ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
בשובו מבית הכנסת, ראה שהנשים מסתודדות ומצביעות עליו. החיד"א שאל את המתורגמן – מה הן אומרות, והלה תרגם את דברי אחת מהן: "הרב הקדוש מירושלים אמר, שהמשיח לא יבוא השנה".
הרב תמה על דברי האישה, והיא הסבירה לו שבכל שנה הן מכינות את הבית לבוא המשיח בתשעה באב, ואילו השנה נאסר עליהן להתכונן לבואו.
בעקבות דבריה, חזר בו החיד"א מדבריו, ואמר: "יש להודיע שחייבים לסייד גם השנה. אם נהגתן לסייד רק חדר – סיידו את כל הבית. אם השתמשתם בצבע – השתמשו השנה בצבע היפה ביותר. ואולי בשל כך יבוא המשיח עוד היום". (חכמה מקדם עמ' 196).
לסיפור זה יש שני מסרים מרכזיים. המסר הראשון עוסק בחשיבותם של מנהגי ישראל. (במסר זה עסקתי בבימה זו לפני כשנה וחצי). המסר השני עוסק בציפייה הממשית ובעשייה לקראת הגאולה הקרובה, ובכך נעסוק לקראת תשעה באב.
משחרב בית המקדש, תיקנו לנו חכמי דור החורבן ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שורה של תקנות לזכר המקדש החרב. וכך דרשו את הפסוק – "ציון... דורש אין לה", כאן מקונן הנביא על שאין דורשים את ציון, ללמדינו שעלינו לדורשה. 'מניין לנו שעושים זכר למקדש...ציון היא, דורש אין לה, מכאן שצריכה דרישה' (ר"ה ל. בתרגום חופשי).
בן ימינו, שקורא את דברי הגמרא, יכול לשאול – אולי הכוונה ב'דרישה', שעלינו לפעול ולעשות למען גאולת ציון, וכיצד למדה הגמרא שעלינו לזכור? זכרון הוא בעיקר זכרון העבר, ואילו דרישה היא בעיקר דרישת העתיד.
למעשה – צפה ועולה כאן שאלה גדולה, המטרידה רבים מבני דורנו, האם עיקר העניין לעסוק באבל ובחסרון העבר או לפעול ולעשות למען בניין העתיד?
אכן, מי שיעיין היטב בתקנות 'זכר למקדש', המופיעות שם בגמרא, יגלה שלא רק זכרון העבר מצוי בהן, כי אם גם זכרון ודרישה צופת פני עתיד. כך מצינו שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ש"יהא יום הנף, כולו אסור". כלומר – בעיקרון, בעת המקדש, מותר לאכול מהתבואה החדשה רק מעת הנפת העומר, לעומת זאת בעת החורבן מותר לאכול מהחדש כבר מהזריחה. באו חכמים והתקינו, שגם בעת החורבן אסור לאכול ביום הנפת העומר מהתבואה החדשה, מפני ש"מהרה יבנה המקדש", וחששו שיבואו לאכול מהחדש כבר מהזריחה. אם כן, יש לנו גם תקנה, המכינה אותנו כבר לבניין המקדש העתידי.
אמת, בכל ימי הגלות, ניטלה מעמנו האפשרות המעשית לפעול לדרישת ציון בדרך מעשית, וכך הדרישה הייתה בעיקרה זכרון העבר. היום המרכזי המוקדש לזכרון זה הוא תשעה באב, היום המר והנמהר, "יום חייב", יום חורבן בית מקדשנו ותפארתנו. ביום זה, גם מי שעוסק כל ימות השנה בבניין והתקדמות, יושב לארץ אפוף אבל, ועוסק בחסרון.
לעומת זאת, עם התקרבות פעמי הגאולה, הלכה אט אט ושבה לעמינו היכולת לפעול מבחינה מעשית למען קידום הגאולה. ממילא 'הדרישה' הולכת והופכת מזכרון העבר לדרישה ופעולה לעתיד, הן מבחינה רוחנית הן מבחינה מעשית.
ועדיין, לעניות דעתי, גם בימינו, עת יש ביכולתנו לפעול מבחינה מעשית לקידום הגאולה, וזו הדרך העיקרית בכל ימות השנה, הרי שבתשעה באב יש להדגיש את החסרון והאבל. ראייה לדבר - הלכה פסוקה בידינו, שביום זה אין לומדים תורה, חוץ מפסוקי ואגדות החורבן או הלכות אבילות. לכאורה, היה מקום ללמוד את הלכות בניין בית הבחירה, המלמדות ומעוררות לבניין המקדש העתידי. מכך שחז"ל התירו את לימוד החורבן והאבילות, ואסרו את לימוד ענייני המקדש, נמצאנו למדים שביום זה עלינו להיות שקועים בהרגשת החסרון.
ועומק יש בדבר, שהרי דווקא החסרון הגדול בן אלפיים שנות חורבן, גורם לעם ישראל להגביה את כנפי החזון ולחלום לתיקון גבוה ומרומם הנותן פשר לשבר כה גדול. מי שמתעורר לתיקון מהיר, יכול לעיתים לקצץ בגבולות החזון. לכן, חשוב שנשמר את עומק השבר, וכגודל הצער והחסרון, כך גודל הציפייה והחזון.
אמירה זאת מבטא הרב החיד"א, באומרו שביום זה אין לנקות ולצבוע את הבית. עלינו לעסוק רק בשבר ובחסרון. והנה, דווקא מתוך מעשי הנשים הפשוטות, הוא רואה שיש להשלים את התמונה.
"הנח להם לישראל, שאם לא נביאים הם, בני נביאים הם". הגיע צהרי תשעה באב, זמן בו נולד המשיח. והאישה – כנסת ישראל, חשה במעמקי לבבה, שהזמנים מתחלפים הם, והגיע הזמן להתנער מהעיסוק בזכרון העבר בלבד, ולצרף לו גם דרישת עתיד.
אכן, מנהג ישראל, שבתוך הצער והשבר על החורבן, אנו מצרפים מחצות היום גם עיסוק בכמיהה לבוא משיח. ובדורות האחרונים, גם בכל ימות השנה, החל עם ישראל להתנער מהאפר, ולעסוק ולפעול להשבת שכינה לציון.
ויהי רצון, שכדברי רבי יהודה הלוי – 'ירושלים לא תבנה כי אם כשיכספו אליה ישראל תכלית הכוסף, ויחוננו עפרה', נמשיך כולנו לחלום את החלום הגדול, נגביה עוף בחזון הגדול, ומכוחו נתעורר לפעול ולעשות להשבת השכינה בציון, לבניין המקדש בימינו!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
אורות התשובה - הרב הראל כהן קדושת האמצעים
אורות התשובה פרק ו פסקה ו' -ז'
מה היחס בין הנשמה לפעולות שלנו? כיצד זדונות נהפכות לזכויות? ומה הכוונה שלעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי?
כי תצא פרשת כי תצא – סבלנות אחי
משה ומרים דוד המלך וגם אור החיים הקדוש ניסו להאיץ תהליכי גאולה וגילו לכולנו את עקרון היסוד של שילוב חריצות עם סבלנות
יומא חמשת העינויים ביום הכיפורים
הרב מביא את מקורם ההלכתי של חמשת העינויים ביום הכיפורים ודן במחלוקת הראשונים האם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן. דרך ניתוח הסוגיות מתבאר כי מהות העינוי אינה גרימת סבל פיזי, אלא שביתה מתענוגות הגוף והתעלות רוחנית.
