בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תשעה באב
לחץ להקדשת שיעור זה
"ויקונן ירמיהו על יאשיהו"

קינות תשעה באב

ביאור הקינה "איכה אלי קוננו מאליו" ("ויקונן ירמיהו על יאשיהו").

undefined

הרב אלחנן בן נון

ו אב ה'תשמ"ו
15 דק' קריאה
רקע
קינה זאת היא הקינה השישית הנאמרת לפי מנהג אשכנז בבקרו של תשעה באב. קינה זאת פותחת במילים "איכה אלי קוננו מאיליו", או בהוצאות אחרות "ויקונן ירמיהו על יאשיהו". כתבה גדול הפייטנים בתולדות ישראל, רבי אלעזר הקליר (להלן הקליר), שלמרות שהוא גדול הפייטנים שבכל תולדות ישראל הרי פרשת זמנו ומקומו עלומה. דעות החוקרים משתרעות על טווח של בין 300 ל400 שנה, מסוף תקופת התנאים עד תקופת הגאונים. על כל פנים, הוא מוזכר כבר בתקופת הראשונים; רש"י ור"ת מזכירים את שמו בהערצה גדולה. כמו כן הוא מוזכר באחרונים במחלוקת האם מותר לומר פיוטים בתפילה או שאין לומר פיוטים בתפילה מפני ההפסק. שהרי נהגו באשכנז לומר פיוטים אף בתוך ברכות קריאת שמע, בין פרשיות קריאת שמע ובתוך ברכות תפילת עמידה . זכר למנהג אשכנז הקדום נשמר אצלנו גם כיום בימים הנוראים, בהם אנו אומרים בקדושה ובחזרת הש"ץ פיוטים. אלפי פיוטים חוברו, במיוחד במשך שנות הגלות, מתוכם עשרות על ידי הקליר, שלפי המקדימים ביותר, וכך דעת הקדמונים, הוא חי עוד בתקופת התנאים. יחסו של הגר"א לקליר היה מיוחד. עם זאת שהוא ככלל התנגד מאד לאמירת הפיוטים בתוך התפילה, אך את פיוטיו של הקליר נהג באופן מיוחד לומר אחר התפילה. אמנם אבן עזרא התנגד מאד לפיוטי הקליר, וזאת בעיקר בגלל שהקליר לא כיבד את כללי הדקדוק. ובגלל כך כינהו אבן עזרא בפיוטו המפורסם "אץ קוצץ" בשם "מקצץ", וזאת משום שהוא לא נכנע לכללי הלשון. נוסף לכך, הפיוטים, ובמיוחד של הקליר, מסובכים מאד, לשונו כבידה מאד. פיוט זה יחסית אינו קשה כל כך, אבל למשל הפיוט הראשון שאומרים בתשעה באב בבוקר: "שבת סורו מני שמעוני עוכרי" הינו קשה מאד. והקורא את הפיוטים ללא לימוד קודם - חזקה שלא יבין יותר מ60 או 70 אחוז מהם. ברוך השם, יהודי תלמיד חכם גדול שנפטר לפני כמה שנים ושמו פרופ' דניאל גולדשמידט ז"ל, עשה גם עבודה נפלאה על הסליחות והקינות בהוצאת מוסד הרב קוק. ראוי לעיין בספר זה על מנת שנבין את מה שאנו אומרים.

קינה זאת מתחילה בהוצאות מסוימות במילים: "ויקונן ירמיהו על יאשיהו", והיא עוסקת בתקופת יאשיהו שזמנה כעשרים שנה או קצת יותר לפני החורבן. זו תקופה מיוחדת במינה שמתוכה עולות שאלות בהבנת ההיסטוריה של עם ישראל לפני החורבן. אחרי יאשיהו מוצאים אנו עוד ארבעה מלכים: יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו. בפיוט זה אנו רואים את גדולתו של מחבר הקינה, שמלבד יכולתו לשלב ספורים בתוך הפיוט, הטביע בו יסודות באמונה. אך עוד יותר מזה, הוא הראה גם עמקות הבנה במאורעות שלפני החורבן, כמו שמצינו במדרשי חז"ל. ואם כן, לא פלא שנאמר לגבי פיוטיו שהן נאמרו על פי עומק התורה ועל פי תורת הסוד, ובכך תובן החשיבות הרבה שייחסו לפיוטיו.

ביאור הקינה
תחילה נבאר את המרובע הראשון שבקינה על פי הנוסח המתוקן:
"איכה אלי קוננו מאיליו, בן שמונה שנה החל לדרוש מאליו, בני חם בעברם חנו עליו, ולא הוזכר לו שגוי מפעליו".

"אלי" מלשון יללה, דהיינו בכי. "מאליו" הראשונה צריכה להיות עם שתי יודים. מלשון "מאילי הארץ", דהיינו משרי הארץ. איכה יללה קוננו משרי הארץ, בן שמונה שנים החל לדרוש מעצמו. זו דוגמא לגדלות הפייטנים, ובמיוחד לפייטן כרבי אלעזר הקליר, אשר משתמש בסגנון אשר מצד אחד מקשה את ההבנה של הפיוט, אך מצד שני הרי דווקא בכך יופיו של פיוט זה. "בני חם" - הכוונה לפרעה. "ולא הוזכר לו" - ליאשיהו "שגוי מפעליו". במלכים ב, פרק כב מסופר כך: "בן שמנה שנה יאשיהו במלכו… ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו… ויהי בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו שלח המלך את שפן… הסופר". שפן מתבקש לעלות אל חלקיהו, הכהן הגדול, ולקחת את הכסף המובא בית ה' על מנת לחזק את בדק הבית. אז מודיע הכהן הגדול לשפן הסופר שהוא מצא ספר-תורה, ושפן קורא בו. שפן ניגש למלך, מדווח על ההכנות לעבודה ועל מציאת ספר תורה וקורא בו לפני המלך. "ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו". ויש לשאול וכי לא היה בידם ספר תורה אחר? ומדוע מתרגש כל כך יאשיהו? אנשי ביקורת המקרא טוענים שהכהן הגדול מצא את החלק המאוחר של התורה, חלק שלא ידעו או שלא הכירו אותו קודם. אך אם כדבריהם, שסופר מאוחר כתב זאת, מדוע יאשיהו מתפעל ומתרגש כל כך מהדברים? מדוע הוא קורע את בגדיו?

בהמשך מסופר שיאשיהו מצווה מספר אנשים לדרוש את ה'. הם הולכים לחולדה הנביאה. "ותאמר אליהם כה אמר ה' אלקי ישראל אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי: כה אמר ה' הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים… ונצתה חמתי במקום הזה ולא תכבה". השליחים מביאים את דבריה לפני המלך. יאשיהו מתחיל במהלך תשובה מקיף מהגדולים עד לקטנים ובטהור מקיף ביותר של עבודה זרה בכל ארץ ישראל, בתקיפות רבה וללא שום ויתורים , כמובא באריכות ובפרוט רב, שם בפרק כג. וכל זאת כנאמר בפס' כד: "למען הקים את דברי התורה הכתובים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן בית ה'". וממשיך הכתוב: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמהו... אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה. ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסרתי את ישראל, ומאסתי את העיר הזאת אשר בחרתי את ירושלִם ואת הבית אשר אמרתי יהיה שמי שם". אם כן מוצאים אנו פה התבטאות מיוחדת במינה של ירמיהו הנביא על יאשיהו שלא היה מלך בעל תשובה כמותו, לא לפניו ולא אחריו. ואמנם היו גם מלכים אחרים שניסו לטהר את הארץ מעבודה זרה, אך אנו רואים שהמזבחות מזמן המלכים הקודמים עדין נשארו. אין הכוונה שהוא היה צדיק יותר מדוד המלך, אלא שמבחינת רמת המהפך האישי, באיזו מדרגה היה לפני המהפך ובאיזו אחרי, הוא עשה את המהפך הגדול ביותר.

בקינה זאת מעלה ר' אלעזר הקליר את אחת השאלות הקשות ביותר על תולדות ישראל לפני החורבן. כיצד חייו של מלך, שירמיהו עצמו העיד עליו שלא היה מלך כמותו, נפסקים בצורה כזו טרגית? האם זהו השכר שראוי לגמול למי שבצע "פעולת-טהור" כנגד העבודה זדה. הרי זו הייתה התקווה האחרונה למנוע את ההידרדרות, ואין ספק שהייתה שמחה גדולה לצדיקי הדור לחזות בטהור עבודה זרה ובתיקונים כאלה שלא עלו אף ביד מלכים גדולים קודמים כחזקיהו, אסא ושלמה המלך. זו הייתה תקווה אדירה שהנה סוף-סוף הגיעה הגאולה. העם רואה שקם מלך ות"ח גדול, השומע לקול הנביאים ומשתף פעולה עם הכהן הגדול ועם הסופר, והם עורכים מסע התעוררות בכל ישראל. וכמובן שישנה תקווה עצומה שגזירת החורבן תתבטל. אך שוד ושבר, כל התקווה מתנפצת עם עלייתו של פרעה נכה למלחמה על אשור, כמסופר שם בפרק כג. המלך יאשיהו הולך לקראתו, ופרעה נכה ממית אותו. זהו משבר גדול הדומה למשבר עם רציחתו של גדליה בן אחיקם. ועוד יותר ממנו, כי רצח גדליה היה אחרי החורבן, אך כאן ישנה עוד ציפייה שהמצב הקיים יחזיק מעמד. לכן מובנת קינתו של ירמיהו על יאשיהו, שכן זה היה משבר גדול, בבת אחת מתהפך הגלגל וחוזרים חזרה לתוך תקופות החשך של מנשה ואחז וכל אותם המלכים שעם ישראל הדרדר בזמנם.

המשך הקינה: "גם בכל מלכי ישראל אשר קמו לגדור, לא קם כמוהו מימות אביגדור". בדברי הימים (א, ד, יח) נאמר: "ואשתו היהֻדיה ילדה את ירד אבי גדור…". אחת הדעות של חז"ל במדרש היא שאבי גדור זה משה רבנו שהיה אביהן של כל הגודרים בעם ישראל, כי הוא גדר את הפרצות של עם ישראל: חטא העגל וחטא המרגלים. אם כן מתכוון פה הקליר למשה רבנו, והוא אומר שמימי משה רבנו עד יאשיהו לא קם כיאשיהו.

המשך הקינה: "דבק בו חטא ליצני הדור, אשר קמו אחר הדלת לסדור". כאן מנסה הקליר להסביר את הסיבה למות יאשיהו. לא יאשיהו אשם אלא ליצני הדור הם האשמים. ונבאר זאת, אחר ספור תהליך הידרדרותו של עם ישראל המובא בפתיחתא של איכה רבה, אות כב: "בתחלה היו עובדים אותו במטמוניות... וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושין אחר הדלת… וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין על הגגות... וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בגנות... וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי ההרים... וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בשדות". ושתי דעות ישנן כיצד עשו ע"ז בשדה. א. על כל תלם ותלם היו מעמידין צלם. ב. השדה היה חרוש באלכסון, כך שכל התלמים הוליכו למרכז השדה, שם הועמד צלם. אם כן בכל זמן ובכל מקום הם לא נתנו לעצמם להסיח את הדעת מעבודה זרה. והידרדרות המשיכה. "וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי הדרכים… וכיון שלא מיחו בידן התחילו להיות עושין ברחובות… וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בעיירות… וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בחוצות... עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדש הקדשים". אם כן תקופת יאשיהו הייתה תקופה מיוחדת במינה. יאשיהו הצליח להחזיר את הגלגל דרך כל מדריגות הע"ז עד הדלת, חוץ מהצד שאחר הדלת, עליו לא הצליח להתגבר. כיצד מבאר הקליר את המשבר הגדול של יאשיהו, אשר לא הצליח לעקור את העבודה הזרה מהשורש? "דבק בו חטא ליצני הדור". מהו חטא זה? מספר המדרש (איכה רבה, פרשה א, אות סא), שבשעה שיצא יאשיהו לקראת פרעה נכה לא היה יודע שכל דורו עובדי ע"ז. הוא היה משלח זוג תלמידים לבער ע"ז מבתיהם, הם היו נכנסים ולא היו מוצאים דבר. וכשיצאו וסגרו את הדלתות היו רואים בני הבית את צורת העבודה זרה. אמרו עליהם בני הבית מי שבא לתקן הוא בא וקלקל. כלומר הם היו מציירים צורת עבודה זרה אחת על גבי שתי דלתות הפתח מבפנים, וכאשר היו פותחים את הדלת הצורה הייתה נחלקת לשניים, ואי-אפשר היה לזהות את צורת הע"ז. בגלל שזה היה כלפי פנים וגם בגלל שנראה היה רק חצי ציור. כשיצאו התלמידים אמרו להם אנשי הבית: "סגרו את השער". כך שהם בעצמם בסגירה יצרו צורת ע"ז. זהו חטא ליצני הדור. (אין להניח שאנשי יאשיהו היו שוטים. כוונת חז"ל לומר שאפשר לבער ע"ז הנראית, אבל אי אפשר לבער אותה בכח מן הלב). זהו ההסבר לכך שיאשיהו לא ידע שכל דורו היו עובדים ע"ז, וזוהי התשובה הראשונה לאסון של יאשיהו. אם כן חז"ל במדרש ובעקבותיהם הקליר, משנים לנו את התמונה המצטיירת ועולה מספר מלכים. בתוך הבתים ובפנים, בתוך הלב לא השתנה כלום. וזהו אם כן ההסבר שנותן הקליר בתחילת הקינה. אך אין זה הסבר שלם. זהו הסבר פשוט וקל מדי.

נמשיך בקינה:
"האוכלים זרע שיחור, כתמו הטוב פחמו משחור, ויגדל עון והשיב ימין אחור, ועוד לא שלח ידו מן החור". "זרע שיחור" - אלו המצרים. "כתמו הטוב" - שמו הטוב של יאשיהו. "ויגדל עון והשיב ימין אחור, ועוד לא שלח ידו מן החור". שני פירושים לכך: אחד על פי שיר השירים, דהיינו שהקב"ה שולח ידו מן החור ומעי המו עליו - זה מצב לא טוב, מצב של פורענות. אך כנראה שהקליר מתכון לפירוש השני, שעוד לא הגיעה עת הגאולה, דהיינו התברר שהציפיות הגדולות מתקופת יאשיהו היו טרם זמנם.

המשך הקינה: "זכו אמריו כנם דת להקים". "נם" מופיע הרבה בפיוטים ופירושו "נאם", דהיינו זכו אמריו של יאשיהו בשעה שדבר להקים את הדת. "בצע אמרתו בארור אשר לא יקים". אמרה זו שפת הגלימה. "בצע אמרתו" פירושו קרע את בגדיו. הכוונה היא לקריעת בגדי יאשיהו כששפן קרא לפניו בספר התורה שנמצא במקדש. "בארור אשר לא יקים" מבאר פסוק זה הירושלמי (סוטה ז, ד): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם - וכי יש תורה נופלת?" שהרי נאמר "ארור אשר לא יקים". דעה אחת בגמרא מבארת שארור אשר לא יקים הכוונה לחזן שעומד ומראה להם את התורה, אם מתרשל בהגבהת התורה. דעה שנייה: על בית המקדש. ועל הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים. אם כן בשמע יאשיהו פסוק זה קרע הוא את בגדיו כי הוא החזן, הוא העומד, הוא שליח הציבור. הוא זה שצריך לשמור על בית המקדש, דהיינו גם כשעם ישראל במצב גסיסה, אם יכול הוא עדיין להקים את דברי התורה הזאת ואינו עושה זאת, הרי הוא בארור. זהו הארור האחרון מהארורים המופיעים בפרשת כי תבוא. לומד יאשיהו שארור זה מכוון אליו, אל המלך. הוא הכתובת האחרונה. ארור מכה רעהו בסתר, ארור מקלה אביו ואמו, ארור משגה אביו בדרך וכו' אלה כולם פרטים, אך בסופו של דבר יש כתובת אחרונה לכל, והיא מלך ישראל. שומע זאת יאשיהו וקורע את בגדיו. וכי אדם כל כך גדול לא למד עד עכשיו ספר דברים. ואם כבר למד מדוע הוא קורע את בגדיו? מאיפה הוא יודע שהכוונה אליו? נראה לומר שיחד עם ספר התורה מצאו גם דברי נבואה, וזהו אולי הביאור לכל הפרשה הסתומה הזאת. מצאו דברי נבואה שמתוכם הבין יאשיהו שעכשיו זו השעה האחרונה. יתכן שבספר התורה שלו היו נקודות על ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כמו שיש נקודות בספר התורה על כל מיני פסוקים כדוגמת (דברים כח, כט): "הנסתרות לד' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו", וכדוגמת (בראשית לג, ד) : "וישקהו". ושם בנקודות אלו היה רמוז יאשיהו. יאשיהו מודע למצב טרם חורבן. הוא מודע לכך שתקופתו תהיה תקופה מכריעה בתולדות ישראל, והוא נושא את כל המשא הזה על כתפיו וקורע את בגדיו. אם כן אין כל פלא שהוא נוהג בתקיפות נוראה בטהור הע"ז, אלא שתקיפות זו לא יכולה למחוק את מה שמתרחש בעם ישראל כבר הרבה דורות, תהליך של התדרדרות פנימית, של התרוקנות מאמונה. זהו דבר שקשה מאד לבצע בתחבולות. אפשר לבער ע"ז הנמצאת בחוץ, אבל אי אפשר להכניס אמונה ללב לפי פקודה. גם אם ממנים משגיחים שיכנסו לבתים, אי אפשר לעשות זאת. וזה פירוש המילים: "זכו אמריו כנם דת להקים" - הוא רוצה להקים את דברי התורה. דת זה ראשי תיבות דברי תורה.

נמשיך בקינה: "חשך תארו כנאצו רחוקים, בבצע מואסי דת וחקים". "רחוקים" אלו המצרים. "בבצע" - של ישראל, בחטאם של מואסי דת וחוקים. וכאן מגיע הקליר להסבר השני על האסון הגדול של יאשיהו המלך. אומר הפיוט: "טובים רעים נקראו בשולחו מלאך, מה לי ולך היום לתלאך, ידי עם הארץ דמים במלאך, תענש בבצעי את פני פלאך". בשביל להבין זאת יש לעבור לדברי הימים ב, פרק לד. שם אנו מוצאים כמה נקודות חשובות. נזכיר חלק מהן. נאמר בפס' ג: "ובשמונה שנים למלכו והוא עודנו נער החל לדרוש לאלהי דויד אביו". זה מה שמובא בתחילת הקינה שבן שמונה שנים הוא החל לדרוש מאליו - מעצמו. "ובשתים עשרה החל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות...". פס' ח: "ובשנת שמונה עשרה למלכו לטהר הארץ והבית שלח את שפן... לחזק את בית ה' אלקיו". פס' טו: "ויען חלקיהו ויאמר אל שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה'…". כאן התמונה שונה מהמסופר בספר מלכים. לפי המסופר במלכים החל תהליך התיקון בשנת שמונה עשרה למלכות יאשיהו, דהיינו כשהיה בן 26. אך לפי המסופר בדברי הימים תהליך זה החל שש שנים קודם, דהיינו עוד לפני מציאת ספר התורה, כשיאשיהו היה בן 20, וכבר אז מנהיג הוא מהפכה שעולה על המהפכות שערכו המלכים שקדמו לו. אין ספק שזו דמות ענקית בהנהגת אומה. מכאן נעבור לפרק לה, פס' א. שם מתואר דבר שלא מתואר בספר מלכים. יאשיהו עושה קורבן פסח. פסח זה קרוי בפי חז"ל פסח יאשיהו. ובפס' ג נאמר: "ויאמר ללוים… תנו את ארון-הקדש בבית אשר בנה שלמה בן-דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף…". זוהי עוד חידה מימי יאשיהו. וכי היכן היה הארון בכל התקופה הזו? בחוץ?! וכי היו נושאים אותו בכתף? מספרים חז"ל שלאחר שמיעת נבואת חולדה גנז יאשיהו את הארון, את האורים והתומים, את צנצנת המן ואת מטה אהרן במחילות הר הבית. וזו כוונת הפסוק "בבית שבנה שלמה בן דויד" - בתוך הבית, בפנים. הגמרא מספרת שפעם אחת היה אחד הכוהנים עוסק בהטלעת עצים בלשכת העצים ופגע קרדומו באחד מאריחי הרצפה, והחל אותו אריח לשקוע. קרא הכהן לעזרה, אך לא הספיקו להצילו עד שיצאה נשמתו. וידעו כולם שהארון היה גנוז שם. פס' ז: "וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני-עזים הכל לפסחים…". דהיינו כל מי שלא היה לו כסף לקניית קורבן קבל מהמלך. פס' יז-יח: "ויעשו בני-ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא ואת חג המצות שבעת ימים. ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא, וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו…". אם כן גדלות מיוחדת במינה מוצאים אנו אצל יאשיהו. אך אז מתחיל הספור עם פרעה נכה. פס' כ-כא: "אחרי כל זאת אשר הכין יאשיהו את הבית עלה נכו מלך-מצרים להלחם בכרכמיש על-פרת… ויצא לקראתו יאשיהו. וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אם אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני, חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך". לפי המדרש שם אלוהים הראשון קדש, שם אלוהים השני עבודה זרה. פס' כב: "ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להלחם-בו התחפש ולא שמע אל-דברי נכו מפי אלקים, ויבא להלחם בבקעת מגדו". גם שם זה לפי חז"ל שם קודש הוא. ואז יאשיהו נפגע. פס' כד-כה: "… וימת ויקבר בקברות אבותיו וכל יהודה וירושלִם מתאבלים על יאשיהו. ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל הֹשרים והֹשרות בקינותיהם על יאשיהו…". אלו הם אילי הארץ שמקוננים על יאשיהו, כמו שמצינו בתחילת הקינה. שרים (בשין ימנית) שהם שֹרים (בשין שמאלית). איזו קינה קונן ירמיהו על יאשיהו? את הקינה שחבר הקליר. אם כן הפרשיה מדברי הימים מוסיפה לנו על הנאמר במלכים, כעת נראה איך הקליר שוזר בפיוט בצורה נפלאה את הנאמר בשני הספרים.

אומרת הקינה: "טובים רֵעִים נקראו בשלחו מלאך, מה לי ולך היום לתלאך, ידי עם הארץ דמים במלאך, תענש בבצעי את פני פלאך". מבאר פרופ' דניאל גולדשמידט ז"ל שטובים ורעים הכוונה ליאשיהו ולפרעה נכה שהיו חברים. פרעה נכה עבר בארץ ישראל. הוא לא חשב שיש בזה כלל בעיה - "מה לי ולך" (דברי הימים ב, לה, כא). "בשלחו מלאך" זה השליח ששולח פרעה נכה ליאשיהו שבפיו המסר לשם מה אתה עולה לקראתי למלחמה? "מה לי ולך היום לתלאך" - לאה פירושו עיף, אתה בא להתעייף נגדי. "ידי עם הארץ דמים במלאך" - אתה רוצה למלא את ידי החיילים שלי בדם. חיילי יצטרכו להכות בחייליך. "תענש בבצעי את פני פלאך" - הכוונה אם אני אפגוש את פני כבודך אתה תיענש. מדוע תיענש? מבארים חז"ל באיכה רבה (א, סא): "'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי' מי אמרו לפס' זה? יאשיהו אמרו. הדא הוא דכתיב (זה הוא שכתוב): '... עלה נכו להלחם בכרכמיש על פרת' - בקרקסיון (קרקס) דעל פרת" - היה שם קרקס. וממשיך המדרש "'וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך... ואלקים אמר לבהלני' - מפי הקב"ה אני עולה. מהו הביאור לכך? יאשיהו כמעט שהצליח להעביר את רוע הגזירה על חורבן הבית, ובגלל זה שולח הקב"ה את פרעה נכו לכרכמיש שעל נהר פרת להלחם באשור ולעכב את ההתפתחות המדינית במסופוטמיא - באזור אשור ובבל. אם יאשיהו לא היה מפריע ופרעה נכה היה נלחם היה אפשר לעכב את חורבן הבית יותר. לכן בא פרעה נכה ומסביר ליאשיהו נשלחתי לעזור לך. מפי הקב"ה אני הולך. וממשיך המדרש: "'חדל לך מאלוהים אשר עמי' - זה לשון עבודת אלילים". האמת היא שפרעה נכה התכוון לאלוהים לשון קדש, אך "זה לא יעזור לו", כי "אלוהים אשר עמי" יכול להיות רק אלוהים של ע"ז. אין הגויים משיגים אמונה בד', וכל אמונתם חלקית, כמו בע"ז. ממשיך המדרש: "'ולא הסב יאשיהו פניו ולא שמע אל דברי נכו מפי אלקים' - זה ירמיהו שאמר ליאשיהו כך מקובלני מישעיה רבי (ישעיה יט): וסכסכתי מצרים במצרים ולא שמע לו, אלא אמר לו: משה, רבה דרבך לא כך אמר (ויקרא כו): 'וחרב לא תעבר בארצכם', וחרבו של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי". אם כן יש ויכוח בין יאשיהו לירמיהו. ירמיהו אומר: "וסכסכתי מצרים במצרים" - כך למדתי אצל ישעיהו. מה אתה מתאונן, מה אכפת לך? זו שליחות של הקב"ה שיריבו. אומר לו יאשיהו: אתה מביא הוכחה מרבך, אך הרב של רבך אמר משהו אחר: "וחרב לא תעבור בארצכם". לפרעה נכה יש כוונות טובות אבל זה בלתי אפשרי, זה נגד התורה. אומר המדרש: "וחרבו של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי, והוא לא היה יודע שכל דורו עובדי ע"ז היו". כאן התחיל חטא ליצני הדור. מה מתכון כאן המדרש לומר? יאשיהו נכשל שלא שמע לדברי ירמיהו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" - פי ה' ופי ירמיהו, ולכן כתוב פיהו. אך מדוע אמרו חז"ל: "והוא לא היה יודע שכל דורו עובדי ע"ז היו"? אלא זהו שורש הכישלון של יאשיהו. הוא לא הבין שלא המצב הנראה לעיניים הוא גם זה המבטא את המצב הפנימי, ולכן נכשל בהמראת פי ירמיהו.

נחזור לפיוט: "כלה המוני לכת ארם נהרים" - דהיינו הוא גרם לכיליון של הצבא על ידי שהלכו לארם נהריים. "למען לא תעבור חרב כל שהוא באפרים, ולא שמע לחוזה לשוב אחורים, כי גזרה נגזרה לסכסך מצרים במצרים". הרי מדובר בבבל, מה הקשר למצרים? רואים אנו כמה נצרך הוא פירושו של פרופ' גולדשמידט.

המשך הקינה: "מחטאת סתירת מזוזות, חזון ענתותי החלו לבזות, נעו ענמים לחומו להבזות, ולא הסב פניו וספדו על זאת". "חומו" פירושו גופו, גוויתו. "ולא הסב פניו" דהיינו לא חזר בו מההתנגשות עם פרעה נכה. אם אכן יאשיהו היה חוזר בו, הכל היה מסתדר. המשך הקינה: "סורו העידו עַד לא שאיה, וימאנו סור ומט יסוד נשיה" ירמיהו אומר לו עזוב אותו לפני שיהיה חורבן. נשיה ביטוי לאדמה, לארץ, דהיינו התמוטטות יסוד הארץ. כאן בא הקליר ואומר בצורה ברורה שבגלל מותו של יאשיהו חרב בית המקדש, אבן השתייה שממנה הושתת כל העולם. "פני קְרָב כְּקָרַב ולא עלתה לו רטיה, ויורו המורים למלך יאשיה". פירוש "לא עלתה לו רטיה" הוא שתפילתו לא עלתה - הייתה חציצה, או לא הייתה לו רטייה. "עודנו עוצם עיניו בגויו נוחצים - זהו יאשיהו שעוצם את עיניו ו"חץ אחר חץ מורים ולוחצים" - מוחצים לגופו חץ אחר חץ. "צדוהו ושמוהו כמטרה לחצים, ויזרקו בו שלש מאות חצים", שכך אומר המדרש שם, שזרקו בו שלש מאות חצים ועשוהו ככברה.

"קלים הטו אחריו אזון מוצא פיהו, ועד מצוי נפש מעשיו הפיהו, רוח שפתיו הפצה מפיהו, .צדיק הוא ה' כי מריתי פיהו". כאן נזדקק למדרש המספר שירמיהו רץ אל יאשיהו כדי לשמוע מה הוא אומר ברגעיו האחרונים. והוא שמע שהוא אמר: צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי." "קלים" - אלו המלאכים שהלכו לשמוע מה אומר יאשיהו במותו, ואחר כך מסרו זאת לירמיהו. "ועד מצוי נפש מעשיו הפיהו" - דהיינו עד מיצוי נפשו, עד מותו ראו את מעשיו היפים, שכן במותו אמר הוא צידוק הדין, ולא התרעם.
ממשיכה הקינה: "שישי נוף כי קנא זעם" - שימחו המצרים שהקב"ה כועס על ישראל. "לשלם שאונם בעון בצעם". "לשלם שאונם" - רעש, קול פורענות בעבור חטאם. "תם כתם הטוב עם זו בפשעם" - יאשיהו קרוי כתם הטוב. "עם זו בפשעם" - בגלל חטא "עם זו יצרתי לי", עם ישראל. "ויקונן עליו כל איכה יועם". אומרים חז"ל שפרק ד' באיכה - "איכה יועם זהב" הוא קינה של ירמיהו על יאשיהו. זהו אם כן הנאמר בדברי הימים (ב, לה, כא): "ויקונן ירמיהו על יאשיהו". אומר הקליר שלמצרים יש מזל שיאשיהו לבדו, ואין לו מספיק גיבוי רוחני מהאומה. זאת היא הסיבה לנפילת יאשיהו. יאשיהו נהרג כשהצטרפו שני החשבונות, החשבון של יאשיהו והחשבון של העם. "תם במקרה אחד כוס מגידו לשתות". "תם" - נשלמה כוס התרעלה. מהו אותו מקרה אחד? תשובה נקבל על פי מדרש מופלא שמצא פרופ' דניאל גולדשמידט ז"ל בויקרא רבה, תחילת פרשת אחרי-מות (כ, א), וזה לשונו: "ר' שמעון פתח (קהלת ט) 'הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע'. 'לצדיק' - זה נח שנאמר בו (בראשית ו) איש צדיק. אמר רבי יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו. 'ולרשע' - זה פרעה נכה כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה לא היה יודע מנהגיו. הכישו ארי ושברו. זה מת צולע וזה מת צולע. 'לזובח ולאשר איננו זובח'. 'לזובח' -זה יאשיהו. 'ולאשר איננו זובח' - זה אחאב שבטל קרבנות ישראל לד'. 'מקרה אחד להם' - זה מת בחצים וזה מת בחצים. היינו דכתיב: מקרה אחד לצדיק ולרשע". מנפלאות השגחת הבורא אשר אינן מובנות לאדם.

המשך הקינה: "במועד שנת השמיטה כגע הקהל לאתות, תלה בעשרים ושתים מהרוס שתות, כי ספדו לו איכה בעשרים ושתים אותיות". יאשיהו לאחר שמצא את ספר התורה עשה מעמד הקהל. ולמרות שלא הצליח לבטל את החורבן, הצליח לעכב אותו עשרים ושתיים שנה. על כן קונן עליו ירמיה קינה בת עשרים ושניים פסוקים.

ומסיימת הקינה: "אותות קינות לבטה מחולי, עת כי שכחתי מחוללי, זמותי כי לעד יאהילי, רשעתי ונסעתי ונטש אהלי". השמחה הפכה לאבל. מחולי נהפך לקינות. בגלל ששכחנו את שם ד' מחוללנו. חשבנו שהשכינה תשכון בנו לעד והנה נוטש אהלי. אבל למרות שנוטש, אנו יודעים כי ד' שוכן עם ישראל לעד, אם כי כרגע בנסתר, אבל בקרוב בימינו יגלה לעינינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il