^ 1.אולם הריטב"א מפרש שגם לפי הלשון השנייה הטעם של רב יוסף הוא מצד שלא סמכה דעתה, ולמרות שאומר ב'כל דהו', באמת מסכימה להתקדש רק בגלל שיודעת ששווה יותר, ולכן לא סמכה דעתה שמא שווה פחות ממה שמשערת. מאידך, כפי שיובא בהמשך הפני יהושע בדעת עצמו מפרש שגם לפי הלשון הראשונה הטעם של רב יוסף הוא מצד שלא מוגדר כשווה כסף, וכך עולה גם מנימוק הברכת אברהם שיובא לקמן.
^ 2.אלישע רובינשטיין – עוד יש לומר שאכן מוחלת בלבה, ובכל זאת כשבאמת שווה פחות אינה מקודשת כי סוף סוף הוא פירש שמקדשה בחמישים ואין כאן חמישים.
^ 3.ובשיעורי רבי דוד פוברסקי (על תוד"ה והלכתא) כתב שבפשוטו כוונת רבנו תם רק לגבי פסיקת ההלכה, אך רבה ורב יוסף נחלקו בכל דבר ולא רק בשיראי.
^ 4.צריך לנמק כפי שנימק הריטב"א את הלשון השנייה, שלמרות שאמר לה 'כל דהו' הסכימה רק בגלל שידעה ששווה יותר, וכשלא נישום לא סמכה דעתה.
^ 5.ולנמק שהאשה מוחלת על ההפרש. אילו היינו אומרים כך היה מובן מאוד הסייג והטעם המובאים ברמב"ם, שמדובר דווקא בבגדי משי וכד' ומשום שהאשה מתאווה להם. עוד היה מובן, מדוע לא מצאנו דיון זה בגמרא אלא לגבי קידושין ומשמע בפשטות שבמכר הוא לא קיים, ויובן מאוד, כי במכר אכן האשה לא תתרצה בפחות מהסכום שנאמר, אך כאן עיקר דעתה להתקדש, ולכן מסכימה אף בפחות מחמישים, וגם זה דווקא בבגדי משי שהיא מתאווה להן.
^ 6.הרב משה כהן שליט"א נימק באופן אחר, וחילק מתנאים ששם התנאי הוא חיצוני אך אצלנו הספק הוא בעצם המקח, אם קיבלה את הסכום שתמורתו התרצתה להתקדש, ולכן כאן יש חיסרון בעצם סמיכות הדעת וההתרצות. אך קשה כי אפשר לעשות גם תנאים בגוף המקח.
^ 7.ראה בסוגיית 'המקדש בחליפין ובמתנה על מנת להחזיר'.
^ 8.בהסבר נוסף כותב שהתוס' לא גרסו "נמי" ולפי זה לפי הלשון השנייה נחלקו רק במקרה של 'כל דהו'.
^ 9.אביאם מנדל – לכאורה אפשר להקשות שגם אי אפשר להביא הוכחה ללשון הראשונה כי אפשר לדחות להפך שהטעם אינו מצד סמיכות שעת אלא מצד שצריך דבר קצוב. ונראה שאכן כך, וכוונת הרא"ש היא לגבי הנפקא מינה למעשה, שאין להוכיח כלשון השנייה שלא מועיל אפילו באומר ב'כל דהו' אך לפי הלשון הראשונה שמדובר כשאינו אומר 'כל דהו' אפשר להוכיח מכאן שממה נפשך לא מועיל, או מטעם שאין סמיכות דעת או מטעם שאינו קצוב.
^ 10.הגר"ש שקופ מוסיף משפט: "דלענין קבלת כסף באשה ובכהן תלוי בהנאת המקבל", ומשמע קצת מלשון זו שאין זה דין בכל מכר אלא דווקא באשה וכהן יש דין מיוחד, שלא בודקים לפי השווי האובייקטיבי אלא הסובייקטיבי של המקבל, ואם אכן כתב כן בדווקא צריך עיון מהי הסברא בכך, ובשלמא לגבי אשה כבר מצאנו שביארו ברמב"ם (לגבי מקדש במלווה ומקדש במתנה על מנת להחזיר) שיש דין מיוחד בקידושין של נתינת הנאה, אך קשה מה הטעם לומר כן בפדיון הבן.