח ומצוות פסח שני, סימני החניה והמסע, הציווי על חצוצרות הכסף, סדר מסע הדגלים ומסע הארון והענן, ואז באה פרשיה שמהווה לפי חז"ל 1 ספר בפני עצמו, פרשיית "ויהי בנסוע הארון":
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" 2 .
ומיד אחריה באה מפלה גדולה, פרשיית המתאוננים ועונשם ובכי המתאווים. בתחילת הפרשה היינו עדים לתנופה אדירה של התרוממות רוח, הפרשיות כולן עסוקות בהכנות ממשיות לקראת הופעת הקודש בישראל, תחילה "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" 3 , אחר כך קדושת הלוויים וסדר עבודתם, סדר מסע הדגלים וכו', עם ישראל מכין את עצמו לקראת הכניסה לארץ ישראל - סך הכול המרחק ביניהם לארץ ישראל, הוא מרחק של אחד עשר יום בלבד, "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב" 4 - והנה "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" 5 , ישנה נפילה גדולה, הארציות גוברת על החזון ובפי ההמון נשמעות תלונות וטרוניות.
נדמה שהריכוזיות הגדולה ביותר שמבטאת את הלך הרוחות במדבר נמצאת בפרשת בהעלותך. אמנם צפויים עוד ניסיונות קשים כמו המרגלים, קורח, בלעם, ועוד, אך המפגש הראשוני והמשמעותי ביותר של האומה עם חיי המדבר הוא בפרשת בהעלותך. בפרשת בהעלותך מתחילה האומה להתאקלם במדבר וללמוד את דברו, והנה מתברר שהעם עוד לא הגיע אל הרמה הנדרשת כדי לשאת את כאב המחסור למען הייעוד הגדול, "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" 6 .

הצופן הטופוגרפי של המִדבר
גדול המקובלים בדור הקודם היה בעל ה"לשם שבו ואחלמה", רבי שלמה אלישיב 7 , סבו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. רבי שלמה חיבר ספרים רבים העוסקים בתורת הנסתר. העיון בספריו דורש הכנות מרובות, נציץ מעט בדברי קדשו 8 בדחילו ורחימו, ומתוך דבריו ננסה להבין מה עניינו של המִדבר.
עם ישראל לא נמצא במדבר במקרה, עם ישראל נמצא בעיצומו של תהליך, הוא יוצא מעבדות לחרות, ואת עיקרו של התהליך הוא עובר בארבעים שנות נדודיו במדבר. לתקופת המדבר יש תפקיד, עליה לקדם את האנושות לאיזו שהיא מגמה. אנחנו מאמינים בתהליכים האלקיים וברור לנו ששום דבר לא קורה לריק, אם עם ישראל עובר דרך חתחתים במדבר, צריך לבחון ולברר מה תפקידה של תקופה זו, ואם עם ישראל נופל בחטא, הדבר דורש תלמוד, למה זה קרה לנו? למה נפלנו למקום כזה שיש בו תלונה?
אומר בעל ה"לשם":
"וכל זה היה משום שהדור המדבר הרי לא היו זכאים מתחילה, וכמו שכתוב 'ואת ערום ועריה', וכנודע. לכן לא עמדו בכל הניסיון הזה בשלמות כלל. וזה גרם להם כל העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקב"ה. והיה המקום גורם שהוא המדבר שהוא מקומו של ס"מ. ושם הוא כל שליטת החיצונים, וזה גרם להם כל מה שנכשלו, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף ס סוף ע"א)".
כלומר כשיצאנו ממצרים נולדנו מחדש, וכשם שתינוק שנולד זקוק למישהו שילביש אותו, כך האומה זקוקה למישהו שילביש אותה.
במדבר שולט כוח שלילי, כוח גדול מאוד של טומאה. כשעם ישראל עובר במדבר, הוא עובר דרך ביתם של כל ה'חיצונים', של כל כוחות הטומאה. במדבר מתאספים כל כוחות הרשעה הנגלים - ליסטים וחיות רעות, ויחד אתם יש גם ליסטים וחיות רעות במובן הרוחני.
"וזהו מה שכתוב: 'על כן קרא שמה מרה', וכן: 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה', וכן בפרשת בהעלותך 'ויקרא שם המקום ההוא תבערה', 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה', כי היה המקום גורם לכל ענין...".
מקומות שונים במדבר זכו לכינויים שליליים - 'מסה ומריבה', 'תבערה', 'קברות התאווה', 'מרה'. שמות אלה ניתנו אמנם בעקבות מקרים שקרו באותם מקומות, אבל השמות הללו מעידים על האופי המהותי של המקום, אם מקום מסוים קיבל כינוי כזה או אחר זה בגלל שהכינוי הזה שייך לצופן הטופוגרפי של המקום. במקום הזה יש תאווה או תבערה, או שמדובר במקום שכולו מרירות.

דור של נשמות ענקיות
ממשיך בעל ה"לשם":
"אמנם הוא כי כל הליכת ישראל במדבר הרי היה באמת בעל כורחם, כי הם לא רצו בזה כלל, והרי לא הכניסו את עצמם בכל הניסיון הזה מרצונם אלא שהיה בגזרה מהקב"ה, וכמו שכתוב: 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', וכדי להחליש כוח דהס"מ על כל פנים, וכן נראה לי מדברי הזוהר הקדוש. והוא כי הרי הקב"ה היה עמהם תמיד, וכמו שכתוב: 'וה' הולך לפניהם', ולכן היה באמת הדור המדבר במעלה גדולה למאוד, כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא) ובזוהר הקדוש (בראשית דף כב ריש ע"א) ועיין עוד בפרשת תרומה (דף קנז ע"א). עיין שם".
עם ישראל לא בחר לנדוד במדבר, המסע במדבר לא היה 'מסע ישראלי' שכל אחד משלם כדי להצטרף אליו, לאף אחד לא התחשק להשתתף במסע הנדודים הזה, זה מסע שנכפה עלינו בעל כורחנו.
דור המדבר הוא דור דעה, דור של נשמות ענקיות שמסוגלות לחוות את החוויות הנוראיות האלה של קברות התאווה, המתאוננים, ודומיהן. כדי לעבור את תקופת המדבר ולהישאר באיזו שהיא רמה של שפיות צריך כוחות עצומים, וכיון שדור המדבר נבחר למשימה, אנו למדים שמדובר בדור בעל מעלה גדולה מאוד.

עשרה ניסיונות בלבד
במקום אחר ממשיך בעל ה"לשם" 9 את אותו הרעיון ביתר הרחבה, וכך הוא כותב:
"והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב"ה את כל דור המדבר גם כן, כי כל המדבר כולו הוא מקום הס"מ וחיילותיו ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו, וכמו שכתוב (בזוהר הקדוש פרשת תרומה קנז ע"א): ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום) בכל עלמא בר מההיא מדבר, דתברו חייליה ותוקפיה. ישראל ארבעים שנה כמה דאת אמר המוליכך במדבר הגדול והנורא. בההיא מדברא שלטא סטרא אחרא. ובעל כורחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא. ומדקא ארגיזו ליה לקודש אבריך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא ונפלו כולהו תמן תחות רשותיה 10 . [ע"כ].
כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני כבוד שהיה במקום המדבר נשבר כוחו ותוקפו דהס"מ הרבה מאוד. כי בדרך כלל היה כל דור המדבר כולו צדיקים גדולים ואנשים מצוינים הרבה מאוד יותר מכל דורות עולם. וכמו שמבואר בזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קסב וקסג) ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא) ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כג). עיין שם ושם.
אלא על ידי הליכתם במדבר ששם הוא כל תוקפיה דס"מ הנה זה היה גורם להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקב"ה, והיה המקום גורם להם. וזהו שכתוב 'על כן קרא שמה מרה', 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה', 'ויקרא שם המקום ההוא תבערה', 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה'".
במדבר כוחות הטומאה מרגישים בבית, זה המגרש הביתי שלהם, ולכן ההתמודדות מולם שם קשה ביותר, ואף על פי כן מצליחים ישראל לעמוד מנגד וליפול רק בעשרה ניסיונות.

לוח הזמנים במדבר
ממשיך בעל ה"לשם" ומביא דברים בשם הגאון רבי איצל'ה וולוז'ינר 11 , בנו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין וממשיך דרכו בראשות ישיבת וולוז'ין, וזו לשונו:
"וכן שמעתי בזה בשם מהרי"ץ במהר"ח ז"ל מוולאזין, שזהו מה שכתוב: 'על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו... ובהאריך הענן וכו' ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וכו' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'.
והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך. וגם עיקר הענין מה משמיענו התורה בזה. אך התורה מדבר בשבחן של ישראל, כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמות והיה מלא טומאה זוהמא ורע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס"מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום, והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו, ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתוב בפרשת תצווה (בזוהר הקדוש ח"ב דף קפד ע"א). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה, לשבור תוקפיה וחיליה".
לוח הזמנים במדבר דורש התבוננות, יש מקומות שזמן החניה בהם הוא מועט ויש מקומות שזמן החניה בהם ארוך. מסביר רבי איצל'ה וולוז'ינר: הכניסה למדבר מעמידה את האומה מול המאבקים האמתיים של החיים, עם ישראל יוצא ממצרים וכעת הוא נדרש להתמודדות מול כוחות הטומאה, עליו להחליש ולמוטט את כוחות הטומאה, והשהייה בתחנות השונות בדרך לארץ הקודש היא שהייה שנועדה להשאיר רושם של קדושה והשראת שכינה בכל תחנה לפי דרגת טומאתה.
שאלה: האם לשם כך נדרשת תקופה ארוכה כל כך של ארבעים שנות נדודים?
תשובה: ראשית צריך לזכור, שבמשך שלושים ושמונה שנים מתוך הארבעים הם חנו בקדש ברנע. מלבד זאת, כשמדובר בתהליך של עם, ארבעים שנה זה מעט מאוד. זה עתה יצאה האומה משעבוד שארך מאתיים ועשר שנים, וזה לאחר ניכוי, שכן נגזר עליהם להיות משועבדים במשך ארבע מאות שנה.

עם ישראל אומר: 'הנני'
ממשיך בעל ה"לשם":
"והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך כאשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להשאר שם".
אדם שמתפתח ל"ע זיהום בגופו, אם מדובר בזיהום קטן, הוא מקבל אנטיביוטיקה במשך שלושה ימים והולך הביתה, אבל אם מדובר בזיהום חמור יותר, משאירים אותו בבידוד במשך שבועות וחודשים עד שמצליחים להתגבר על הזיהום.
דבר מופלא הוא, שבמשך כל שנות המדבר איננו פוגשים התנגדות כלשהי ללוח הזמנים, וזאת על אף העובדה שבחנייתם הותירו רושם של קדושה והשראת שכינה במקום, ולאחר כל הבנין הרוחני שבנו שם רצו להישאר, אבל ריבונו של עולם ייעד להם משימה חדשה, ללכת למקום חדש ולטהר גם אותו. עם ישראל אומר: 'הנני' והולך לתחנה הבאה.
"וזהו שאמר הכתוב: 'על פי ה' יתנו ועל פי ה' יסעו', שלא הסתכלו על עצמם מאומה, אלא שהיו עושים רצון ה' הן בהחניה והן בהנסיעה, 'ובהאריך הענן' וכו', והיו רוצים לברוח משם, עם כל זה 'ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו'. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך, והרי היו רוצים להתעכב שם, עם כל זה 'ונעלה הענן בבוקר ונסעו', ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאד עם כל זה 'את משמרת ה' שמרו' כו'".


לימוד גדול לאדם
הלימוד היסודי הזה, כותב בעל ה"לשם" בהמשך דבריו, הוא לא נוגע רק לתקופת המדבר, הוא נוגע גם לכל אדם פרטי, וזו לשונו:
"וזה לימוד גדול להאדם, לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר. כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר: 'ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז, יד), ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. 'וביום רעה ראה' - להתחזק עצמו בכל האפשרי".
קורה שאדם נופל ומתעורר בו כעס על ריבונו של עולם. ואז הוא שואל את עצמו שאלות כמו: למה זה קורה לי? למה העולם שלי מבולבל? למה אני לא מצליח לנהל חיים מסודרים נורמטיביים, כמו כולם? למה החיים שלי מלאים בטלטלות אינסופיות?
לפעמים מדובר במשבר בריאותי שבא להעמיד את האדם על מקומו, ולומר לו: אכלת יותר מידי כולסטרול, יותר מידי שומנים, או יותר מידי דברים ממותקים, אתה צריך ללכת לבעל מקצוע שינחה אותך מה לאכול ומה לא לאכול. לפעמים המשבר הוא נפשי, יש לאדם כעסים, ואז עליו ללכת לפסיכולוג שינתב את הכוחות ויעדן אותם. יש כל מיני משברים שיכולים לבוא על האדם ולכל משבר צריך לתת מענה משלו. כך ברמה הפרטית וכך ברמה הציבורית. כשיש כוחות שמחלישים את הרוח הלאומית, צריך לעבור במקומות כמו מסה ומריבה, קברות התאווה, תבערה ומרה, ולבנות עולם פנימי שיודע להתמודד מול כוחות התאווה של העולם ולהחליש אותם.
נאמר בקהלת: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים..." (קהלת ז, יד). כשעובר על האדם יום שהוא טוב, עליו להחזיק אותו בכל כוחו ולשמור אותו מכל משמר. וכשיש רעה חלילה, צריך לדעת איך מתגדלים ומתחזקים ממנה.

המקום היה גורם
מסכם בעל ה"לשם" ואומר:
"ונחזור להענין כי הליכת ישראל במדבר הנה היה, שהכניסם הקב"ה בהניסיון הנורא הזה שהכניס אותם בתוך משכן הס"מ וחיילותיו וכל הרשעה כולה, ונתנסו בכל פיתוייו ותתבולותיו וראו אותו וידעו אותו מכל וכל, ועם כל זה הנה שם גופה קיבלו את כל התורה כולו ונעשו לחלק ה' עמו וכמו שכתוב 'ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון'. וכן כתוב עוד: 'לכתך אחרי במדבר וכו' קודש ישראל לה'' וכו'. ולא נכשלו אלא רק בהעשרה ניסיונות. כי המקום היה גורם להם כנ"ל.
וחטא העגל שהוא החטא הקשה יותר מכולם, הנה בזה, ישראל עצמן לא חטאו בזה מאומה, אלא רק הערב רב, וכל חטא ישראל בזה היה רק על שלא מיחו בהם, וכמו שיתבאר כל זה לפנינו לקמן בארוכה בעזרת ה' יתברך. עיין שם ותמצא נחת. ועל כל פנים הוא כי בדרך כלל הנה נשארו כל אותו הדור קיים באמונתו של הקב"ה ונשארו קודש לה' גם אחר הניסיון העצום והנורא הזה".
עם ישראל הוא ה'מציאה' של הקב"ה, "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר" 12 , הקב"ה מצא אותנו במדבר. ואמנם היו לנו נפילות וכישלונות במדבר, אבל צריך לזכור שבכל ארבעים השנים עם ישראל נכשל רק עשר פעמים. בתנאי המדבר כל יום זו הרפתקאה בפני עצמה, כל יום זה ניסיון, ובכל זאת האומה הישראלית עמדה בזה בגבורה.

נסיעה וחניה בחיי הכלל והפרט
תקופת הנדודים במדבר נועדה לבנות במציאות העולמית קומות של קדושה, ויחד עם זאת יש בה יסודות גדולים שנוגעים לאדם הפרטי. על יסודות אלה עומד הרבי מאיזביצא 13 בספרו "מי השילוח" 14 , וכה דבריו:
"'וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן' וגו'. בזה הפרשה יוכל האדם לכלכל בה כל ימי חייו, כי כל גופי תורה תלויים בה".
פרשת בהעלותך, לדברי האדמו"ר מאיזביצא, מספקת כלי עבודה לכל החיים. מי שמתכנן לצאת לחיים עליו ללמוד את פרשת בהעלותך.
"כי ענין נסיעת ישראל במדבר ממסע למסע, הוא שיצאו חוץ לגבולם למקומות השוממים והשובבים להכניע כל הכוחות השובבים הנקראים נחש שרף ועקרב וצימאון, ולהוציא משם הקדושה".
זה מאוד דומה למה שראינו קודם לכן כשלמדנו את דברי בעל ה"לשם", אלא ששם דיברנו על החלשת הטומאה, ועכשיו אנחנו מדברים על הוצאת הקדושה.
"וכן האדם בנפשו, יש לו כוחות שובבים שרוצים להחטיאו והם מעלמין דאתחרבי, וצריך האדם להכניסם להקדושה, וזה נקרא 'נסיעה'".
יש במציאות כוחות של טומאה שמנסים לחדור לעולמנו ולזרוע בו הרס, והתפקיד שלנו הוא להכניס אותם לבית המדרש, "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש" 15 .
"ו'חניה' נקרא, שיש עיתים שרצון ה' יתברך הוא שלא יתפשטו ישראל חוץ לגבולם רק יצמצמו עצמם בכל מיני צמצומים, כענין 'הכבד ושב בביתך', ומזה החניה היה כל הסבלנות שסבלו ישראל, ולכן כתיב 'כסה הענן את המשכן', 'משכן' נקרא נקודת העומק שבלב ישראל, וכסה הענן את המשכן היינו שלא יתפשט האדם להכניס קדושה מחוץ לגבולו, ולכן היו מוכרחים לסבול ההסתרה יום או יומים או חודש או שנה, כפי רצון ה' יתברך, ולכן כתיב 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר', היינו שה' יתברך מנהג בהנהגה בהדרגה כמו שברא יום ולילה אז האדם הוא בנייחא, כמו שכתיב 'ונעלה הענן בבוקר ונסעו' שהאדם הוא בנייחא שלא יאריך ההסתר רק שצריך להיות מעט הסתר כדי שיהיה התגלות אורה וזהו הנהגה בהדרגה, וכן היה לפעמים נסתר יותר עד שהיה ברצון ה' יתברך שיהיה רשאים ליסע לקנות חדשות".
יש זמנים שבהם צריך לפרוץ ולצאת, להסיר את המחיצות שבינינו לבין עצמנו ולצאת למלחמה על הזהות ועל הרוח או להסיר את הגבולות ולהילחם על ביטחונם של ישראל. החיים הישראליים רצופים במאבקים שבסופו של דבר תפקידם הוא לזקק את נקודות הקודש שבאומה. יחד עם זאת יש זמנים של 'חניה' והתכנסות, זמנים שבהם צריך האדם להתכנס בתוך הגטו הפרטי שלו, בתוך הקלוייז ובתוך השכונה, כדי לעבד את הנתונים ולהפנים את נקודות הטוב שנבנו בשעת הקרב. לפני שרצים לבנות עוד ועוד קומות חדשות, צריך לדאוג ליציבות של הקומות הקודמות.
"וכדאיתא במדרש רבה (נשא פרשה ז), שכל הגדרים וקידוש מחנות היה רק בשעת חניה, אבל משגללו הפרוכת הותרו זבים ומצורעים לכנוס למחנה, וזה שכתיב 'ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים'. ואיתא במדרש רבה (שמות פרשה א): כל מקום שנאמר 'ימים רבים' הם של צער, ואז נאמר: 'ושמרו בני ישראל את משמרת ה'' היינו שהיה צריכין לשמור בכוח שלא ידחקו את הקץ ואת השעה, ובשביל זה יושיע לנו ה' יתברך".
בשעת 'נסיעה' נפרצים הגבולות ואפילו הזבים והמצורעים מצטרפים אל העם, אך בשעת חניה האומה מתקדשת, ואז הזבים והמצורעים מצווים להישאר מחוץ למחנה.
בשלב ה'חניה' ישנה עבודה פנימית של הפנמה והתקדשות, האומה קולטת ומקדשת את כל אותם ערכים ומידות שנלקחו כשלל בתום המלחמה.

סיעור מוחות, הפנמה וגלות
נסיים בדברים שכותב מרן הרב קוק בספר דרשותיו. הרב מתאר בדרשתו את תכונותיהם של האבות, אברהם יצחק ויעקב. אברהם מסמל את טלטלות האומה, יצחק מסמל את שלב ההפנמה, ויעקב את תקופת הגלות.
כשמנהלים דיון בין משתתפים, השלב הראשון שבעזרתו מעוררים שיח בין הצדדים נקרא 'סיעור מוחות', כל אחד מהמשתתפים זכאי להגיב באופן ספונטני על הנושא שנקבע, וסביב התגובות הראשוניות הללו ניתן לפתח דיון מסודר. אברהם אבינו הוא 'סיעור המוחות' של האנושות, מהלך החיים שלו רצוף במאורעות שונים, הוא נכנס לכבשן האש, מתפלל על אנשי סדום, נאבק בארבעת המלכים וחמשת המלכים ומתמודד עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, חייו של אברהם רצופים בהתמודדויות, עד שבא יצחק וזוכה לכינוי 'עולה תמימה' 16 .
יצחק כאמור הוא סמל ההפנמה, הוא מתרשם מכוחות הנפש שמתגלים במציאות ומפנים אותם בכל עוצמתם. פרשת העקידה ממחישה את זה בצורה חדה ביותר, עקידת יצחק לא נקראת על שם אברהם אבינו אלא על שמו של יצחק, על אף שהדמות הבולטת בפרשה היא דמותו של אברהם. אמנם אברהם הוא זה שפועל ועושה, אבל מי שלוקח את כל כוחות החיים האלה שהתבררו אצל אברהם ומפנים אותם ומטביע את חותמם באומה, זה יצחק.
השלב השלישי הוא היציאה לגלות, את זה מסמל יעקב אבינו, וזו לשון הרב בדרשתו 17 :
"לא כן היא מידתו של יעקב, הוא עלה להשריש מעלתן של ישראל מצד עצמן באופן שאין כוח לשום אומה להיות דוגמתה. וזהו עצמו תכלית הגלות מה שישראל מתייחדים בה בסבילת היסורין מכל אומה ולשון כדי להורישם המעלה העליונה. והנה העמים עם כל זה ישתלמו על ידי ישראל, אבל לא בתור עומדים לעצמם כי אם בתור טפלים לישראל, וכדברי הנביא ע"ה: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם גו' ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלקינו', וזהו שתיקן תפילת ערבית המורה על זמן הגלות ותכליתה".
עם ישראל יוצא לגלות כדי לסבול ייסורים ומתוך כך להבין שלאומה הישראלית אין דבר וחצי דבר עם הגויים בגרמניה או בכל מקום אחר, שלא תהיה שום הווה אמינא ומחשבה שברלין זו ירושלים. חרף כל ניסיונות ההתבוללות, בסופו של דבר הגויים הוציאו אותנו בפינצטה והעמידו אותנו על יהדותנו.
פרשת בהעלותך מבררת מה תכליתן של שנות מסע הנדודים במדבר. מצד אחד המסע נועד להחליש את כוחות הטומאה שבמדבר, ומצד שני, המדבר הוא מקום של קניינים רוחניים, שם אנו בונים את עולמנו הרוחני-פנימי, שם ניתנה תורה לישראל, ושם מודגשת ההבדלה הברורה שביו ישראל לאומות העולם.
לפעמים דווקא בתוך הטומאה, מתחדדת אצל האדם מישראל נקודת המשכן הישראלי שבו. כך בחיי הפרט וכך בחיי הכלל, לכן דווקא המדבר נבחר לשמש מצע לבירור הכוחות הישראליים של האומה.




^ 1.שבת קטז ע"א. שיטת רב שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן.
^ 2.במדבר י, לה-לו.
^ 3.במדבר ח, ב.
^ 4.דברים א, ב.
^ 5.במדבר יא, א.
^ 6.תהלים צה, י.
^ 7. הרב שלמה אלישיב (בעל ה"לשם") (זאגר בליטא-ירושלים), התר"א-התרפ"ו - מחשובי המקובלים, בעל ספרי ה"לשם שבו ואחלמה". למד תורה אצל אביו ואצל רבי גרשון תנחום ממינסק וכן בישיבת טלז.‏‏ זכה ליחס של הערכה רבה מחכמי התורה של תקופתו. החזון אי"ש אמר עליו שהוא "המקובל האחרון". מרן הרב קוק קרא לו בכמה מקומות "גדול המקובלים בדורנו" ואמר עליו שהוא בקיא בחדרי הקבלה כמו שאדם בקיא בחדרי ביתו.‏‏‏ בשנת התרפ"ד עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. על הלוויתו סיפר רבי אריה לוין: "כשהוציאו המטה ברחובה של עיר הספידוֹ מעלת כבוד רבנו הגאון הצדיק המקובל מרן רבי אברהם יצחק הכהן... בבכי תמרורים, ובתוך דבריו התפרץ בבכי וצעק בקול מר: אבי אבי רכב ישראל, אילו זכינו היינו רואים בעינינו כי פסק עמודא דנורא בין דידיה לדידן כראוי לחד בדרא או לתרי בדרא ... ואמנם ראינו פלא כשהעלו את ארונו אל מעלת הר הזיתים והתחילו להתעסק בקבורתו, זכינו כל המשתתפים שמה לראות בעינינו עמודא דנהורא כעין מראה הקשת תחת כיפת השמים ממזרח למערב עד סתימת הגולל, כולם ראו ותמהו". בספרו "לשם שבו ואחלמה" הוא מבאר ומרחיב את שיטת האר"י בקבלה, ומתפלמס עם שיטותיהם של מקובלים אחרים. הספר כולל ארבעה חלקים עיקריים: (א) ספר הקדו"ש: הקדמות ושערים. (ב) ספר הדע"ה: הוא דרושי עולם התוהו. (ג) לשם שבו ואחלמה, חלק הכללים. (ד) לשם שבו ואחלמה, חלק הביאורים (פירוש על ספר "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל).
^ 8.לשם שבו ואחלמה ספר הדעה ח"א, דרוש עץ הדעת סימן ג ד"ה וכן זהו הענין.
^ 9.לשם שבו ואחלמה ספר הדעה ח"א, דרוש עולם התוהו חלק ב דרוש ד ענף כ סימן ד.
^ 10.ביאור: לא נמצא חורבן חזק בכל העולם זולת מדבר ההוא שישראל שברו כוחו וגבורתו ארבעים שנה, כמו שאמרו: 'המוליכך במדבר הגדול והנורא'. במדבר ההוא שולט הסטרא אחרא ובעל כרחו כנגד רצונו הלכו ישראל עליו ושברו כוחו ארבעים שנה. ואם ישראל היו נמצאים צדיקים בארבעים שנה האלו היו מעבירים את הסטרא אחרא ההוא מן העולם, ומשום שהכעיסו את הקב"ה בכל פעם, נתחזק הסטרא אחרא ההוא, ונפלו כולם שם תחת רשותו.
^ 11. רבי יצחק מוולוז'ין, התק"ם-התר"ט - ממנהיגי יהדות רוסיה, בנו של רבי חיים מוולוז'ין מייסד ישיבת וולוז'ין וממשיך דרכו בראשות הישיבה וברבנות. בהקדמתו לספר "נפש החיים" שחיבר אביו, מעיד רבי יצחק על צוואת אביו אליו: "רק על דא נצטוויתי מפורש יוצא מפיו יום העלותו השמימה בנוראות דברים, להתחזק בכל כוחי לחזק בית אולפנא דידיה (ישיבת וולוז'ין) שלא תמוש תורה ח"ו". לאחר פטירת אביו רבי חיים, בשנת התקפ"א, נפלה הנהגת הישיבה על כתפיו, ובמכתבים שנשלחו אליו כהסכמה לספר "נפש החיים", מעתירים עליו גדולי הדור שבחים כמי שראוי לתפקיד. בספר עצמו משובצות הערותיו תחת הכותרת: הג"ה מהרי"ץ. הבולטת שבהן היא הערתו הארוכה בעניין הצלם, שמפני אורכה הודפסה בסוף שער א' ולא בתוכו. רבי איצל'ה הותיר אחריו שני ספרי דרשות שנדפסו זמן רב לאחר פטירתו, "פה קדוש" על התורה ו"מילי דאבות" על מסכת אבות. בהסכמה לספרו על התורה, כותב תלמידו רבי אליהו חיים מייזל: "בראותי את הכתוב על הספר נזכרתי הימים אשר עמדתי לפני הרב הגאון ז"ל בימי עלומי ולנגד עיני האירו זקוקין בנור דהוי נפקין מפומיה דמורי ז"ל". כמה רעיונות ממנו מצטט בשמו חתנו הנצי"ב בספרו "העמק דבר", כפי שהוא מציין בהקדמה לפירושו: "וגם יש פירושים אשר שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בימי חרפי". דרשותיו על התורה רשומים בדרך של 'משל ונמשל', וספרו על מסכת אבות, למרות היותו קטן הכמות, כולל בתוכו יסודות חשובים בהגדרת תורה, תפילה, תשובה, קדושה, עולם הזה, ועוד, מכבשונה של וולוז'ין.
^ 12.דברים לב, י.
^ 13. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (טומשוב), התק"ס-התרי"ד - מחבר הספר "מי השילוח" ומייסד חסידות איזביצא ראדזין. בצעירותו היה תלמיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא. לאחר פטירתו בשנת התקפ"ז הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. מאוחר יותר פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים וקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. לאחר שלוש עשרה שנות הנהגה נפטר רבי מרדכי יוסף. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח". שם הספר הוא על פי דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט, אבל חופרים עמוק עמוק". כמו כן ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי". נכדו כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה", ואכן פרסום הספר עורר התנגדות אצל חלק מהציבור.
^ 14.מי השילוח ח"ב פרשת בהעלותך ד"ה וביום הקים.
^ 15.סוכה נב ע"ב.
^ 16.ראה בראשית רבה סד, ג.
^ 17.מדבר שור הדרוש האחד ועשרים, עמ' קצה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il