ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
המשנה אומרת שבעת שיש מלחמה בעולם האשה לא נאמנת לומר שבעלה מת. רבא מנמק שחוששים שהאשה מדמה, כלומר איננו חוששים שהיא יודעת שהוא חי ומשקרת ואומרת שמת, שהרי בדרך כלל אשה נאמנת לומר שבעלה מת משום ש"דייקא ומינסבא", אלא החשש הוא שהיא מדמה שהוא מת. במקרה שלא היה ידוע לנו שיש מלחמה והאשה אמרה זאת מעצמה מסתפקת הגמרא אם נאמנת במיגו.
מובאים בגמרא מקרים נוספים שבחלקם היא נאמנת ובחלקם לא:
א. רעב, שילוח נחשים ועקרבים ומפולת הרי הם כמלחמה שיש חשש שמדמה, ולגבי דבר יש מחלוקת.
ב. יש מלחמה אך אמרה שמת על מיטתו – נאמנת.
ג. יש רעב ואמרה שמת על מיטתו – אינה נאמנת.
ד. יש רעב ואמרה שקברה אותו נאמנת.
ה. יש מלחמה ואמרה שקברה אותו – לדעת הרמב"ם (גירושין יג, ב) אינה נאמנת, ולדעת הרשב"א נאמנת.
ו. אומרת שהציתו את ביתם ורק היא ניצלה – אינה נאמנת (גם אם מיגו מועיל), כי אומרים לה כשם שלך התרחש נס יתכן שגם לבעלך התרחש.
ז. אומרת שבאו עליהם ליסטים ורק היא ניצלה – נאמנת, כיוון שאשה כליי זיינה עליה.
יש להבין בכל המקרים שאינה נאמנת משום שמדמה, מהי הטעות שאנו חוששים שהיא טועה בה, ועל גבי זה להבין באופן עקרוני האם אנו חוששים רק לטעות או שמעבר לטעות היא גם משקרת במידה כל שהיא. בבסיס שאלה זו עומד קושי גדול שצריך להתייחס אליו, אם כל החשש הוא רק לטעות ולא לשקר מדוע משום חשש זה אנו פוסלים את כל דבריה ומשאירים אותה עגונה ולא נוקטים בדרך פשוטה יותר של חקירת עדותה ובירור מה בדיוק ראתה ומה הוסיפה מתוך השערתה. הרי כשעדים באים ומעידים לדוגמא שפלוני רצח את אלמוני, איננו פוסלים את העדות מחשש שלא ראה לגמרי את הרצח אלא מחמת הוכחות נסיבתיות הגיע למסקנה שרצח ולכן מעיד כנגדו, אלא אנו חוקרים אותו ומבררים מה בדיוק הוא ראה בעצמו ומה הוסיף מתוך השערה, כמבואר במשנה בסנהדרין (ג, ו): "כיצד בודקים את העדים... ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום". מדוע לא ננהג כן אף לגבי האשה? מתוך ההבנה ממה בדיוק אנו חוששים יש לגשת גם להבנת הספק בגמרא אם מיגו יועיל להאמינה או לא.
במה טועה?
נתחיל בשאלה הראשונה, לברר מהי בדיוק הטעות שבה אנו חוששים שהיא טועה ולכן לא מאמינים לה, ומאידך במקרים שהיא כן נאמנת מדוע חשש זה לא קיים.
מת במלחמה, ברעב וכד'
לגבי המקרה של המשנה שטוענת שמת במלחמה מנמק רבא: "משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט?!". כלומר, הטעות שלה היא שבגלל שראתה שמתו רבים היא תולה ומשוכנעת שגם בעלה מן הרוב שמתו ולכן אומרת שמת. הגמרא מוסיפה בלשון שנייה: "אם תימצא לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא – זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה", כלומר, הלשון השנייה חלוקה על ההסבר הראשון ולפיה אין לחשוש לטעות כזאת כי במקרה כזה האשה הייתה ממתינה ולא נישאת עד שהייתה רואה בבירור שגם בעלה בין המתים. לפי לשון זו הטעות שאנו חוששים שטעתה בה היא שבגלל שראתה שנדקר היא בטוחה שהוא מת ולא החלים מהדקירה משום שרוב הנדקרים מתים.
צריך להבין כיצד התירוץ עונה על הקושי שבגללה לא קיבלה את הלשון הראשונה, הרי מסתבר שמחמת ששלום בינה לבעלה היא תמתין עד שתראה שמת ומה בכך שראתה שנדקר בחרב. ונראה שלפי לשון זו אילו רק הייתה רואה שסביבו נהרגו אנשים לא הייתה מסתפקת בכך אלא ממתינה לראות שמא הוא בכל זאת חי, אך אם רואה שהוא עצמו נדקר כבר משוכנעת לגמרי שימות ואינה טורחת להמתין, ולפי זה החשש כלל אינו מצד שרבים אחרים מתו.
הרשב"א (ד"ה אמר רבא) ציין רק את הנימוק האחרון: "וכיון דחזיתיה דאימחאי ברומחא סברא דמית ליה", ומשמע שהכריע כלשון השנייה. אולם הרמב"ם (גירושין יג, ב) כותב: "וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן". נראה מכך שהוא נוקט כלשון הראשונה שגם כשאינה רואה שנדקר היא עשויה להעיד שמת ולתלות ברוב המתים, ומוסיף בה ביאור שאין הכוונה שיודעת באופן כללי שהרבה אנשים מתים במלחמה אלא שיודעת שמתו האנשים שהיו בסביבתו לפניו ואחריו.
אם כן, המכנה המשותף לכל המקרים בגמרא בהם אנו חוששים למדמה – מלחמה, רעבון ושריפה – הוא שיש סבירות גבוהה שמת. המחלוקת בין שתי הלישנות היא איזו רמת סבירות מספיקה כדי לחשוש לכך.
הרשב"א והתוס' (ד"ה זימנין) מוסיפים כאן תנאי נוסף שרק בצירופו חוששים שמדמה, והוא שמחמת המלחמה היא יראה להמתין כדי להתבונן ולראות אם מת סופית כי היא פוחדת ובורחת, ובלשון התוס' "לפי שזורקין חצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכונים על מי שיפול". כך משמע גם מרש"י (קטו ע"א ד"ה התם), שביאר לגבי ליסטים שהואיל וזוהי מלחמה קטנה לא אמרה בדדמי אלא הייתה ממתינה לראות אם מת. נמצא שרק בצירוף שני חששות אנו חוששים שמדמה: א. סבירות גבוהה מאוד שמת. ב. היה לה צורך לברוח ולא הייתה יכולה להמתין ולוודא באופן מוחלט שמת .
באו ליסטים
המקור לדבריהם הוא מהמקרה בהמשך הגמרא לגבי אשה המעידה שבאו עליהם ליסטים. הגמרא מנמקת שהואיל וכלי זיינה עליה היא נאמנת, כלומר שאשה יכולה להינצל מליסטים בכך שמחמת פריצותם יתרצו (או אפילו יעדיפו) לנהוג עימה בפריצות ולא להורגה. סברת הגמרא טעונה הבנה, מה בכך שהיא יכולה להינצל ומדוע זו סיבה להאמינה שבעלה מת ואינה מדמה?! \
הרמב"ם (גירושין יג, ו) מסביר שנימוק הגמרא "כלי זיינה עליה" בא לאפוקי מהסברא שבמקרה המופיע לפניו בגמרא שהדליקו עליהם את הבית. שם אינה נאמנת כי אומרים לה שכמו שהיא ניצלה בנס כך אולי בעלה ניצל בנס. כנגד סברא זו מנמקת הגמרא שבליסטים כן נאמנת לפי שכלי זיינה עליה ויש סברא לחלק בינה לבעלה ולומר שדווקא היא ניצלה ולא הוא.
אולם התוס', הרשב"א ורש"י מסבירים את הנימוק, ששם אינה פוחדת ובורחת ולכן היא נשארת להתבונן ואפשר לסמוך על דבריה. מכאן הם למדים שרק במקרה שהיא פוחדת ובורחת אנו חוששים שמדמה שהוא מת, אחרת היא ממתינה לראות.
מת על מיטתו בעת מלחמה
תחילה יש לברר מהי המציאות ולאחר מכן מהי הסברא. הריטב"א (ד"ה הדר אמר) מביא 'יש מפרשים' המסבירים שהיא טוענת שכלל לא מת מחמת המלחמה אלא מת על מיטתו. ואילו הרשב"א והריטב"א עצמו מבארים שמדובר אפילו במקרה שנדקר במלחמה והלך לביתו ושם מת על מיטתו.
לפי היש מפרשים הטעם שנאמנת הוא שכאן לא שייך חשש הדמיון, בשונה ממלחמה ששם יש סבירות גבוהה שמת ולכן מדמה. לעומת זאת, הרשב"א סבור שמדובר אפילו כשנדקר ומת מחמת המלחמה, ומנמק לאור טעמו לעיל, שיש תנאי נוסף כדי לא להאמין, והוא שהיה לה צורך לברוח, ולכן כאן שחזר מהמלחמה ומת בביתו לא היה לה צורך לברוח.
מת על מיטתו בעת רעבון
גם במקרה זה מצאנו שני פירושים. הרמב"ם (גירושין יג, ה) והשולחן ערוך (אה"ע יז, נג) השמיטו את החידוש שאינה נאמנת ברעבון אפילו באומרת שמת על מיטתו, וביאר הגר"א (ס"ק קס) שבכל רעבון הוא מת על מיטתו. משמע שהבין שמת מחמת הרעבון על מיטתו. לפי זה טעם הדין הוא שגם בכך קיים חשש הדמיון. רוב הרעבים מתים, ובכך אין כל הבדל אם שוכב על מיטתו או נמצא במקום אחר. כמו כן, שייך כאן גם התנאי השני שזקוקה לברוח, כמבואר ברשב"א.
לעומת זאת החכמת שלמה (על רש"י ד"ה מת וקברתיו) מפרש שכוונתה לומר שמת על מיטתו ולא מחמת הרעבון. רש"י שם מסביר את סיבת החילוק במת על מיטתו בין עת מלחמה לעת רעבון, והוא לא מסביר כפי שביארנו שברעבון מתקיימים שני התנאים הואיל ומת מחמת הרעבון ואילו במלחמה לא מתקיימים הואיל ואין חשש דמיון או הואיל ואינה צריכה לברוח, אלא מנמק שבמלחמה לא תעיד שמת אם אינה בטוחה כי סברה שמא ברח וניצל. לכאורה דבריו תמוהים, שהרי המשנה אמרה שבמלחמה אינה נאמנת וביארה הגמרא שחוששים שמדמה. מסביר החכמת שלמה שרש"י מסביר למה במלחמה לא חוששים שמשקרת אלא רק שמדמה לעומת רעב ששם חוששים שמשקרת.
עולה מדבריו חידוש גדול. שיש פעמים שאיננו חוששים רק למדמה אלא אף למשקרת. נראה שהחילוק הוא שבמקרה שמשוכנעת בוודאות גדולה מאוד, אף יותר מהוודאות של נדקר במלחמה, חוששים שאפילו תשקר כדי שיקבלו את דבריה.
ניתן לפרש באופן אחר את דברי רש"י ולומר שסבר כלשון השנייה, שרק אם נדקר היא מדמה שמת, וכוונתו שאם היא ראתה אותו שוכב על מיטתו וברחה היא לא תדמה שהאויבים הגיעו לביתה והרגו את בעלה, אלא תאמר לעצמה שיתכן שברח, שהרי ללשון זו רק כאשר נדקר היא מדמה שמת. לפי זה לא נזדקק לחדש שהיא גם משקרת.
רבא התנסח בלשון: "רעבון גריעה ממלחמה". לפי פירוש הגר"א אין הפירוש שרעבון באופן מהותי גרוע יותר, שהרי הסיבה שעל מיטתו לא מועיל ברעבון היא שעדיין המיתה מרעבון ונותר חשש הדימוי על כנו, בשונה ממלחמה ששם על מיטתו משמעותו שהמיתה אינה מחמת המלחמה או שלא קיים התנאי שצריכה לברוח, ולפיכך במקרה זה לא נותר חשש הדימוי. וצריך לומר שהתנסח כך משום שסוף סוף מבחינה מציאותית קיים מקרה שבו להלכה תהא נאמנת במלחמה ולא תהא נאמנת ברעבון. לעומת זאת לפי החכמת שלמה אכן רעבון גרע באופן מהותי כי שם הסבירות למיתה גבוהה יותר ולפיכך שם אנו חוששים אפילו לדמיון שיגרום לה לשקר בשונה ממלחמה שחוששים רק לדמיון ולא לשקר.
קברתיו במלחמה
הגמרא אומרת שברעב אמנם לא נאמנת אפילו במת על מיטתו אך אם אומרת "קברתיו" נאמנת. הרמב"ם (גירושין יג, ב) כותב שדווקא ברעב נאמנת אך במלחמה לא, ואילו הרשב"א תמה שהרי דברים קל וחומר, אם ברעב שלא נאמן במת על מיטתו בכל זאת נאמן בקברתיו, במלחמה שנאמן אפילו במת על מיטתו כל שכן שצריך להיות נאמן בקברתיו. מפרשי הרמב"ם נתקשו בשאלה זו והעלו תירוצים שונים.
המגיד משנה מתרץ שלמרות שעקרונית איננו חוששים שמשקרת, כאשר אומרת שמת במלחמה אנחנו חוששים שמשקרת ואומרת שקברה אותו. צריך להבין את דבריו, מדוע כאשר אומרת שמת במלחמה פתאום חוששים שמשקרת והוסיפה מעצמה שקברה אותו למרות שלא היו דברים מעולם, וכן לפי זה למה כשאומרת שמת על מיטתו אנחנו מאמינים למרות שאנו יודעים שיש מלחמה ואיננו חוששים ששיקרה ואמרה שמת על מיטתו. ונראה שאמנם כאשר ידוע לנו שיש מלחמה אנחנו כבר חוששים שמדמה אך עדיין לא בטוח בכלל שמת במלחמה ולכן כשאומרת לנו בפירוש שמת על מיטתו מחוץ למלחמה איננו חוששים שמשקרת, אולם כאשר מודה וכבר ידוע לנו בבירור שמת בתוך המלחמה החשש שתדמה גובר מאוד ואנו חוששים גם לכך שהואיל והיא בטוחה שהוא מת היא תוסיף פרטים ותשקר. לפי זה נראה שהרמב"ם יחלוק על הרשב"א ויפרש ב"מת על מיטתו" שמדובר דווקא כשמת ממחלה וכד' ולא נדקר במלחמה ואז בא לביתו ומת על מיטתו, כי במקרה שמודה שנפגע במלחמה אנו כבר חוששים שהיא תוסיף פרטים בשקר. כמו כן, צריך לומר שאת דברי הגמרא שבעת רעבון נאמנת כשאומרת קברתיו, יפרש הרמב"ם בשונה מהרשב"א, ויעמידם בטוענת שלא מת מרעב , כי במודה שמת ברעב עלינו לחשוש כמו במלחמה שהיא משקרת ואומרת שקברה אותו .
יד המלך מתרץ שבמלחמה קיים חשש טעות גם בקברתיו, והטעות היא שמא נתחלף לה באחר ובטעות קברה מישהו אחר והייתה סבורה שזה בעלה. כמובן שבדרך כלל איננו חוששים שאשה התבלבלה וקברה אדם אחר שנתחלף לה בבעלה אך צריך להסביר שבגלל המהומה שיש במלחמה והפחד שלא מאפשר לה לקבור בנחת תיתכן טעות כזו. חשש זה שייך דווקא במלחמה ולא ברעב.
הכסף משנה (גירושין יג, א) מתרץ שבמלחמה אין דרך האשה לקבור את בעלה הואיל והיא בהולה ובורחת, בשונה מרעב שגם אם היא בורחת מפני הרעב היא יכולה להמתין מעט כדי לקבור את בעלה. לדבריו, בדרך כלל איננו חושדים את האשה בשקר אלא רק במדמה, אלא שכאן יש הוכחה שהיא משקרת.
האם היא רק טועה או גם משקרת?
באופן פשוט מבואר בסוגיא שהאשה מדמה וטועה, ומשמע שאינה משקרת, וכך מוכרחים לומר שהרי כשלא מדובר בזמן מלחמה היא כן נאמנת משום "דייקא ומינסבא" ו"עבידא לגלויי", הרי שלא חוששים לשקר. וכן מפורש ברשב"א (ד"ה אמר רבא): "דכיון דאמרה מת על מטתו לא חיישינן דמשקרא דלעולם לא מחזקינן דמשקרא, אלא דזמנין דטעיא ואמרה בדדמי" .
אך קשה כפי שהקשינו למעלה, אם באמת אין שום חשש לשקר ואנו רק חוששים שהיא טועה וחושבת באמת שהוא מת, מדוע אנו פוסלים את עדותה ולא חוקרים ומבררים מה בדיוק ראתה, כפי שאנו נוהגים בעדים, ואז אם לדוגמא תאמר שראתה שנדקר ולכן מסתמא מת נאמר לה שלא די בכך ולעומת זאת אם תאמר שהמתינה עד שראתה שמת נסמוך על דבריה.
נראה מכך שבמקרה שאשה משוכנעת שמת אנו חוששים שאף אם נחקור אותה תטען שהמתינה וראתה שמת, ואין זה שקר בעיניה כיוון שברור לה שהוא מת ולכן תשנה מעט כדי שיתקבלו דבריה. לפי זה קשה מדוע נאמנת כשאומרת שמת על מיטתו הרי אולי בגלל שמשוכנעת שמת במערכה בעת שנדקר תשנה ותאמר שמת על מיטתו כדי שיאמינוה. אפשר לתרץ שמסתמא היא לא יודעת שרק בטענה כזו היא תהא נאמנת ולכן אנחנו לא חוששים שתשנה ותטען כך, אך יותר נראה להסביר שלטעון שראתה שמת לגמרי זה לא נחשב לשקר בעיניה אלא רק חוסר דיוק כיוון שאינה מעידה על דברים לא נכונים אלא אומרת דברים שמשוכנעת שאכן היו, אלא שהיא אומרת שראתה אותם למרות שלא ראתה ממש. לכן על כך היא חשודה, אך אינה חשודה שתעיד על דברים לא נכונים ותטען שמת על מיטתו או שקברה אותו.
בעניין, השאלה אם בית דין חוקרים אותה ראה הרחבה בהערה .
אמנם משיטת הרמב"ם לפי הבנת המגיד משנה עולה שיש מקרים בהם אנו חוששים גם לשקר, וזאת כאשר ברור לנו שהיה במלחמה שזהו מצב בו יש סיבה חזקה לחשוש לדמיונות (או כפי החילוק השני, שאמנם אינה משנה פרטים אך מוסיפה פרטים). כמו כן, לפי החכמת שלמה נתבאר שבמקרה של סבירות מאוד גבוהה, כגון רעבון, יש חשש אף שתשקר. הוא מסייג שגם ברעבון היא אמנם לא נאמנת באומרת מת על מיטתו, אך נאמנת באומרת קברתיו, משום שהיא לא תשקר עד כדי כך לשנות ולהוסיף דבר שאינו תלוי בעדות מיתה. כלומר, זהו שקר קטן יותר רק לשנות את האופן בו הוא מת מלהוסיף שגם קברה אותו כשכלל לא קברה אותו.
נמצא לדברי החכמת שלמה בצירוף דברינו לעיל, שיש שלוש רמות של שקר: א. שקר קטן – אינה משנה שום דבר ממה שלדעתה אירע אלא שהיא רוצה לאלם את העדות וטוענת שראתה זאת למרות שלא ראתה. בכך כל מדמה נחשדת. ב. שקר בינוני – היא משנה בסיפורה את אופן המוות, כגון שמת ברעב והיא אומרת שמת על מיטתו שלא כתוצאה מהרעב. בכך נחשדת רק במקרה שיש סבירות גבוהה מאוד שמת. ג. שקר גדול – להוסיף דברים שלא אירעו כלל, כגון לומר שקברתו. בכך היא לא נחשדת כלל.
כשיש לטובתה מיגו
הגמרא מסתפקת אם במקרה שיש לטובתה מיגו, כגון שלא היה ידוע לנו שהייתה מלחמה והיא סיפרה לנו שהייתה מלחמה ומת בה, האם יועיל המיגו להאמינה או לא. התועלת בכל מקום במיגו היא שהמיגו מהווה הוכחה לכך שהטוען דובר אמת, כי אילו היה רוצה לשקר היה כבר טוען את הטענה השנייה שהיא טובה יותר. לפי זה מיגו יכול להועיל רק במקום שאנו חוששים שהאדם שלפנינו משקר, כי אז המיגו מוכיח שהוא דובר אמת. אך במקרה שלפנינו כפי המבואר הספק אינו שמא משקרת אלא שמא טועה, ואם כן לא מובן מהי הסברא לומר שהמיגו יועיל.
התוס' (ד"ה מי) נדרשים לשאלה זו הן מצד הסברא כפי שהקשינו הן מכח קושיא מן הסוגיא, שהרי נאמר בגמרא שהטוענת שמת במלחמה אינה נאמנת ואם טוענת שמת על מיטתו נאמנת, ואם מיגו מועיל הרי שיש לנו להאמינה תמיד גם באומרת שמת במלחמה במיגו שיכלה לומר שמת על מיטתו. התוס' מיישבים שבגלל שמדייקת כל כך ומספרת שהייתה מלחמה בעולם "ודאי לא אמרה בדדמי". אין כוונתם שוודאי דייקה בשעת המלחמה אם מת לגמרי אלא כמדוייק בלשונם הדיוק הוא באמירתה, כלומר, אם לא הייתה רואה שמת לגמרי לא הייתה אומרת שמת אלא הייתה אומרת שנדקר. דבריהם יובנו רק לפי מה שביארנו לעיל, שאמנם כדברי הרשב"א איננו חושדים שהאשה ממש משקרת, אך מאידך איננו אומרים שהיא רק טועה ומדמיינת אלא היא "מעגלת פינות" ובמכוון אינה מדייקת באמירתה. לפיכך מועיל מיגו המוכיח שאשה זו כן מדקדקת באמירתה .
לאור חידושם, שמיגו לא עוזר רק להוכיח שאדם לא משקר אלא גם מוכיח שהוא מדקדק בדבריו, שבים ומתקשים למה לא נאמנת באומרת שמת במלחמה (גם כשידוע שהייתה מלחמה) מצד מיגו שיכלה לומר שמת על מיטתו. ומתרצים שכיוון שידוע לעולם שהייתה מלחמה יראה לומר שמת על מיטתו כי כולם יבינו שהיא משקרת. התוס' רא"ש (ד"ה מי) מתרץ באופן מעט שונה וכותב שיראה פן ידקדקו אחריה ותימצא שקרנית. כלומר, יותר קל להכחישה אם תשקר ותטען שכלל לא היה במלחמה מאשר אם תשקר ותטען שמת במלחמה, ולכן זה מיגו גרוע שאינו מוכיח שהיא דוברת אמת.
נראה להציע הסבר נוסף בעקבות חידודנו לעיל, שהאשה חשודה רק על חוסר דיוק ולא על הוספת פרטים שכלל לא היו כגון לטעון שמת על מיטתו או שקברה אותו. לפי זה יש לומר שכדי להוכיח שהיא מדקדקת לא מספיק מיגו שיכלה לשקר ולהוסיף פרטים שקריים כגון שמת על מיטתו (שהרי כלל איננו חושדים אותה בשקר אלא בחוסר דקדוק ולכן לא תועיל הוכחה שאינה שקרנית) אך אם ראינו שיכלה לשתוק ולא שתקה אלא הוסיפה פרטים שהיה עדיף לה לא להזכיר (כעין "הפה שאסר"), מכך כבר כן מוכח שהיא מדקדקת בדבריה ואינה "מעגלת פינות" כדי שיאמינוה.
אפשר לקרב מעט את דברי התוס' להסבר זה ולומר שגם לפי התוס' מיגו רגיל לא היה נפסל בכך, שהרי גם אם יש מלחמה עדיין יש אנשים שמתים על מיטתם ולכן מסתבר שהעולם לא יסתכלו עליה כשקרנית בכזאת ודאות, אלא דווקא כאן שלא מדובר במיגו רגיל הבא להוכיח שהיא לא משקרת אלא במיגו מיוחד הבא להוכיח שלא רק שאינה משקרת אלא שהיא דקדקנית בדבריה, לכך זקוקים למיגו חזק יותר ולכן לא מועיל אפילו כשיש חשש שיחשדוה קצת בשקר, שמא גם חשש קטן זה מנע ממנה לטעון שמת על מיטתו.
התוס' בעמוד הבא (ד"ה דאי) מקשים מדוע הגמרא בהסתפקותה אם מיגו מועיל שאלה דווקא מצד מיגו שיכלה לטעון שלא הייתה מלחמה ולא שאלה מצד מיגו שיכלה לטעון שמת על מיטתו, הרי שם מדובר שלא ידוע שהייתה מלחמה בעולם ואם כן לא שייך התירוץ שאמרו לעיל (בד"ה מי) שהואיל וידוע שיש מלחמה יראה לומר שמת על מיטתו. אכן לפי הסבר התוס' שאלה זו קשה אך לפי ההסבר שהצענו תתורץ קושייתם, כי מיגו שיכלה להוסיף פרטים מוכיח רק שאינה משקרת ולא שהיא מדקדקת.
התוס' שם תירצו שבנהרג במלחמה אומרים מיגו שיכלה לטעון שנהרג לא במלחמה אך לא אומרים מיגו שיכלה לטעון שמת (על מיטתו), וצריך עיון מהי סברתם.
עישינו עלינו בית
לגבי האשה המעידה שעישנו עליה ועל בעלה את הבית, כלומר שהציתו את ביתם ובעלה מת והיא ניצלה, פוסקת הגמרא שאינה נאמנת אפילו במקרה שיש לה מיגו, ומנמקת שאומרים לה שכמו שהיא ניצלה כך בעלה ניצל.
הסברא שם צריכה עיון, מה מובן דברי הגמרא שאומרים לה שאולי ניצל כמוה, הרי היא אומרת שראתה שמת ואם החשש הוא שאינה מדקדקת ואומרת שמת למרות שלא ראתה ממש שמת, חשש זה קיים גם בלי הסברא של הגמרא ובדיוק זהו הדיון, אם במקום מיגו עדיין אומרים שאינה מדקדקת?!
לפי הגירסא ברש"י "הכי קאמרה" אפשר לבאר כוונתו שלפי התירוץ מדובר שהיא עצמה לא אמרה שראתה שמת אלא רק שהציתו את הבית, אך לפי הגהת הב"ח שצריך לגרוס "דאמרינן" משמע שהיא עצמה אומרת בפירוש שמת, וכן ברמב"ם (יג, ה) כתב שאומרת בפירוש שמת, וחזרה שאלתנו.
אי אפשר לבאר שבגלל שהיא הייתה בדיוק באותו מצב וניצלה חזקה היא שגם הוא ניצל, והבינה הגמרא שזו חזקה גדולה שמיגו לא מועיל כנגדה , שהרי בודאי מצוי הוא שאחד יינצל ואחד לא ובפרט שהגמרא מגדירה זאת כנס, "כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא", וכמובן אין לומר שחזקה שגם לו התרחש נס, וצריך עיון.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
