חינוך הבנים וההורים ודיני נדרים | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נושאים שונים

קטגוריה משנית

מדורים
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

עינבל בת אלון

4 דק' קריאה

חינוך הבנים
בגמרא מובא מעשה על אדם אחד שהיכה את בנו הגדול ונידו אותו. וכתב הרמב"ם (שם בהלכה ט'): "והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול". כי יש חשש שהבן יבעט בדרך התורה (עיין מועד קטן דף י"ז ע"א, ושו"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' כ'). כתוב (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", ובסוף הפסוק כתוב "ואוהבו שחרו מוסר" - והדבר תלוי בתכונותיו וטבעו של כל ילד. ולא יאמר האבא כשבני יגדל בודאי שהוא ילך בדרך הישרה, אלא כבר מקטנותו ירגילו במצוות ובמידות טובות. על הפסוק "ויגדלו הנערים" (באשית כה, כז), אומר רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת אלילים". ועל כן מקטנותו של הילד כשהוא כבר מבין מחנכים אותו לקיום מצוות.

ושלשת את גבול ארצך - חלוקת היום
כתב בעל הבא"ח (בהקדמתו לפרשת משפטים ש"ש):
"תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך, הם חיי עוה"ז שהם גבול האדם בעוה"ז שהיא ארצך כדכתיב והארץ נתן לבני אדם כלומר תשליש כל יום ויום מן הגבול של ארצך, דאמרו חכמים על כ"ד שעות היום יחלקם האדם שליש לעסק התורה, ושליש למשא ומתן ומלאכה, ושליש לשינה, ועשו לזה סימן אז תשכיל אז תצליח אז תישן כל חלק מספרו כמנין א"ז. וטעם לשילוש זה פרשתי בס"ד במ"א משום דארז"ל שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו ולכן כל כ"ד שעות היום יהיה ח' שעות מהם לעסק התורה בשביל שליש של הקב"ה, ושני שלישים לצורך הגשמי בשביל חלקי אב ואם שהם גשמיים" וכו'.

סדר היום רמוז בנוסח יעלה ויבא
ודבר זה נרמז בנוסח של יעלה ויבא שאנו אומרים "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים טובים". "בו" - בגימטריא שמונה. "בו לטובה" - אין טוב אלא תורה, שמונה שעות לתורה. "ופקדנו בו לברכה" - שמונה שעות יעסוק בפרנסה וכך תהיה לו ברכה. "והושיענו בו לחיים טובים" - שמונה שעות לאכילה ושינה. ואל יחשוב אדם שריבוי שינה או מיעוט שינה זה טוב, אלא ישן כדברי הרמב"ם שמונה שעות, ולא יפחות משש שעות.

מאן בעי סם חיי
הגמרא מביאה מעשה (ע"ז דף י"ט ע"ב) על רבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) התקבצו מסביבו אנשים רבים כדי לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" (במדרש מובא על רוכל שהכריז כנ"ל). ומובא במדרש שהחכמים התפעלו מזה ולמדו הרבה מר' אלכסנדרי, כי כל חייהם חשבו ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה להם שגם בעולם הזה יש שכר בקיום המצוות, "מי האיש החפץ חיים" - בעולם הזה, "לראות טוב" - בעולם הבא שכולו טוב.

אדם חושב שאם הוא מדבר לה"ר אזי בשמים יענישו אותו, ועד אז הוא יחזור בתשובה. מי האיש החפץ חיים - בעולם הזה, כי עונשו של מי שמדבר לשון הרע הוא גם בעולם הזה, ומי שמדבר לשון הרע, גם עליו מדברים לה"ר. ומי שנזהר אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

לא יתפלל בצד רבו, לפניו או אחריו
ועוד אומרת הגמרא (שם ברכות כ"ז ע"ב) שאדם לא יעמוד ויתפלל בצד רבו שנראה כאילו הוא ורבו שוים, ולא אחורי רבו שזה כגאוה (לפי רש"י). והתוספות אומרים, שיש לפרש שנראה כאילו משתחוה לרבו. ובשו"ע נפסק (או"ח סי' צ' סעי' כ"ד): "לא יתפלל בצד רבו ולא אחורי רבו ולא לפניו או אחריו", ורמ"א הוסיף שכל זה אם מתפלל ביחיד, אבל אם מתפלל בציבור אין לחוש אם זה סדר הישיבה בבית כנסת. אבל אם הרחיק מרבו ארבע אמות, מותר. ואם רבו מוחל, מותר, ואעפ"כ טוב להזהר.

יקדים שלום לרבו
כתוב שחייב להקדים שלום לרבו, ומאידך הגמרא אומרת (ברכות כ"ז ע"ב) שהנותן שלום לרבו ומחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק, הכיצד? אלא אומרים התוספות (שם בד"ה והנותן): "פירוש, כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי". כלומר, לומר לרבו "שלום עליך רבי ומורי", או "צפרא דמרי טב" - מותר. אבל שאלת שלום ללא ביטוי של כבוד - אסור.

נדר בכתב או במחשבה
אם עשו מגבית בבית הכנסת, ואמר אני אתן מאה שקלים בלי נדר- חייב לתת. אבל אם כתב 'אני נודר או נשבע לתת כך וכך', אינו חייב לתת, ואעפ"כ כתבו המפרשים שהכתיבה חשובה כעין דיבור ולכתחילה חייב לקיים מה שכתב. מהדין, מה שמוציא מפיו צריך לתת, אבל מה שחשב לא חייב, וי"א שגם אם רק חשב לתת - חייב לתת, שהרי כתוב "כל נדיב לב". ולכן אם רוצה לחשוב, יאמר גם במחשבתו בלי נדר (ועיין ביו"ד סי' רנ"ח סעי' יג בהגה שם, ועיין חו"מ סי' רי"ב).

'בלי נדר'
ואם אומר 'אני אתן מאה שקל לבית הכנסת בלי נדר' - חייב לתת, ומה שאמר 'בלי נדר' לא מועיל כי כבר הוציא מפיו שיתן מאה שקלים. וכן אם רוצה לתרום איזה דבר וכדו' יזהר לומר 'בלי נדר' בתחילת דבריו היינו 'בלי נדר אני אתן כך וכך'. ואומר הרב חיד"א ע"ה, שפעם אחת הוא היה בחו"ל והזדמן לאחד מבתי הכנסת, ומכרו את פתיחת ההיכל, ואחד אמר שיתן מאה, וחברו אמר מאתיים, ועוד אחד אמר שלש מאות, וכן הלאה, והאחרון הוא זה שזכה בפתיחה, אבל כל אלו שקדמו לו ולא זכו בפתיחת ההיכל, גם כן שלמו מדין נדר. כיום אנן סהדי שכל מי שאומר סכום, כוונתו ודעתו אם יזכה במצוה, ורק מי שאמר את הסכום הגבוה וזכה במצוה, משלם.

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

נושאים שונים