ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש קידושין

קידושין דף מא ע"א

שליחות במצוות

954
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הראשונים והאחרונים עמדו על השאלה באלו מצוות מועיל למנות שליח ובאלו מצוות לא שייך למנות שליח. כמובן, היה ברור לכולם שישנן מצוות כמו תפילין וישיבה בסוכה שלא שייכת בהן שליחות. היה מקום לחלק ששליחות שייכת רק בקניינים וחלויות, ולפי זה אין חידוש מיוחד במצוות שהן יכולות להיעשות על ידי שליח, אלא שכל מצווה שעניינה הוא הקנאה וכד' ממילא היא יכולה להיעשות על ידי שליח כי בהקנאה ניתן לעשות שליח, ולכן שליח מועיל בקידושין, גירושין, הפרשת תרומות ומעשרות וכד'. אולם מצאנו בסוגייתנו שאחד המקורות שמביאה הגמרא (מא ע"ב) לדין שליחות הוא משחיטת הפסח, והרי שם לא מדובר בקניין ובכל זאת מועילה שליחות, ואם כן עלינו לחפש הגדרות אחרות, אימתי מועילה שליחות ואימתי לא.

מועיל במצוות שעיקרן בתוצאה ולא באלו שעיקרן במעשה
המהר"ח אור זרוע (סימן קכח) שואל שאלה זו: "מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה?" ומשיב: "ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".
כלומר, החילוק הוא בין מצוות שעיקרן ותכליתן הוא בתוצאה כמו עשיית מעקה, שוודאי מטרת המצווה הוא התוצאה שהגג יהיה מוגן ואף אחד לא יפול, ולכן בהן מועילה שליחות, כי לא אכפת לנו מי יעשה אלא העיקר שייעשה, לבין מצוות שעיקרן הוא עצם המעשה, ולכן בהן צריך שדווקא המצווה יעשה את המעשה ולא שליחו 1 . וכן מבארו הקובץ שיעורים (כתובות אות רנג) שהביא את דבריו 2 .

מועיל במצוות על פעולות ולא במצוות שעל הגוף
התוס' רי"ד (קידושין מב ע"ב ד"ה שאני) מביא גם הוא שאלה זו: "יש מקשים אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי". ומשיב: "ולאו מלתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום , ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות". יש לעיין בכוונתו, ונחלקו בכך האחרונים.
מתחילת דבריו משמע שהחילוק הוא בין מצווה שעל גופו לבין מצווה שאינה על גופו אלא על פעולה של גופו, ואכן כך הבין בדבריו החתם סופר (ח"א או"ח רא), שהחילוק הוא בין מצוות שעל גופו למצוות שעושה בגופו, ונראה שכוונתו כהגדרתנו. בתפילין המצווה היא שיהיו מונחות על ראשו ועל זרועו, ולכן לא מועיל שיונחו על גופו של השליח, וכן בסוכה המצווה היא שגופו ישב בסוכה. לעומת זאת בשחיטה ומילה המצווה היא שיישחט ושיהיה נימול, ולכן אף שהתורה הטילה את מצוות השחיטה על הבעלים ואת מצוות המילה על האב ניתן לעשות על כך שליח.
לגבי מצוות תפילין מחודש בדבריו שיש שני חלקים במצווה, גם פעולת ההנחה וגם שיונחו על גופו, ולכן כותב שניתן למנות שליח שיקשור על זרועו 3 , וכמו במילה שהמצווה כוללת גם מצווה על הגוף של הנימול וגם על פעולת המילה (שהיא מוטלת על האב, ואם הנימול גדול היא מוטלת על הנימול עצמו). לאור זאת עולה השאלה מדוע לא ניתן לעשות שליח על תפילה וברכות, הרי לכאורה המצווה היא על הפעולה. החתם סופר מתייחס לכך וכותב שגם בתפילה המצווה היא על עקימת שפתיו, כלומר, על גופו.
הקצות בסימן קפב (ס"ק א) למד מדברי הרא"ש כדרכו של החתם סופר בתוס' רי"ד וכתב ששליחות שייכת רק בעשייה ולא בדברים שהן "ממילא" ללא עשייה, ונראה שדבריו כדברי החתם סופר. וגם הוא מסביר שאם שליח קושר תפילין הרי זה כאילו המשלח קשר אך אם השליח קשר על גוף עצמו אין זה כאילו נקשרו על גוף המשלח 4 .
כאמור, מקורו הוא מפירוש הרא"ש. בגמרא בנדרים עב ע"ב נחלקו האמוראים אם בעל יכול למנות שליח שכל פעם יפר את נדרי אשתו או שמהפסוק "אישה יפרנו" יש ללמוד גזירת כתוב שרק הבעל עצמו יכול. הגמרא מקשה על כך כיצד יכול להפר הרי הבעל לא שמע את אשתו נודרת והוא יכול להפר רק "ביום שמעו", ומשיבה שמדובר שהבעל אומר לשליח שיפר כל פעם כשהבעל ישמע. בפירוש הרא"ש (ד"ה והא לא שמיע ליה) מדייק מגמרא זו שלגבי השמיעה לא מועילה שליחות ולכן שמיעת השליח לא מועילה שייחשב כאילו הבעל שמע, ומנמק שלא מועילה בכך שליחות משום "דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות".
האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) הקשה על פירושו מאכילת פסח ואכילת מצה, שהן לכאורה מצוות על הפעולה ולא על גופו ובכל זאת לא מועילה בהן שליחות, ואם נתרץ שגם שם המצווה היא על גופו, שפיו יאכל נתקשה מדוע כשעסקנו בקידושין מג ע"א בשיטת שמאי הזקן שיש שליחות לדבר עבירה ובא רבא לסייג שבשולח את חברו לאכול מאכלות אסורות כגון חלב מודה שמאי שהמשלח פטור, נימק רבא שלא מצאנו זה נהנה וזה מתחייב, והרי אם במצוות אכילה המצווה היא על גופו הוא הדין באיסורי אכילה, והיה לרבא לחלק בפשטות שהאיסור הוא על גופו ולכן לא שייך בכך שליחות.

מועיל רק במצוות שנותר למשלח חלק בעשייתן
אולם את דעת התוס' רי"ד הבין הקצות באופן שונה 5 , כמבואר בדבריו בסימן שפב (ס"ק ב), והוא רואה כעיקר את המשך דברי התוס' רי"ד "האיך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום , ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח... וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות". מבואר שעיקר החילוק הוא אם נותר למשלח חלק בעשיית המצווה או שאינו עושה כלום.
על פי זה כתב הקצות שאפשר לעשות שליח לקביעת מזוזה הואיל והוא ידור בבית עם המזוזה, ומאידך לא ניתן לעשות שליח לכיסוי הדם ולמילת הבן כי בכך לא נותר למשלח שום חלק בעשייה. דבריו אלו לא עולים בקנה אחד עם חילוקו בסימן קפב, כי לפי החילוק בין "מידי דעשייה" ל"מידי דממילא" ניתן לעשות שליח לכיסוי הדם ולמילת הבן, שהרי אלו פעולות, וכבר העירו האחרונים על הסתירה, כי בסימן שפב משמע שמקבל את חילוקו של התוס' רי"ד כפי שמבארו שם, ולא הולך כדרכו בסימן קפב.
הסברא בחילוק זה היא שאם לא נותר שום חלק למשלח אין סיבה שנתייחס למצווה כאילו נעשתה על ידי המשלח, אלא השליח עשאה בעצמו. לדוגמא, אם שליח כיסה את הדם, הרי שהוא עשה בעצמו מצווה שלימה, ואין סיבה שנייחסה לאדם אחר רק בגלל שהאחר ביקש ממנו לעשות זאת.
האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) הסביר את דברי התוס' רי"ד באופן שלישי, כעין חילוקו של המהר"ח אור זרוע, שהחילוק הוא בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה. יש לדקדק קצת כדבריו מכך שמהדוגמאות שהביא התוס' רי"ד רואים שאין הכוונה לעשייה בפועל אלא שהתוצאה היא עבורו. לדוגמא, בקידושין אין למקדש שום חלק בעשייה של הקידושין אלא שהתוצאה היא שהאשה מקודשת לו, וכך גם בגירושין ובתרומות ומעשרות. לכן יש לומר שגם כוונתו היא ששליחות מועילה רק במצוות שעניינן הוא התוצאה והתוצאה קשורה למשלח, כגון שהמצווה נעשתה בממונו 6 (הפירות שלו מעושרים) או שהמצווה תלויה בחלות והיא חלה עבורו (האשה מקודשת לו).
יש להעיר שהתוספת של התוס' רי"ד שהתוצאה צריכה להיות קשורה למשלח לא מוזכרת במהר"ח אור זרוע, ויתכן שנחלקו בכך, ולפי זה תהא נפקא מינה ביניהם לגבי מילת הבן, וכפי שיפורט בהמשך, שלפי המהר"ח אור זרוע תועיל בכך שליחות כפי שכתב במפורש, ואילו לפי התוס' רי"ד לא תועיל, כי אמנם התכלית היא שהבן יהיה נימול אך תכלית זו לא מיוחסת למשלח. כמו כן יתכן שתהא נפקא מינה במצוות שילוח הקן, שעיקר תכליתה הוא התוצאה שהאם לא תצטער בשעה שלוקחים את בניה, ולכן לפי המהר"ח אור זרוע תועיל שליחות, אך לפי התוס' רי"ד לא תועיל כי התוצאה אינה קשורה למשלח (אלא אם נאמר שהעובדה שהוא יקבל ויאכל את האפרוחים נחשבת כקישור למצווה, כמו שאכילת קרבן הפסח נחשבת כקישור למצוות שחיטת הפסח).
לפי זה הפירוש נוטה מעט לדברי הקצות, אך עדיין יש הבדל שלפי הקצות שליחות מועילה בכל מקרה שיש חלק למשלח גם אם חלקו אינו בתוצאה, כגון בפסח, שהשליח עשה את השחיטה והמשלח אכל. ובאמת צריך עיון על הסבר האור שמח ממצוות שחיטת הפסח כי שם לא מדובר בחלות קניינית עבור המשלח ואם כן מדוע מועילה שליחות. וצריך לחדש שהואיל ועיקר מטרת השחיטה היא בשביל מצוות האכילה, לכן גם בשחיטה יש לומר שהתוצאה היא עבור האוכל. לכאורה גם על הסבר הקצות (בסימן שפב) קצת קשה כי אמנם יש לו חלק מעשי באכילה אך זו מצווה נפרדת, וצריך לומר גם לשיטתו שהואיל ועיקר מטרת מצוות השחיטה היא בשביל מצוות האכילה, מספיק שחלקו המעשי יהיה במצוות האכילה.

מצוות מילה
פולמוס גדול קיים בפוסקים סביב שאלת השליחות במצוות האב למול את בנו. האור זרוע (סימן קז) כתב שאסור לאב היודע למול לעשות שליח למול את בנו, והדרכי משה (יו"ד רסד ס"ק א) תמה מדוע הרי שלוחו של אדם כמותו. התבואות שור (סי' כח ס"ק יד) יישב שאכן השליחות מועילה אלא שאסור מטעם מצווה בו יותר מבשלוחו, וזאת על פי שיטתו ש'מצווה בו יותר מבשלוחו' אינו רק הידור אלא איסור 7 . אך הקצות (שפב ס"ק ב) ביאר את דברי האור זרוע כפשוטם שלא מועילה שליחות ונימקם על פי דברי התוס' רי"ד שהובאו למעלה, ששליחות מועילה רק במצוות שנותר חלק גם למשלח, ולפי זה במילה הואיל והמוהל עושה את כל המצווה ולא נותר לאב שום דבר לא מועילה בכך שליחות.
בדרכו של הקצות הלך גם הש"ך (חו"מ שפב ס"ק ב), ושניהם דייקו זאת מדברי הרא"ש בחולין (ו, ח). הרא"ש מביא מעשה באחד שאמר למוהל שימול את בנו וקדם אחר ומלו, ותבע המוהל מן השני עשרה זהובים. רבנו תם פסק שפטור בגלל שבזמן הזה לא דנים מכח 'שליחותייהו קעבדינן' אלא בדברים שיש בהם חסרון כיס, ועוד שבגלל שהמוהל היה שם בשעת המילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם כן הוא לא הפסידו 8 . הרא"ש עצמו השיג על כך וכתב שבלאו הכי יש לפוטרו כי המצווה מוטלת על האב ולא על המוהל, ואם כן רק החוטף מהאב חייב ולא החוטף מהמוהל.
יש לשאול על דברי הרא"ש, מדוע במעשה ההוא החוטף לא חייב עשרה זהובים לאב. אפשר להשיב שאכן חייב אלא שבמעשה ההוא האב לא תבעו, אך הש"ך והקצות כנראה הבינו שתירוץ זה לא מסתבר, ולכן דייקו מהרא"ש שכאשר האב ממנה מוהל למול את בנו, האב לא מקיים בכך את המצווה, ולכן החוטף לא חטף ממנו, כי בין כה וכה הוא לא התכוון למול בעצמו. רואים מכך שבמילת הבן לא אומרים ששלוחו כמותו ולכן לא נחשב שהאב מקיים את המצווה. המנחת אשר (סימן נ ס"ק ב) דוחה את ההוכחה ומחדש שגם אם שליחות מועילה לעצם המצווה, ונחשב שהאב קיימה, מכל מקום לגבי שכר המצווה וסגולתה לא שייך שליחות, ולכן במעלת המצווה לעולם זוכה העושה בפועל ולא המשלח. מכיוון שכך, אי אפשר לחייב את החוטף לשלם לאב, כי התשלום הוא על שכר המצווה שגזל ממנו.

התבוננות בדין לאור שלושת הגדרים
והנה יש להתבונן בדין שליחות במילה לאור שלושת הגדרים השונים שראינו למעלה. הקצות כאן (שפב) הולך בדרכו של התוס' רי"ד על פי הדרך בה פירשו, ששליחות שייכת רק במצוות בהן נותר חלק גם למשלח, ולפי זה אכן שליחות לא תועיל. יש להעיר, שבנימול גדול שכבר הוא המצווה ולא אביו אכן יוכל למנות שליח כי יש לו חלק במצווה, ודווקא לאב שאין המילה נעשית בגופו אין חלק אלא בפעולת המילה ואם ישלח אחר תחתיו לא יוותר לו שום חלק.
לפי החילוק בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים ופעולות שליחות צריכה להועיל גם במילה, וכבר הערנו שבדרך זו צעד הקצות בסימן קפב, ודבריו לכאורה סותרים לדבריו בסימן שפב. אם נקבל את דיוקם של הש"ך והקצות ברא"ש לכאורה זו גם סתירה בדברי הרא"ש שכאן סובר שלא מועילה שליחות במילת הבן ואילו לגבי הפרת נדרי האשה חילק בין דבר שיש בו מעשה לדבר הנעשה ממילא. אך באמת אין כאן סתירה, כי הרא"ש רק ביאר שם מדוע לא ניתן לעשות שליחות על שמיעת הנדר, ושמיעה זו כלל אינה קשורה למצוות ולא שייך בה חילוקו של התוס' רי"ד בין מקרה שיש למשלח חלק במצווה לבין מקרה שאין, אך יתכן מאוד שמעבר לתנאי שכתב שם שלא שייכת שליחות אלא בפעולות ולא בדברים הנעשים ממילא, מודה גם לתוס' רי"ד שלגבי מצוות גם לא מועילה שליחות אלא במקרה שיש למשלח חלק במצווה.
גם לפי החילוק בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה שליחות צריכה להועיל במילה, שכן עיקרה בתוצאה, ואכן המהר"ח אור זרוע שהלך בדרך זו כתב בפירוש ששליחות מועילה במילה.

שליחות בעבירות
הלכה פסוקה היא בדף מב ע"ב כי אין שליח לדבר עבירה מלבד שלושה עניינים שלגביהם יש גזירת כתוב מיוחדת שיש, והם: מעילה, שליחות יד וטביחה ומכירה. ולדעת שמאי הזקן (מג ע"א) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש חייב, ונאמרו כמה הסברים בשיטתו ולפי הסבר רבא לדעתו אכן יש שליח לדבר עבירה. משמע שעקרונית שייכת שליחות גם ברציחה וגם החולקים על שמאי הזקן לא חלקו אלא משום שאין שליח לדבר עבירה, ויש לבחון זאת לאור שלושת ההגדרות שהבאנו.
לפי דרכו של התוס' רי"ד כפי שביארו הקצות , ששליחות שייכת רק במצוות בהן נותר חלק גם למשלח, ברציחה השליח עושה את הכל, ולפי זה קשה כיצד שייכת בכך שליחות, ואכן מכח קושיא זו דחה הקצות בסימן קפב את שיטתו.
לעומת זאת לפי החילוק בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה לא קשה כי ברציחה האיסור הוא מחמת התוצאה. ואכן הקובץ שיעורים (כתובות אות רנג) שהלך בדרכו של המהר"ח אור זרוע, שהחילוק הוא בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה, ביאר לאור זאת את הצורך בפסוק ללמדנו שאין שליחות ברציחה, וכתב שרק במקומות שהעבירה היא בתוצאה נצרך החידוש שאין שליח לדבר עבירה. ועל פי זה גם האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) יישב את קושיית הקצות על התוס' רי"ד, כי כמבואר למעלה האור שמח ביארו כשיטת המהר"ח אור זרוע. ואמנם הוספנו שלפי התוס' רי"ד מועיל רק כשהתוצאה קשורה למשלח ולפי זה קשה כי ברציחה התוצאה לא קשורה למשלח, ונראה שהאור שמח בא ליישב זאת ולכן טרח להסביר שיש חילוק בין מצוות לעבירות, כי במצוות התכלית היא שתיעשה עבור כל אחד ואחד, כגון שלכל אחד תתקדש אשה, ולכן דווקא שם צריך שהתוצאה תהיה מיוחסת לו, ואילו בעבירות עיקר כוונת התורה שהעבירה כלל לא תיעשה ולכן שם תמיד התכלית מושגת גם בשליחות.
כמו כן לפי החילוק בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים ופעולות לא קשה כי רציחה זו פעולה ואם כן שליחות צריכה להועיל גם בה, ואכן החתם סופר (ח"א או"ח רא) שביאר את התוס' רי"ד שהחילוק הוא בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים, כתב שכך יש לחלק גם לגבי עבירות – לולא הדין שאין שליח לדבר עבירה – שעבירות שהן בגופו לא שייך בהן שליחות כגון איסורי שבת שבהן לא הקפידה התורה על עצם המלאכה (ולכן אין שבות בכלים) אלא שגופו לא יעשה את המלאכה, ואילו עבירות שעל גופו שייכת בהן שליחות, והוסיף שבאיסורי אכילה האיסור הוא על פעולת האכילה ולכן נזקק רבא לחלק ששם שמאי הזקן מודה בגלל שלא יתכן שזה נהנה וזה מתחייב. הוא לא מתייחס בפירוש לרציחה, אך גם שאלה זו מתיישבת לאור דבריו.
אם כן, הקצות, האור שמח, החתם סופר והקובץ שיעורים הבינו שיש לדמות את גדרי שליחות בעבירות לגדרים במצוות ולכן דנו, השוו, הקשו ועמלו לתרץ אימתי נזקק הפסוק ללמדנו שאין שליח לדבר עבירה ואימתי לא.
בדרך אחרת הולך הנתיבות (קפב ס"ק א) ובעקבותיו המנחת אשר (סי' נ ס"ק ט). הנתיבות כותב שלגבי העניינים שכן נתרבה בהם שליח לדבר עבירה, כגון מעילה ושליחות יד, הואיל ולא נלמדו מתרומה וכד' בהן יש דרשה "אתם גם אתם" – שיהיה השליח כמו המשלח אלא מפסוקים אחרים האמורים בכל אחד מעניינים אלו, שם יש שליחות אפילו בקטן ובגוי. המנחת אשר כותב על פי זה שהדין של שליחות לדבר עבירה כלל אינו מצד ששלוחו של אדם כמותו אלא שכמו שהתורה אסרה על האדם לעשות עבירה כך היא אסרה עליו לגרום שהעבירה תיעשה על ידי אחר. על פי זה הוא מיישב את דברי הגמרא בדעת שמאי הזקן שנזקקה לנמק את הודאתו באכילת חלב וערווה בכך שלא מצאנו זה נהנה וזה מתחייב. לפי זה גם אין מקום לקושיית הקצות, וייושב התוס' רי"ד גם אם נבארו כהבנת הקצות שהחילוק הוא בין מצוות שנותר למשלח חלק לבין מצוות שלא נותר לו חלק.




^ 1.המהר"ח אור זרוע עוסק בקידושין וגירושין בשליח מצד הבעל אך יש לעיין כיצד מועיל שליח מצד האשה, הרי הגורם לחלות הקידושין והגירושין הם המציאות שיגיע לידה, ולגבי מציאות לא שייך שליחות. הדבר דומה להזאה על טמא מת כדי לטהרו, שאמנם אילו היה פלוני מצווה להזות הוא היה יכול לעשות שליח שיזה במקומו אך הטמא ודאי לא יכול לעשות שליח שיזו עליו במקומו, שהרי הצורך להזות עליו אינו נובע מהמצווה אלא הוא כמציאות (דינית) המקדימה למצווה, שכדי שאדם יטהר צריך להזות עליו, ועל גבי דין מציאותי זה יש מצווה להזות. אם כן, לכאורה הוא הדין לגבי אשה, שיש מציאות דינית מקדימה שאופן הקידושין הוא נתינת מעות בידה ועל גבי זה יש מצווה לקדש, ואם כן אף שמועיל שליח מצד הבעל לא ברור כיצד מועיל מצד האשה. ונראה שבכל ענייני החלויות והקניינים פשוט שמועילה שליחות, וכפי שנתבאר בסוגיית 'שלוחו של אדם כמותו' שבכל דבר המשתלשל ונובע מבעלותו של האדם הוא יכול לעשות ייפוי כח ולהאציל מסמכותו לאחר, ולכן האשה יכולה לעשות שליח קבלה, ולפי זה לא קשה מקבלת קידושין וגירושין למרות שקבלתה היא לכאורה דין מציאותי המקדים למצווה. אולם לפי זה גם לגבי בעל הממנה שליח אין צורך להזדקק לגדרים ולכללים אימתי מועילה שליחות במצוות, כי בחלויות ודאי מועיל, ותימה מדוע המהר"ח אור זרוע כלל דוגמאות אלו בין שאר הדוגמאות של מצוות, ולכאורה צריך לדחוק שהואיל והתנאים שכתב לגבי המצוות מתקיימים גם בשליח הבעל לקידושין וגירושין הוא לא דקדק לחלק ביניהם, אך אין הכי נמי שאין צורך בתנאים אלו, וצריך עיון.
^ 2.גם המנחת אשר (סי' נ ס"ק ה) סובר שהעיקר כדרך זו אך מחלק לשלוש דרגות. א. מצוות שכל עניינן בתוצאה כמו מעקה והריגת חייבי מיתות בית דין. בהן לא צריך כל דיני שליחות ומועיל אפילו על ידי גוי. ב. מצוות שעניינן בתוצאה וגם בעצם הפעולה. בכך מועילה שליחות. ג. מצוות שעניינן באדם שיפעל כמו כל המצוות שהן עבודת ה' על סדר היום (רוב המצוות המנויות בשולחן ערוך בחלק אורח חיים: תפילין, תפילה, ברכות, קריאת שמע, אכילת מצה, אהבת ה', אמונה). בהן לא מועילה שליחות. הוא מביא מקור לדרגה הראשונה מדברי שו"ת הרשב"א (ח"א שנז) הכותב שבית דין יכולים לבער הרע ולהמית את חייבי המיתות על ידי גוי, ומדברי המחנה אפרים (שלוחין סי' יא) הכותב שאפשר לעשות מעקה על ידי גוי (עיין מנחת חינוך מצווה תקמו שחולק), ומדברי הפרי חדש (יו"ד קכ) הכותב שאפשר להטביל כלים על ידי גוי.
^ 3.בפשטות אין כלל מצווה בפעולת הקשירה ומועיל אפילו שגוי יניח על זרועו, אך מדבריו משמע שיש מצווה גם בפעולה ולכן עדיף לעשות זאת על ידי שליח כדי לזכות גם בחלק זה של המצווה.
^ 4.בדבריו לא מצויין שיש מצווה בעצם הקשירה.
^ 5.בסימן קפב הוא הביא את דברי התוס' רי"ד והקשה עליהם ואז כתב שהנראה לדעתו שהחילוק הוא בין מידי דאית ביה עשייה למידי דממילא כדברי הרא"ש, ונראה יותר מלשונו שלא בא להסביר כך את דברי התוס' רי"ד אלא לחלוק עליהם, וכך יתיישבו הדברים גם עם דבריו בסימן שפב, ששם רואים שהבין את דברי התוס' רי"ד בשונה מהבנת החתם סופר.
^ 6.מסתבר שדווקא כשהייתה מוטלת על ממונו, אך אם נעשתה באופן מקרי בממונו לא.
^ 7.ראה סוגיית 'מצווה בו יותר מבשלוחו'.
^ 8.המהרש"ל מקשה מדוע לא יהיה חייב על עצם מצוות המילה שגזלו, והש"ך משיב שחיוב עשרה זוזים נאמר דווקא על ברכות, ועוד שגם אם חייבים על גזילת מצווה ודאי לא חייבים כפליים גם על גוף המצווה וגם על ברכתה, ולכן כאן הואיל ויכול לענות אמן הרי הוא כאילו זכה בעשרה זהובים, ושוב לא צריך לשלם על גוף המצווה.
עוד בנושא קידושין

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il