ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
רבא מחדש שאם האשה אומרת לאדם "תן מנה לפלוני ואקדש לך" מועיל והיא מקודשת מדין ערב, שכן ערב משתעבד למרות שההנאה לא הגיעה לידו, כך גם אשה יכולה להשתעבד ולהקנות עצמה למרות שההנאה לא הגיעה לידה. הראשונים נחלקו כאן במה בדיוק האשה מתקדשת, ושורש התשובה נעוץ בהבנה מה בדיוק התחדש בדין ערב וכיצד הוא משתעבד.
הריטב"א (ד"ה ערב) מסביר שאין כוונת הגמרא שערב לא מקבל שום הנאה, כי אם כן ודאי לא היה משתעבד, אלא כוונתה שאינו מקבל את ההנאה מגוף המעות אך הוא נהנה מכך שהלווה לחברו על אמונתו (של הערב), והנאה זו היא שוות כסף, ובשווה כסף זה משתעבד הערב. כך גם האשה מתקדשת בהנאה שיש לה מכך שנתן מנה לפלוני על פי דיבורה.
אולם מדברי התוס' לא נראה כך. התוס' בבבא מציעא (נז ע"ב ד"ה לספק) כותבים שאסור לאדם לתת מאה זוז לחברו על מנת שיחזיר להקדש מאה ועשרים, כי כמו שראינו בסוגייתנו שאפילו אם לבקשתה נותן את הכסף למישהו אחר היא מקודשת מדין ערב, כי נחשב כאילו היא קיבלה ממנו, כך גם כאן נחשב כאילו המלווה קיבל ממנו מאה ועשרים, והרי זו ריבית גמורה. וכעין זה כותבים (עא ע"ב ד"ה ומצאו) שאסור לאדם להלוות לחברו על מנת שיתן סכום יותר גדול לנכרי, כי מדין ערב נחשב כאילו פורע למלווה עצמו, וזו ריבית גמורה. רואים מדברי התוס' שהאשה לא מתקדשת בהנאה שעשה על פי דיבורה אלא היא מתקדשת בגוף המעות משום שהתורה חידשה שנחשב כאילו היא קיבלה.
צריך להבין בדברי התוס' מהי הסברא בכך, האם זו גזירת כתוב ללא סברא?! הרב אליהו ברין שליט"א הטעים זאת על פי היסוד הנאמר בכתובות קי ע"א "הפוכי מטרתא למה לי?". כך גם כאן, אם האשה רוצה לתת מנה לפלוני, במקום שהבעל ייתן לאשה והיא תתן לפלוני אנו מאפשרים לו לתת ישירות לפלוני ולהחשיב זאת כאילו עבר דרכה, כאילו הוא הביא לה והיא מסרה לפלוני.
במנחת אשר (סימן טו אות ב ד"ה ונראה בזה) מטעים שהואיל והכסף ניתן לפלוני על פי רצונה נחשב שנהנתה מגוף הכסף כי גם נתינה לאחרים זה אחד מדרכי השימוש בכסף.
הרשב"ם בבבא בתרא (קעג ע"ב ד"ה גמר) מנמק את החיוב של הערב "ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הַלֹוֶה". המשמעות היא שאנו מתייחסים לערב כאילו הוא הלווה אלא ששלח את המלווה להלוות ללווה במקום לערב, והרי זה כאילו הוא הביא לערב אלא שהערב חזר ונתן לו ושלחו ללת את הכסף ללווה. כעין זה המחנה אפרים (ריבית סימן יא) מסביר את הדין הנזכר לעיל של ריבית בשיטת התוס', שכאשר הלווה נותן לפלוני את הכסף הוא עושה זאת בשליחותו של המלווה, כלומר, ולכן זה כאילו המלווה מקבל את הפירעון אלא שחוזר ושולח את הלווה לתת אותו לחברו. לפי זה גם בקידושין, נחשב כאילו הבעל נתן לאשה את הדינר והיא חזרה ושלחה אותו לתת את הדינר ממנה לחברו. לפי דרך זו נראה שלא מדובר כאן בדיני שליחות ממש, אלא עיקר החידוש הוא שנחשב כאילו הערב קיבל וחזר וביקש מהמלווה שיקח את המעות, ומכאן והילך בקשתו שישגרם ללווה אינה אלא כ'מעשה קוף בעלמא' ואינה משמעותית להתחייבותו של הערב שהרי התחייב כבר ברגע ש'כאילו קיבלם וחזר ונתנם למלווה'. לכאורה דרך זו זהה לדרך של "הפוכי מטרתא" שהרי עיקר החידוש הוא שהואיל והערב רוצה שינתנו ללווה אנו מחשיבים זאת כאילו הוא קיבלם וחזר ונתנם ללווה אלא שאנו מקצרים את ההליכים ומוותרים על הצורך לתת בפועל לערב.
אך לכאורה אפשר להסביר את עניין השליחות באופן שונה, שהלווה נחשב כשליח קבלה של הערב לקבל את ההלוואה, ולכן ברגע שהלווה מקבל את ההלוואה הרי זה כאילו הערב לווה. לפיז דרך זו נראה שמדובר על גדרי שליחות גמורים. אולם בדברי התוס' אי אפשר לומר כך, שהרי הם עוסקים במקרה שמצווהו לתת לנכרי, ולדרך זו לכאורה נחשב הנכרי כשליח המלווה ולכן כשנותנים לנכרי הרי זה כאילו השיבו ריבית למלווה, אך אי אפשר לומר כך שהרי נכרי אינו בר שליחות.
כעת נתבונן בשיטת הריטב"א. הפני יהושע (ד"ה גמרא אמר רבא) מקשה על שיטתו, אם ההנאה היא שוות כסף והוא מקדשה בכך מה החידוש ומדוע נזקקנו ללמוד מדין ערב, הרי אנו כבר יודעים ששווה כסף ככסף. מתוך קושיא זו הוא דוחה את שיטתו.
הרב גוסטמן בקונטרסי שיעורים (שיעור ח אות ב) מיישב שבאמת פשוט שניתן לקדש בשווה כסף, וכן פשוט שגם הנאה נחשבת לשווה כסף כפי שראינו שיכולה להתקדש ב"שחוק לפני רקוד לפני" ולא מסתבר שרק לאחר שלמדנו מערב שהנאה יכולה להיחשב כשוות כסף מועיל לקדש ב"רקוד לפני", אלא יש לחלק בין הנאה להנאה. יש הנאה שהיא שוות כסף עבור כולם ורגילים לשלם עליה, ובהנאה כזו אכן פשוט שניתן לקדש כמו בכל שווה כסף, ולכן אין חידוש בכך שניתן לקדש ב"רקוד לפני". אולם ההנאה שיש לערב מכך שהחזיקו אותו כנאמן ונתנו כסף על פיו אינה הנאה שרגילים לשלם עליה, מלווה לא יכול לדרוש תמורה כספית מדין "נהנה" על כך שגרם לערב הרגשה טובה בכך שהחזיקו כנאמן. בכל זאת חידשה התורה שהואיל ובאמת יש כאן הנאה שוות כסף יכול הערב להשתעבד על ידה וכן יכולה האשה להתקדש בכך.
לאור שתי ההבנות הללו נעיין כעת בדברי הגמרא בבבא בתרא קעג ע"ב העוסקת בשורש הדין – בערב עצמו. הגמרא שואלת מניין לערב שמשתעבד ומשיבה שנלמד מהפסוק במשלי "לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו". לאחר מכן אמימר אומר שדין זה תלוי במחלוקת אם אסמכתא קניא ודוחה רב אשי שלא ניתן לומר כך שהרי מעשים שבכל יום שאנו פוסקים מצד אחד שאסמכתא לא קניא ובכל זאת פוסקים שערב משתעבד, ולכן מתרץ שבערב אין בעיה של אסמכתא בגלל שבהנאה שהוא נאמן על המלווה הוא גומר ומשעבד עצמו.
לכאורה מפורש כהבנת הריטב"א שהשיעבוד נעשה על ידי ההנאה שמקבל, אולם לאחר העיון לכאורה פשט הגמרא משמע יותר כהבנת התוס', כי הגמרא למדה ממקור שערב משתעבד ורק לצורך ההתגברות על בעיית אסמכתא הזכירה הגמרא את עניין ההנאה, ואם כן הנאה זו אינה נצרכת לעצם הקניין אלא רק גורמת לכך שגמירות הדעת תהא מספיק טובה למרות שיש כאן חסרון בגמירות דעת בגלל האסמכתא, ואכן כך פירשו המחנה אפרים (ערב סי' א) והקונטרסי שיעורים (אות א) את הגמרא לפי שיטה זו. לשיטת הריטב"א צריך לבאר שהגמרא כבר ידעה שהקניין נעשה מכח הנאה זו ובכל זאת נזקקה למקור מהפסוקים משום שכמבואר למעלה עדיין יש בכך חידוש הואיל ואין זו הנאה שרגילים לשלם עליה, וכן עדיין התקשתה מדין אסמכתא, ותירץ רב אשי שיש בכח הנאה זו להתגבר על חסרון הגמירות דעת הנוצר מהאסמכתא.
התוס' רי"ד (ח ע"ב) הולך כפי הנראה בדרך שלישית ומחודשת. הוא כותב כשיטת התוס' שכיוון שנתינת הבעל לאותו פלוני היא בציווי האשה וברצונה נחשב כאילו נתנו בידה, אך הוא מוסיף שהוא הדין לגבי גט, אם היה בעלה נותן לה גיטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש היא מגורשת כי נחשב כאילו שם בידה. מדבריו עולה שאין זה רק דין בכסף שנחשב כאילו הוא קיבל את הכסף בעצמו 1 , מהטעמים הנזכרים למעלה, אלא שביכולת האדם להרחיב את תחומו ולומר שכל דבר שמניחים עבורו במקום כל שהוא ייחשב כאילו הונח בתחומו, וצריך עיון גדול מה הסברא בכך. ונראה לצמצמו שדין זה שייך רק לגבי קניינים ופעולות שמטרתם להחיל חלויות משום שכל עניינם הוא סמלי, כגון נתינת כסף למוכר היא ביטוי מובהק לכך שקנה, וביטוי זה מובע גם כאשר לא נותן ממש לידו אלא למקום שרצה שיונח שם. לכן מועיל גם בגט שעניינו החלת חלות של גירושין.
נפקא מינות
ריבית
כפי שכבר ראינו, ישנה נפקא מינה לעניין ריבית, שלדעת התוס' אסור להלוות לאדם על מנת שיחזיר לחברו סכום גבוה, כיוון שנחשב כאילו המלווה קיבל את הפירעון בעצמו. המחנה אפרים (ריבית סימן יא) מעיר על כך שהריטב"א עצמו בבבא מציעא (סט ע"ה ד"ה אמר רבא) כותב שזו ריבית, אלא שבעצמו מנמק שם כטעם התוס' "הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק", ולכאורה זו סתירה כי לא הלך כשיטתו בקידושין שבפירוש כתב שלא נחשב כאילו הגיע לידו 2 .
פרוטה מצומצמת
הקונטרסי שיעורים (שיעור ח אות ד) כותב שיש להסתפק לשיטת הריטב"א אם מועיל גם כאשר נותן לפלוני פרוטה בדיוק, כי יש לומר שההנאה מכך שנותן פרוטה על פי דיבורה שווה פחות מפרוטה, ושמא לכן דקדקו בגמרא לומר "תן מנה לפלוני", אולם לשיטת התוס' ודאי מועיל אף בפרוטה בדיוק משום שנחשב כאילו היא קיבלה. וכן כתב המנחת אשר (ד"ה וראיתי) בשם החמדת שלמה ובשם רבי עקיבא איגר , שלפי הריטב"א ודאי צריך לתת יותר מפרוטה כדי שההנאה תהיה בשווי פרוטה, וכן כתב גם הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות תרמח).
מי שאינו בר שליחות
למעלה העלנו אפשרות שמועיל מצד שליחות, ולדרך זו דין ערב יועיל רק כאשר המקבל והמתקדשת ברי שליחות, אך כבר הערנו שמהתוס' מוכח שאין צורך בגדרים הלכתיים של שליחות אלא מספיק 'מעשה קוף' בעלמא, ואכן כך כותב המנחת אשר (סי' טו אות ב ד"ה ונראה דכיון) 3 .
תנם על הסלע/ זרוק לים
הגמרא בדף ח ע"ב אומרת שאם אמר לה התקדשי לי במנה והשיבה שיתנם על גבי סלע אינה מקודשת, ואם היה הסלע שלה מקודשת. רש"י מסביר שאינה מקודשת משום שאינה קונה את המעות בקניין חצר, ולכן דווקא אם הסלע שלה מקודשת לפי שאז קונה בקניין חצר. הריטב"א דוחה ומסביר שאין הכוונה שמתקדשת מכח הזכייה בכסף לעצמה אלא מדין ערב, כלומר, מההנאה שהוציא ממונו מרשותו על פיה. ומוסיף גם שמטעם זה האומר לחברו זרוק מנה שלך לים או למקום האבד ואתחייב לך אכן חייב. גם במקרה שאומרת הנח על סלע סתם יכולה עקרונית להתקדש מדין ערב אלא שהאומדנא היא שאמרה כך בדרך דיחוי ואינה מעוניינת להתקדש לו.
הרא"ש (סימן יב) מפרש את המקרה בגמרא, שלאחר שאמרה לו להניח על הסלע זרק את המנה לתוך חיקה ולכן מקודשת, ובסלע סתם אומדים שאמרה בדרך דיחוי. ובהמשך (סימן יג) דן האם ניתן להתקדש במקרה זה מדין ערב, כגון שהיא אומרת לו הנח על גבי סלע ואתקדש לך, שאז אין זה דרך דיחוי. הוא מביא שמקצת הגדולים כתבו שמועיל (כדעת הריטב"א) אך הוא עצמו מסתפק ונוטה לומר שלא מועיל מדין ערב אלא כשמגיעה הנאה על כל פנים לאיש אחר, אך אם אף אחד לא מקבל הנאה אין כאן דין ערב.
לכאורה מחלוקתם תלויה במחלוקת באופן החלות של דין ערב. הריטב"א לשיטתו שהחלות היא מכח ההנאה שהוצא ממון על פיו סובר שמועיל גם במקום שהממון לא הגיע לידי אף אחד אלא הושלך לים או על סלע, ואילו הרא"ש הלך בפשטות בדרכם של התוס', שנחשב כאילו הערב קיבל את הכסף, ולכן יש מקום לומר שמועיל דווקא במקום שמישהו אחר קיבל את הכסף, שאז אנו יכולים לומר שנחשב כאילו קיבל במקומו 4 . מטעם שליחות או מטעם שנחשב כשימוש בכסף – אך אם אף אחד לא קיבל את הכסף אלא הושלך לים לא שייך טעם זה. לפי הטעם של "הפוכי מטרתא" נראה שיועיל גם בזרוק לים.
כשהיוזמה באה מהבעל
יש מקום לומר שתהיה נפקא מינה במקרה שהיוזמה לא הגיעה מצד האשה אלא מצד הבעל והיא נתרצתה. לפי התוס' גם במקרה זה יועיל, כי חידשה התורה שגם כאשר אחר מקבל נחשב כאילו היא קיבלה, אם הסכימה לכך, אך לפי הריטב"א שכל הקניין מבוסס על כך שיש לה הנאה בכך שעושים על פי דיבורה, ברגע שהבעל היוזם והיא רק נתרצתה, לכאורה לא קיימת הנאה זו.
אולם לכאורה מוכח שהריטב"א מודה גם במקרה זה, מהסוגיא בדך ח ע"ב, שאם אמר לה התקדשי לי במנה והשיבה תנם על הסלע אם היה סלע שלה מקודשת, וגם על סלע סתם הייתה מקודשת לולא היינו אומדים שכוונתה לדחותו. במקרה זה הוא מעצמו רצה להוציא ממונו ולתת לה, ובגלל דיבורה רק שינה ובמקום לתת לה נתן על הסלע, אך בכל מקרה היה מפסיד ממונו. לכן נראה מכך שגם כשהוא היוזם והיא מתרצה יש לה הנאה כי סוף סוף לולא התרצותה לא היה מוציא הממון ואם כן הוציא אותו מחמתה 5 .
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' מלווה כה, ב) בעיקר דין ערב כותב: "הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין באותה הנייה שעבד עצמו". באופן פשוט משמע כשיטת הריטב"א שההתחייבות נעשית מכח ההנאה שמקבל הואיל והיא שוות כסף. כך משמע גם בדבריו לגבי קידושין מדין ערב (אישות ה, כא): "האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת, אף על פי שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה".
אולם בהלכות מכירה (יא, טו) כתב שאדם יכול לחייב את עצמו אף ללא קניין, אם אומר בפני עדים "הריני חייב לך מנה בשטר" ונימק "שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב". מכאן עולה בפשטות שהסיבה שערב משתעבד היא שדווקא לנתינה או מכירה של חפץ צריך קניין אך להתחייב בחוב אפשר אף ללא קניין.
הקצות (מ ס"ק א) סובר שאין זו הכוונה וגם כדי להתחייב יש צורך בקניין והטעם שכאן מועיל היא שעל ידי כך שמודה מתבצע "קניין אודיתא". אך הפני יהושע בסוגייתנו (ד"ה גמרא אמר רבא) וכן המחנה אפרים (ערב סי' א) מסבירים שאכן לדעת הרמב"ם ניתן להתחייב ללא קניין וזה גם הטעם שערב מתחייב. את דברי הגמרא בבבא בתרא שבההיא הנאה גמר ומשתעבד הם מסבירים כפי שהסברנו בדעת התוס', שטעם זה רק נועד כדי להסיר את הבעיה של אסמכתא ולא לעצם הקניין. נצטרך להידחק ולהסביר גם בדברי הרמב"ם בהלכות מלווה "באותה הנייה שעבד עצמו" שכוונתו שבגלל ההנאה יכול להשתעבד הואיל והיא מתגברת על בעיית האסמכתא.
לפי הסברם עולה השאלה כיצד ניתן ללמוד מדין ערב לקידושין הרי בקידושין לא מדובר בהתחייבות בלבד אלא בקניין. בנקודה זו נתפצלו דרכיהם. המחנה אפרים מסביר שמדין ערב רק למדנו שהנאה זו היא משמעותית, ומכיוון שכך ניתן לקדש כדברי הריטב"א בההיא הנאה, כמו שניתן לקדש בכל שווה כסף. ואילו הפני יהושע מסביר שהואיל וערב משתעבד ומתחייב בתשלום, כך גם אשה שעל סמך דיבורה הוציא אדם מנה מכספו ונתן לאחר משום שהתחייבה להתקדש, הרי שאם תסרב ולא תתרצה להתקדש היא תתחייב להשיב לו את המנה שהוציא בעקבות דיבורה, נמצא שעל ידי הקידושין נפטרה מהמנה, ולכן יכול לקדשה בהנאה זו.
^ 1.אולם בקונטרסי שיעורים הבין שהתוס' רי"ד והתוס' זו אותה שיטה.
^ 2.במנחת אשר (סי' טו אות ב ד"ה ונראה לבאר) מסביר את הריטב"א כשיטת התוס' על מנת ליישב את הסתירה, ומסביר שגם לדעתו הטעם של דין ערב הוא שכאשר נותנים על פי דיבור הערב נחשב כאילו הערב משתמש במעות ואוכל אותם, וסבר שאפילו בזרוק לים הואיל והערב רצה בכך נחשב כמשתמש בהם הואיל ונעשה בכך רצונו.
^ 3.והוכיח זאת מכך שהתוס' והראשונים למדו מכך לדין ריבית בגוי למרות שאינו בר שליחות.
^ 4.אך אין זה מוכרח כלל, כי אפשר לומר שהטעם של "הפוכי מטרתא" שייך גם בזרוק לים ולאו דווקא כשניתן לבן אדם, כי סוף סוף במקום שיתן לאשה והיא תזרוק לים 'קיצרנו את ההליכים' והוא זרק. הצד השני הוא לומר שרק בנתינה לבן אדם חודש שהתורה 'מקצרת הליכים'. כמו כן לגבי הטעם של שימוש במעות, כבר נזכר בהערה למעלה שהמנחת אשר דוחה תלות זו ומסביר שגם לריטב"א הטעם של דין ערב הוא שנחשב כשימוש במעות, ובכל זאת סובר שאפילו בזרוק לים נחשב כמשתמש במעות הואיל ונעשה בכך רצונו.
^ 5.ואולי עדיין יש מקום לחלק, ששם הוא רצה להוציא באופן מסויים (שהיא תקבל) ולבסוף הוציא באופן אחר בעקבות בקשתה ולכן נחשב שהוציא על פיה לגמרי, אך במקרה שמראש אמר לה שיתן לפלוני ויקדשה ונתרצתה שמא לא ייחשב כמוציא על פיה.
איך ללמוד אמונה?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
שבועות מעין עולם הבא!
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך עושים קידוש?
שיא השיאים בפסח!
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
