ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים רביבים

מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה * כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור * בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון * למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה * מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול * מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות * להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח.
מוקדש לרפואת
שולמית
לחץ להקדשת שיעור זה
שורשי מכירת חמץ
עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.
אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש
לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה
במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים
בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה
אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.
למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה
אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).
אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק
ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?
מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.
ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק
למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.
אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק
יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.
אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח
אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה
יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.
אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.
לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע
עוד בנושא רביבים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il