בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

יבמות דף קיד ע"ב

מת בעלי במלחמה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר א תשע"ט
12 דק' קריאה
הצגת הסוגיא
המשנה אומרת שבעת שיש מלחמה בעולם האשה לא נאמנת לומר שבעלה מת. רבא מנמק שחוששים שהאשה מדמה, כלומר איננו חוששים שהיא יודעת שהוא חי ומשקרת ואומרת שמת, שהרי בדרך כלל אשה נאמנת לומר שבעלה מת משום ש"דייקא ומינסבא", אלא החשש הוא שהיא מדמה שהוא מת. במקרה שלא היה ידוע לנו שיש מלחמה והאשה אמרה זאת מעצמה מסתפקת הגמרא אם נאמנת במיגו.
מובאים בגמרא מקרים נוספים שבחלקם היא נאמנת ובחלקם לא:
א. רעב, שילוח נחשים ועקרבים ומפולת הרי הם כמלחמה שיש חשש שמדמה, ולגבי דבר יש מחלוקת.
ב. יש מלחמה אך אמרה שמת על מיטתו – נאמנת.
ג. יש רעב ואמרה שמת על מיטתו – אינה נאמנת.
ד. יש רעב ואמרה שקברה אותו נאמנת.
ה. יש מלחמה ואמרה שקברה אותו – לדעת הרמב"ם (גירושין יג, ב) אינה נאמנת, ולדעת הרשב"א נאמנת.
ו. אומרת שהציתו את ביתם ורק היא ניצלה – אינה נאמנת (גם אם מיגו מועיל), כי אומרים לה כשם שלך התרחש נס יתכן שגם לבעלך התרחש.
ז. אומרת שבאו עליהם ליסטים ורק היא ניצלה – נאמנת, כיוון שאשה כליי זיינה עליה.
יש להבין בכל המקרים שאינה נאמנת משום שמדמה, מהי הטעות שאנו חוששים שהיא טועה בה, ועל גבי זה להבין באופן עקרוני האם אנו חוששים רק לטעות או שמעבר לטעות היא גם משקרת במידה כל שהיא. בבסיס שאלה זו עומד קושי גדול שצריך להתייחס אליו, אם כל החשש הוא רק לטעות ולא לשקר מדוע משום חשש זה אנו פוסלים את כל דבריה ומשאירים אותה עגונה ולא נוקטים בדרך פשוטה יותר של חקירת עדותה ובירור מה בדיוק ראתה ומה הוסיפה מתוך השערתה. הרי כשעדים באים ומעידים לדוגמא שפלוני רצח את אלמוני, איננו פוסלים את העדות מחשש שלא ראה לגמרי את הרצח אלא מחמת הוכחות נסיבתיות הגיע למסקנה שרצח ולכן מעיד כנגדו, אלא אנו חוקרים אותו ומבררים מה בדיוק הוא ראה בעצמו ומה הוסיף מתוך השערה, כמבואר במשנה בסנהדרין (ג, ו): "כיצד בודקים את העדים... ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום". מדוע לא ננהג כן אף לגבי האשה? מתוך ההבנה ממה בדיוק אנו חוששים יש לגשת גם להבנת הספק בגמרא אם מיגו יועיל להאמינה או לא.

במה טועה?
נתחיל בשאלה הראשונה, לברר מהי בדיוק הטעות שבה אנו חוששים שהיא טועה ולכן לא מאמינים לה, ומאידך במקרים שהיא כן נאמנת מדוע חשש זה לא קיים.

מת במלחמה, ברעב וכד'
לגבי המקרה של המשנה שטוענת שמת במלחמה מנמק רבא: "משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט?!". כלומר, הטעות שלה היא שבגלל שראתה שמתו רבים היא תולה ומשוכנעת שגם בעלה מן הרוב שמתו ולכן אומרת שמת. הגמרא מוסיפה בלשון שנייה: "אם תימצא לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא – זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה", כלומר, הלשון השנייה חלוקה על ההסבר הראשון ולפיה אין לחשוש לטעות כזאת כי במקרה כזה האשה הייתה ממתינה ומתבוננת עד שהייתה מזהה שגם בעלה בין המתים. לפי לשון זו הטעות שאנו חוששים שטעתה בה היא שבגלל שראתה שנדקר היא בטוחה שהוא מת ולא החלים מהדקירה משום שרוב הנדקרים מתים.
צריך להבין כיצד התירוץ עונה על הקושי שבגללה לא קיבלה את הלשון הראשונה, הרי מסתבר שמחמת ששלום בינה לבעלה היא תמתין עד שתראה שמת ומה בכך שראתה שנדקר בחרב. ונראה שלפי לשון זו אילו רק הייתה רואה שסביבו נהרגו אנשים לא הייתה מסתפקת בכך אלא ממתינה לראות, אך אם רואה שהוא עצמו נדקר כבר משוכנעת לגמרי שימות ואינה טורחת להמתין, ולפי זה החשש כלל אינו מצד שרבים אחרים מתו, וכך משמע גם מדברי הרשב"א (ד"ה אמר רבא) שהביא רק הסבר זה ומשמע שהכריע כלשון השנייה 1 (וכשיטת הגאונים לפסוק תמיד כ"אם תמצא לומר").
אולם הרמב"ם (גירושין יג, ב) כותב: "וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן". נראה מכך שהוא נוקט כלשון הראשונה שגם כשאינה רואה שנדקר היא עשויה להעיד שמת ולתלות ברוב המתים, ומוסיף בה ביאור שאין הכוונה שיודעת באופן כללי שהרבה אנשים מתים במלחמה אלא שיודעת שמתו האנשים שהיו בסביבתו לפניו ואחריו.
הרשב"א ו התוס' (ד"ה זימנין) מוסיפים כאן תנאי נוסף שרק בצירופו חוששים שמדמה, והוא שמחמת המלחמה היא יראה להמתין כדי להתבונן ולראות אם מת סופית כי היא פוחדת ובורחת, ובלשון התוס' "לפי שזורקין חצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכונים על מי שיפול".

באו ליסטים
המקור לדבריהם הוא מהמקרה בהמשך הגמרא לגבי מעידה שבאו עליהם ליסטים. הגמרא מנמקת שהואיל וכלי זיינה עליה היא נאמנת, כלומר שאשה יכולה להינצל מליסטים בכך שמחמת פריצותם יתרצו (או אפילו יעדיפו) לנהוג עימה בפריצות ולא להורגה. סברת הגמרא טעונה הבנה, מה בכך שהיא יכולה להינצל ומדוע זו סיבה להאמינה שבעלה מת ואינה מדמה?! הרמב"ם (גירושין יג, ו) מסביר שנימוק הגמרא "כלי זיינה עליה" בא לאפוקי מהסברא שבמקרה המופיע לפניו בגמרא שהדליקו עליהם את הבית. שם אינה נאמנת כי אומרים לה שכמו שהיא ניצלה בנס כך אולי בעלה ניצל בנס. כנגד סברא זו מנמקת הגמרא שבליסטים כן נאמנת לפי שכלי זיינה עליה ויש סברא לחלק בינה לבעלה ולומר שדווקא היא ניצלה ולא הוא.
אולם התוס' והרשב"א מסבירים את הנימוק, ששם אינה פוחדת ובורחת ולכן היא נשארת להתבונן ואפשר לסמוך על דבריה. מכאן הם למדים שרק במקרה שהיא פוחדת ובורחת אנו חוששים שמדמה שהוא מת, אחרת היא ממתינה לראות. כך ביאר גם רש"י שם (ד"ה התם), שהואיל ומלחמה קטנה היא לא אמרה בדדמי אלא היא ממתינה ורואה אם בעלה מת, כי אינה מפחדת מהליסטים.

מעידה שמת על מיטתו כשיש מלחמה או רעב
מכח חילוק זה מסביר הרשב"א גם את הטעם שבמקרה שאומרת שמת על מיטתו נאמנת למרות שיש מלחמה, ומנמק ששם הואיל והם בבית ולא בתוך המערכה האשה לא צריכה לברוח. הוא מחדש שהדין כך אפילו במקרה שנדקר במלחמה והלך לביתו ושם מת על מיטתו, ונראה שחידוש זה היה פשוט לו לאור טעמו. עוד הוא מסביר על פי זה מדוע ברעב לא מועיל מת על מיטתו, משום ששם גם כשהם בבית ליד המיטה היא בורחת מפני הרעב ואין באפשרותה להמתין.
נראה להציע הסבר נוסף , שלא כרשב"א, לכך שבמלחמה נאמנת באומרת שמת על מיטתו, וכן לכך שברעב אינה נאמנת במת על מיטתו. יש לומר ש"מת על מיטתו" בא לאפוקי ממקרה שנדקר, כלומר היא טוענת שהוא כלל לא נדקר אלא מת בביתו ממחלה 2 . לכן שוב לא קיימת סברת הגמרא שהיא משוכנעת שמת כי תולה בכך שרוב הנדקרים מתים. לעומת זאת ברעב, רוב הרעבים מתים, ובכך אין כל הבדל אם שוכב על מיטתו או נמצא במקום אחר.
לכאורה מקור נוסף לתנאי שחידשו התוס' והרשב"א (שלא נאמנת דווקא כשמפחדת להמתין) הוא מהמקרה שלנו עצמו, מההנחה שהובילה את הלשון השנייה לחלוק על הראשונה "כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא!", כלומר ברור לה שרק במקרה שבורחת יש לחשוש אך בכל מקרה שיש באפשרותה להמתין ודאי תעשה זאת מחמת אהבתה לבעלה ולא תזדרז לסמוך על הרוב ולהחליט שמסתמא מת או ימות. אך קשה מדוע נזקקה הלשון השנייה להעמיד במקרה חדש שראתה שנדקר ולא נשארה במקרה הראשון ותירצה כדברי התוס' והרשב"א שהואיל ומדובר במלחמה היא בורחת. ועוד, שלפי העמדת הלשון השנייה שנדקר, וכפי שביארנו נראה שכוונתה ליישב שבמקרה כזה היא כל כך משוכנעת שמת ולכן אינה ממתינה אפילו כשבאפשרותה להמתין, אם כן כבר לא זקוקים לתוספת התנאי של התוס' והרשב"א. וצריך לומר שהם סברו שזקוקים לשני התנאים ביחד, ובמקרה שאינה פוחדת כלל היא תמתין אפילו כשראתה שנדקר, ומאידך גם כשפוחדת מהמלחמה היא תמתין לראות מה קורה אם בעלה ולא תסתפק בכך שרוב הלוחמים שם מתו, ורק במקרה שנדקר והיא מפחדת לא תמתין. לכן למרות שהיא פוחדת מהמלחמה עדיין אמרה הגמרא שכיוון ששלום ביניהם "נטרא עד דחזיא" והעמידה בנדקר שאז בצירוף לפחדה לא תמתין.

קברתיו במלחמה
הגמרא אומרת שברעב אמנם לא נאמן אפילו במת על מיטתו אך אם אומרת "קברתיו" נאמנת. הרמב"ם (גירושין יג, ב) כותב שדווקא ברעב נאמנת אך במלחמה לא, ואילו הרשב"א תמה שהרי דברים קל וחומר, אם ברעב שלא נאמן במת על מיטתו בכל זאת נאמן בקברתיו, במלחמה שנאמן אפילו במת על מיטתו כל שכן שצריך להיות נאמן בקברתיו. מפרשי הרמב"ם נתקשו בשאלה זו והעלו תירוצים שונים.
המגיד משנה מתרץ שלמרות שעקרונית איננו חוששים שמשקרת, כאשר אומרת שמת במלחמה אנחנו חוששים שמשקרת ואומרת שקברה אותו. צריך להבין את דבריו, מדוע כאשר אומרת שמת במלחמה פתאום חוששים שמשקרת והוסיפה מעצמה שקברה אותו למרות שלא היו דברים מעולם, וכן לפי זה למה כשאומרת שמת על מיטתו אנחנו מאמינים למרות שאנו יודעים שיש מלחמה ואיננו חוששים ששיקרה ואמרה שמת על מיטתו. ונראה שאמנם כאשר ידוע לנו שיש מלחמה אנחנו כבר חוששים שמדמה אך עדיין לא בטוח בכלל שמת במלחמה ולכן כשאומרת לנו בפירוש שמת על מיטתו מחוץ למלחמה איננו חוששים שמשקרת, אולם כאשר מודה וכבר ידוע לנו בבירור שמת בתוך המלחמה החשש שתדמה גובר מאוד ואנו חוששים גם לכך שהואיל והיא בטוחה שהוא מת היא תוסיף פרטים ותשקר. לפי זה נראה שהרמב"ם יחלוק על הרשב"א ויפרש ב"מת על מיטתו" שמדובר דווקא כשמת ממחלה וכד' ולא נדקר במלחמה ואז בא לביתו ומת על מיטתו, כי במקרה שמודה שנפגע במלחמה אנו כבר חוששים שהיא תוסיף פרטים בשקר 3 .
יד המלך מתרץ שבמלחמה קיים חשש טעות גם בקברתיו, והטעות היא שמא נתחלף לה באחר ובטעות קברה מישהו אחר והייתה סבורה שזה בעלה. כמובן שבדרך כלל איננו חוששים שאשה התבלבלה וקברה אדם אחר שנתחלף לה בבעלה אך צריך להסביר שבגלל המהומה שיש במלחמה והפחד שלא מאפשר לה לקבור בנחת תיתכן טעות כזו. חשש זה שייך דווקא במלחמה ולא ברעב.

האם היא רק טועה או גם משקרת?
באופן פשוט מבואר בסוגיא שהאשה מדמה וטועה, ומשמע שאינה משקרת, וכך עולה גם מכך שכשלא מדובר בזמן מלחמה היא כן נאמנת, הרי שלא חוששים לשקר. וכן מפורש ברשב"א (ד"ה אמר רבא): "דכיון דאמרה מת על מטתו לא חיישינן דמשקרא דלעולם לא מחזקינן דמשקרא, אלא דזמנין דטעיא ואמרה בדדמי" 4 .
אך קשה כפי שהקשינו למעלה, אם באמת אין שום חשש לשקר ואנו רק חוששים שהיא טועה וחושבת באמת שהוא מת, מדוע אנו פוסלים את עדותה ולא חוקרים ומבררים מה בדיוק ראתה, כפי שאנו נוהגים בעדים, ואז אם לדוגמא תאמר שראתה שנדקר ולכן מסתמא מת נאמר לה שלא די בכך ולעומת זאת אם תאמר שהמתינה עד שראתה שמת נסמוך על דבריה.
נראה מכך שבמקרה שאשה משוכנעת שמת אנו חוששים שאף אם נחקור אותה תטען שהמתינה וראתה שמת, ואין זה שקר בעיניה כיוון שברור לה שהוא מת ולכן תשנה מעט כדי שיתקבלו דבריה. לפי זה קשה מדוע נאמנת כשאומרת שמת על מיטתו הרי אולי בגלל שמשוכנעת שמת במערכה בעת שנדקר תשנה ותאמר שמת על מיטתו כדי שיאמינוה. אפשר לתרץ שמסתמא היא לא יודעת שרק בטענה כזו היא תהא נאמנת ולכן אנחנו לא חוששים שתשנה ותטען כך, אך יותר נראה להסביר שלטעון שראתה שמת לגמרי זה לא נחשב לשקר בעיניה אלא רק חוסר דיוק ולכן על כך היא חשודה, אך אינה חשודה שתוסיף פרטים שכלל לא היו ותטען שמת על מיטתו או שקברה אותו.

כשיש לטובתה מיגו
הגמרא מסתפקת אם במקרה שיש לטובתה מיגו, כגון שלא היה ידוע לנו שהייתה מלחמה והיא סיפרה לנו שהייתה מלחמה ומת בה, האם יועיל המיגו להאמינה או לא. התועלת בכל מקום במיגו היא שהמיגו מהווה הוכחה לכך שהטוען דובר אמת, כי אילו היה רוצה לשקר היה כבר טוען את הטענה השנייה שהיא טובה יותר. לפי זה מיגו יכול להועיל רק במקום שאנו חוששים שהאדם שלפנינו משקר, כי אז המיגו מוכיח שהוא דובר אמת. אך במקרה שלפנינו כפי המבואר הספק אינו שמא משקרת אלא שמא טועה, ואם כן לא מובן מהי הסברא לומר שהמיגו יועיל.
התוס' (ד"ה מי) נדרשים לשאלה זו הן מצד הסברא כפי שהקשינו הן מכח קושיא מן הסוגיא, שהרי נאמר בגמרא שהטוענת שמת במלחמה אינה נאמנת ואם טוענת שמת על מיטתו נאמנת, ואם מיגו מועיל הרי שיש לנו להאמינה תמיד גם באומרת שמת במלחמה במיגו שיכלה לומר שמת על מיטתו. התוס' מיישבים שבגלל שמדייקת כל כך ומספרת שהייתה מלחמה בעולם "ודאי לא אמרה בדדמי". אין כוונתו שוודאי דייקה בשעת המלחמה אם מת לגמרי אלא כמדוייק בלשונו הדיוק הוא באמירתה, כלומר, אם לא הייתה רואה שמת לגמרי לא הייתה אומרת שמת אלא הייתה אומרת שנדקר. לאור חידושם, שמיגו לא עוזר רק להוכיח שאדם לא משקר אלא גם מוכיח שהוא מדקדק בדבריו, שבים ומתקשים למה לא נאמנת באומרת שמת במלחמה (גם כשידוע שהייתה מלחמה) מצד מיגו שיכלה לומר שמת על מיטתו. ומתרצים שכיוון שידוע לעולם שהיא מלחמה יראה לומר שמת על מיטתו כי כולם יבינו שהיא משקרת.
נראה להציע הסבר נוסף בעקבות חידודנו לעיל, שהאשה חשודה רק על חוסר דיוק ולא על הוספת פרטים שכלל לא היו כגון לטעון שמת על מיטתו או שקברה אותו. לפי זה יש לומר שכדי להוכיח שהיא מדקדקת לא מספיק מיגו שיכלה לשקר ולהוסיף פרטים שקריים כגון שמת על מיטתו (שהרי כלל איננו חושדים אותה בשקר אלא בחוסר דקדוק ולכן לא תועיל הוכחה שאינה שקרנית) אך אם ראינו שיכלה לשתוק ולא שתקה אלא הוסיפה פרטים שהיה עדיף לה לא להזכיר (כעין "הפה שאסר"), מכך כבר כן מוכח שהיא מדקדקת בדבריה ואינה "מעגלת פינות" כדי שיאמינוה.
נראה לקרב מעט את דברי התוס' להסבר זה ולומר שגם לפי התוס' מיגו רגיל לא היה נפסל בכך, שהרי גם אם יש מלחמה עדיין יש אנשים שמתים על מיטתם ולכן מסתבר שהעולם לא יסתכלו עליה כשקרנית בכזאת ודאות, אלא דווקא כאן שלא מדובר במיגו רגיל הבא להוכיח שהיא לא משקרת אלא במיגו מיוחד הבא להוכיח שלא רק שאינה משקרת אלא שהיא דקדקנית בדבריה, לכך זקוקים למיגו חזק יותר ולכן לא מועיל אפילו כשיש חשש שיחשדוה קצת בשקר, שמא גם חשש קטן זה מנע ממנה לטעון שמת על מיטתו.
התוס' בעמוד הבא (ד"ה דאי) מקשים מדוע הגמרא בהסתפקותה אם מיגו מועיל שאלה דווקא מצד מיגו שיכלה לטעון שלא הייתה מלחמה ולא שאלה מצד מיגו שיכלה לטעון שמת על מיטתו, הרי שם מדובר שלא ידוע שהייתה מלחמה בעולם ואם כן לא שייך התירוץ שאמרו לעיל (בד"ה מי) שהואיל וידוע שיש מלחמה יראה לומר שמת על מיטתו. אכן לפי הסבר התוס' שאלה זו קשה אך לפי ההסבר שהצענו תתורץ קושייתם, כי מיגו שיכלה להוסיף פרטים מוכיח רק שאינה משקרת ולא שהיא מדקדקת.
התוס' שם תירצו שבנהרג במלחמה אומרים מיגו שיכלה לטעון שנהרג לא במלחמה אך לא אומרים מיגו שיכלה לטעון שמת (על מיטתו), וצריך עיון מהי סברתם.

עישינו עלינו בית
לגבי האשה המעידה שעישנו עליה ועל בעלה את הבית, כלומר שהציתו את ביתם ובעלה מת והיא ניצלה, פוסקת הגמרא שאינה נאמנת אפילו במקרה שיש לה מיגו, ומנמקת שאומרים לה שכמו שהיא ניצלה כך בעלה ניצל.
הסברא שם צריכה עיון, מה מובן דברי הגמרא שאומרים לה שאולי ניצל כמוה, הרי היא אומרת שראתה שמת ואם החשש הוא שאינה מדקדקת ואומרת שמת למרות שלא ראתה ממש שמת, חשש זה קיים גם בלי הסברא של הגמרא ובדיוק זהו הדיון, אם במקום מיגו עדיין אומרים שאינה מדקדקת?!
לפי הגירסא ברש"י "הכי קאמרה" אפשר לבאר כוונתו שלפי התירוץ מדובר שהיא עצמה לא אמרה שראתה שמת אלא רק שהציתו את הבית, אך לפי הגהת הב"ח שצריך לגרוס "דאמרינן" משמע שהיא עצמה אומרת בפירוש שמת, וכן ב רמב"ם (יג, ה) כתב שאומרת בפירוש שמת, וחזרה שאלתנו.
אי אפשר לבאר שבגלל שהיא הייתה בדיוק באותו מצב וניצלה חזקה היא שגם הוא ניצל, והבינה הגמרא שזו חזקה גדולה שמיגו לא מועיל כנגדה 5 , שהרי בודאי מצוי הוא שאחד יינצל ואחד לא ובפרט שהגמרא מגדירה זאת כנס, "כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא", וכמובן אין לומר שחזקה שגם לו התרחש נס.
ונראה ליישב על פי חידודנו לעיל, שכדי להוכיח שאדם מדקדק נדרש מיגו חזק יותר מאשר המיגו הנדרש להוכיח שאינו משקר. על דרך היגיון זו יש לומר שכאשר נאמנת במיגו שבא להוכיח שהיא מדקדקת, גם כשאין חזקה ממש כנגד המיגו אלא רק סיבה טובה לחשוש שהמציאות הייתה שונה, די בכך כדי שלא נסתפק בהוכחת המיגו ולא נלך אחריו. במקרה שלפנינו, הואיל והיא ניצלה יש סיבה טובה לחשוש שגם הוא ניצל, וגם אם אין זו חזקה די בכך כדי שנחשוש שאינה מדקדקת ולא יועיל המיגו.




^ 1.בביאור הדברים הוא מציין רק את הנימוק האחרון: "וכיון דחזיתיה דאימחאי ברומחא סברא דמית ליה".
^ 2.הריטב"א (ד"ה הדר אמר)


מביא 'יש מפרשים' שסוברים כך, והוא עצמו סובר כרשב"א.
^ 3.אולי אפשר לתרץ (איתן יקיר ובנימין זיפצנער) באופן דומה למגיד משנה ולומר שבמקרה שהיא מדמה שהוא מת אנו כן חוששים שהיא תוסיף פרטים ותשקר כדי שיתקבלו דבריה, והסיבה שבמת על מיטתו אינה חשודה היא שאם באמת מת במלחמה אשה לא תעיז לשקר ולומר שמת בבית כי אנשים יכחישו זאת, או שנאמר (איתן יקיר) שאנו חוששים שתוסיף מעט שקר כדי שיאמינוה ותאמר שקברה אותו כי זו תוספת קטנה באותו עניין, אך אינה חשודה שתשנה לגמרי את הסיפור ותאמר שכלל לא מת במלחמה אלא על מיטתו. עוד אפשר לתרץ, שאנחנו לא מאמינים לה שקברה אותו במלחמה בגלל שהייתה בורחת ולא מעיזה להתעכב ולקוברו. לפי זה בשונה משאר ההלכות כאן אנו בפירוש חוששים לשקר, והסיבה היא שיש אנן סהדי שמשקרת. אולי אין צורך להפליג ולומר שזה אנן סהדי ואולי אפילו לא חזקה אלא רק חשד גדול, ובכל זאת הואיל ומעיקר הדין אינה נאמנת וכל הנאמנות שלה כאן הוא משום תקנת חז"ל בגלל שדייקא ומינסבא (ואולי גם בצירוף לכך שהקלו משום עגינות), די בחשד זה כדי לא להאמינה.
^ 4.אביאם מנדל הקשה מדוע לא נחשוש לשקר, הרי כל הסיבה שמאמינים לאשה הוא משום שדייקא ומינסבא כי חוששת שבניה מהשני יהיו ממזרים, אך כאן שהיא בטוחה שבעלה מת ונפלה סברת דייקא שוב חזר חשש השקר הקיים בכל עד אחד ובפרט כשהוא נוגע. ותירץ שמא יש לומר שמהניע של אשה לא לשקר הוא גם שמא יהיו בניה ממזרים וגם שמא יתגלה ברבים ששיקרה. במקרה שראתה אותו דקור במלחמה היא כמעט בטוחה שמת אך עדיין מקונן ספק קל בליבה שמא ניצל. במקרה כזה הסברא של דייקא מחשש ממזרות אינה מספיקה לבדה אך כשמצטרף לכך חשש שתימצא שקרנית כבר כן תחשוש לשקר ולכן יש לנו להאמינה. לפיכך לא תעז לטעון שמת על מיטתו כי כאן אם יבוא ברגליו יתגלה שיקרה, אך בטוענת שמת במלחמה גם אם יבוא לא יצא עליה שם שקרנית, כי תטען שראתה אותו דקור ולפיכך בצדק טענה שראתה שמת במלחמה ולא היה עליה להעלות על דעתה שיינצל.
^ 5.הגמרא בבבא בתרא דנה לגבי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו אם מיגו מועיל כנגדה ונותרת בספק, ואמנם התוס' שם (ד"ה מי) משווה ומקשה בין חזקות שונות, אך ראשונים רבים וביניהם הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בקידושין (סד ע"ב) והנימוקי יוסף ביבמות (לט ע"א) כותבים ביחס לגמרא שם שאין כל החזקות שוות, וכן נקט הש"ך בכללי מיגו (סי' פב).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il