^ 1.בדף קטז רבי נחמיה סובר שאסור לקרוא בכתבי הקודש כדי שלא יבואו לקרוא גם בשטרי הדיוטות (אך ת"ק חולק עליו), ובדף קמט אביי מסביר שהסיבה שהמשנה אוסרת לספור את האורחים מתוך הכתב היא שמא יקרא בשטרי הדיוטות.
^ 2.ר"ת כתב שאם יודע מה כתוב באיגרת - מותר לקרוא כי לא נחשבים שטרי הדיוטות, כי אינו צריך למה שכתוב באיגרות, ואם אינו יודע מה כתוב באיגרות - שמא מה שכתוב בהם הוא צורך הגוף או פיקוח נפש, ומותר לקרוא.
^ 3. הרא"ש כתב שאגרות בענייני שאלת שלום הן לא שטרי הדיוטות מצד עצמם, אלא נאסרו משום שטרי הדיוטות.
הרא"ש גם הביא שתי ראיות לשיטה זו: הגמרא בדף קמט אומרת שאסור לקרוא כתב שמתחת לתמונה, מחשש שיבוא לקרוא שטרי הדיוטות, וכך פסק השו"ע בסימן שז, טו. אם מותר לקרוא שטרות העוסקים בענייני רשות - מדוע לאסור לקרוא כתב שמתחת לתמונה? מוכח שגם שטרות בענייני הרשות נאסרו.
הרא"ש מביא ראיה נוספת בשם רבנו יונה. בדף קטז רבי נחמיה אוסר לקרוא בכתבי הקודש, מחשש שמא יקראו גם בשטרי הדיוטות. פשוט שרבי נחמיה אסר גם שטרי רשות, ובכל זאת חכמים נחלקו על רבי נחמיה רק לעניין כתבי קודש ובשטרי רשות אין סיבה לומר שהם חולקים על רבי נחמיה.
^ 4.אך סובר שאחרי שאסרו באופן עקרוני בדברים שעלול למחוק - הרחיבו את האיסור לכל דבר שאינו קודש, ואפילו אם אין חשש מחיקה. כך ביאר הרב ניסים קרליץ בדעת הרמב"ם (הובא במקרא קודש, מילואים א), כדי ליישב מדוע אוסר למעשה גם דבר שאין חשש שאדם ימחק.
^ 5.הסוברים שמותר לקרוא אגרות רשות נוקטים שמקור האיסור הוא מדין 'ממצוא חפצך', ולכן בדבר שלא קשור למקח וממכר מותר (ואפשר שכך סובר ר"ת ). מאידך, הסוברים שכל דבר כתוב נכלל באיסור סוברים שהאיסור מחשש שימחק, והחשש שייך בכל דבר כתוב (וכך נוקט הרמב"ם ).
בדעת הסוברים שאגרות רשות אסור לקרוא ושאר הדברים מותר, יש מקום לשני הצדדים: ניתן לומר שהאיסור הוא מדין 'ממצוא חפצך' וגזרו בדבר שאין בו צורך שמא יבואו לקרוא בשטרי הדיוטות ( הרא"ש כתב כך בפירוש, והפמ"ג ושער הציון כתבו שכך סובר רש"י ), ואפשר לומר שהחשש הוא שמא ימחק - בדבר סתמי חששו, אך אם יש סיבה לקריאה הקלו ולא חששו (וכך סובר הר"ן ).
^ 6.והוסיף שאמנם רמ"א בסימן שז כתב שהמתירים קריאה יתירו גם לטלטל - ולהפך, אך אפשר ששו"ע חולק עליו בזה. ויש מקום לברר מדוע טלטול מוקצה שהוא דבר שיש לו יסוד מהתורה - קל יותר מקריאה, שלרש"י וראשונים נוספים האיסור הוא מדברי קבלה בלבד.
^ 7.אמנם ערוך השולחן לא כתב את דבריו בדעת השו"ע, אך לפי הסברו גם דברי השו"ע מתבארים. יש הבדל גדול בין שיטתו לשיטת הרב עובדיה - לשיטת ערוך השולחן מעיקר הדין מותר ורק מידת חסידות להחמיר, ולרב עובדיה מעיקר הדין יש להחמיר, ורק יש מקום להקל.
^ 8.בדברם לא נתבאר כיצד יש ליישב את הסתירה בין דברי השו"ע בסימן שז לבין דבריו בסימן שח, ואפשר שסוברים שאמנם השו"ע בסימן שח כתב את הראשונים בשמותיהם, אך יש לכך דין כמו מצב שהשו"ע מביא יש אומרים ועוד יש אומרים, שלפי כללי הפסיקה בזה הלכה כיש אומרים השני.
^ 9.הרב אליהו מספר מור וקציעה שהיסטוריה של עם ישראל אינה נחשבת חכמת חול ומותר ללמוד אותה בשבת, אך היסטוריה כללית או נושאים אחרים אסור ללמוד.
^ 10.היעב"ץ מציע שאולי נתיר את קריאת העיתון עצמו כשהאדם נזהר שלא לקרוא את הפרסומות - והשיב שכמו שאומרים לנזיר לא להתקרב לכרם, כך יש להתרחק מדברים המביאים לאיסור. בשו"ת אז נדברו (ח"א, יב) ביאר שהיעב"ץ לא התכוון לחדש גזרה, אלא סובר שחכמים קבעו שצריך להתרחק מכל דבר איסור שנפש האדם חומדת.
יש להעיר שבעבר כל הפרסומות בעיתון הופיעו במרוכז בסוף העיתון (כפי שהזכיר היעב"ץ עצמו), ולעומת זאת היום הפרסומות מפוזרות לאורך העיתון כולו, ולכן היום הסברא לקרוא את העיתון כולו חזקה יותר, כי החשש שיבוא לקרוא גם את הפרסומות קרוב. כך כתב המנוחת אהבה (פרק י, הערה 88).
^ 11.סברא נוספת לאסור את קריאת העיתון היא שלהלכה נפסק שמשום שטרי הדיוטות נאסרו גם אגרות שאלת שלום - דברים שאין לאדם צורך בהם, וגם עיתון נכלל בדברים שאין צורך בהם! במנוחת אהבה (פרק י, הערה 85) כתב שהמתירים סוברים שאם אדם ימנע מקריאת עיתון יהיה לו צער ויתבטל מעונג שבת, וממילא הקריאה נחשבת כצורך עונג שבת.
^ 12.אך בשו"ת אז נדברו (ח"א, יב) כתב שבמקום שסברא זו לא שייכת כי יש לאדם דרכים אחרות להתעדכן על דברים חשובים - אין היתר, ובספר שלמי יהונתן (שז, טז, ב) כתב שסברא זו לא שייכת היום כי בעיתונים לא מופיעות ידיעות שהן צורך הגוף. עם זאת, הסכים שכתבות בענייני בריאות וכדו' הם דברים שיכולים להיות צורך הגוף, ובהם סברת ההיתר הזו שייכת.
בכל מקרה מסתבר שגם אם מסתמכים על סברא זאת - דווקא חלקי העיתון שמכילים אינפורמציה חדשותית יש להתיר, ולא חלקים אחרים.
^ 13.יש להעיר שרמ"א התיר רק בדברים שנאסרו משום שטרי הדיוטות, ולא בשטרי הדיוטות ממש (כך כתב בשיטתו הפמ"ג , אשל אברהם ס"ק כד). לכן גם המקלים על פי דבריו יתירו את קריאת הכתבות ולא את קריאת הפרסומות.
^ 14.אך במשנ"ב (ס"ק סד) הביא שפוסקים רבים חלקו על היתרו של רמ"א וסוברים שאין הבדל בין דבר הכתוב בלשון לועזית ובין דבר הכתוב בעברית, וביניהם האגודה, ט"ז, ב"ח, גר"א ועוד.
^ 15. המשנ"ב שם (ס"ק ו) חלק על המג"א בביאור דברי השו"ע, ופירשו שכוונת השו"ע שמותר לאדם לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו - ומדובר על דבר שאין איסור לראות בשבת, ובשער הציון שם הביא שהחמד משה ומאמר מרדכי דחו את היתרו של המג"א, ולא התירו לראות דבר אסור משום עונג שבת.
^ 16. פמ"ג (סי' שא, אשל אברהם ס"ק ד), יעב"ץ (שהתיר מטעם זה קריאת עיתון, ורק בגלל הפרסומות נטה לאסור למעשה), ברכי יוסף (שו, יא. להבנת המאמר מרדכי), מהרש"ם (דעת תורה שז, טו), הרב אלישיב (הובא במקרא קודש, עמוד כה) ועוד.
לעומתם, המאמר מרדכי (שו, ט), שו"ע הרב (שא, קונטרס אחרון, ב) והרב קרליץ (הובא במקרא קודש שם) סוברים שגם בדברים שנאסרו משום שדומים לשטרי הדיוטות - אפילו כשמתענג בקריאתם אסור.
^ 17.רק לפי סברתו של הרב אליעזר מלמד מותר לקרוא את הפרסומות עצמן כשאינו מתכוון לקנות, אך כפי שכתבנו דבריו מחודשים וצריכים ביאור.
^ 18.מסתבר שהילקוט יוסף לא אסר מדין קריאת ספרי חול על פי דבריו אביו, שביאר בדעת השו"ע שלא אסר בצורה גורפת אלא סובר שלמקל יש על מי לסמוך, אך צ"ע מדוע כלל לא הזכיר שמעיקר הדין יש להחמיר בכל קריאת חכמות חול כפי שכתב אביו.
^ 19. בשש"כ הוסיף שאם קרא כבר את העיתון לפני כן, אין לקרוא אותו בשבת שוב. הסברא העיקרית שהסתמך עליה להקל היא הצורך לדעת את המתרחש, ולכן כתב שאם כבר קרא את העיתון לפני כן, אין לשוב ולקרוא אותו בשבת.
^ 20.וכתב שלדעתו עיתון הוא מוקצה בשבת, מכיוון שהפרסומות ממלאות את רוב הדפים בעיתון.