^ 1.הגמרא ניסתה להביא מכל אחד מהם הוכחה לכך שיש ציווי להפריש ודחתה שמא מדובר בספייה, אך לאחר שיש שלושה פסוקים – ושלושה כתובים הבאים כאחד לדעת כולם אינם מלמדים – אפשר לומר שחוזרים להסביר שהפשט בפסוקים הוא בציווי הפרשה אלא שאין ללמוד משם לשאר הדינים.
^ 2.איתן יקיר
^ 3.אביאם מנדל
^ 4.משמע מלשונו שזהו חידוש ויש מקום לומר שמצוות חינוך מוטלת גם על אחרים, ולפי זה נראה שהתירוץ הראשון אכן סבור כך. ובדעת הרשב"א יש מקום לעיין אם מודה לרמב"ם שמצוות חינוך מוטלת רק על האב אלא שהקשה שלא די בסייג זה כי אם כן יכלה הגמרא להעמיד שמדובר באביו (ולכן נזקק לחדש שיש סייג נוסף והוא שבמצוות לא תעשה אין כלל מצוות חינוך), או שחלק וסבר שמצוות חינוך מוטלת גם על אחרים, וכך יותר משמע מדבריו.
^ 5.יש לעיין לפי זה כיצד יש מי שחולק וכיצד הביא אפשרות נוספת שלפיה לדעת כולם האיסור לא חל עליו, הרי לכאורה סותר לגמרא בסנהדרין. ויש לומר שהגמרא שם לא כתבה זאת בוודאות אלא רק שניתן לומר כך כדי לדחות את ההוכחה מקטן שרבע, ולפי זה הואיל והספק שם לא נפשט (אם מספיק קלון) גם שאלה זו (אם האיסור חל על הקטן) לא בהכרח הוכרעה. ועוד, לכאורה יש להקשות מהסוגיא של הוצאה ידי חובה בברכות וכד' ששם אנו אומרים שקטן אינו בר חיובא ולכן אינו יכול להוציא גדול, והרי לפי הגמרא בסנהדרין הוא בר חיובא? ויש לומר שאין הכוונה שם שהוא ממש בר חיובא אלא שגם בקטן שעובר יש פגם, ולעניין סקילת הבהמה די בפגם זה, ולעניין סוגייתנו יש מקום להסתפק אם די בפגם זה כדי לצוות על הגדול להפרישו, ולעניין הוצאת אחרים ידי חובת ברכות ודאי שלא די בכך.
^ 6.הוא עוסק בדין הפרשה, ובהמשך, כפי שיובא לגבי גילוח הבנים, הוא כותב זאת גם לגבי דין ספייה.
^ 7.הלכה למעשה המנחת אשר בתשובה (ח"ב סי' מז) הכריע כדברי החתם סופר שלא דורשים טעמא דקרא, שכמותו הכריעו גם הפרי מגדים (בפתיחה כוללת ובסי' רס"ו במש"ז סק"ד) והאמרי בינה (הל' שבת סי' ט) אולם כתב שבשעת הדחק יש לסמוך על תרומת הדשן שרב כוחו ושהצטרף אליו גם השיבת ציון (סי' ד).
^ 8.אמנם לעיל הוא כתב טעם זה לגבי הציווי להפריש לדעת המחייבים, אך משמע כאן שמבין שאם זהו הטעם בציווי ההפרשה ודאי זהו הטעם גם באיסור ספייה.