ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש

עשרת ימי תשובה

א - תשובה. ב - שינויי התפילה בעשרת ימי תשובה. ג - תורה וחסד. ד - עבירות שבין אדם לחברו. ה - דרכי בקשת הסליחה וההתפייסות. ו - מנהגי עשרת ימי תשובה. ז - שבת שובה. ח - כפרות. ט - אכילה בערב יום הכיפורים. י - מנהגי ערב יום הכיפורים. יא - התרת נדרים. יב - מודעה לביטול נדרים לעתיד.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

ראש השנה




א - תשובה
עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים הם הימים שבהם הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, בימים אלו דן ה' את כל בריותיו. וכיוון שחפץ ה' להיטיב לכל ברואיו, ובמיוחד לבני עמו, שעל ידם יורד שפע וברכה לכל העולם, קרוב ה' בימים אלו לכל קוראיו באמת, ופותח יד לשבים בתשובה. לפיכך, אף על פי שהתשובה יפה תמיד, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה יותר ומתקבלת מיד, שנאמר (ישעיהו נה, ו): "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו). ובימים אלו, אפילו יחיד שעושה תשובה, מקבלים תשובתו כתשובת ציבור (פסיקתא רבתי).
לפיכך ראוי לאדם לפשפש במעשיו בימים אלו, כדי לשוב ולתקן את כל אשר עיוות במשך השנה (רמ"א או"ח תרג, א). במיוחד יש לערוך חשבון נפש בעניינים שבין אדם לחברו, מפני שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו בלא שירצה תחילה את חברו (להלן ד). הנמצא בסכסוך כספי עם חברו, אל יפסוק לעצמו היתר, מפני שאין אדם רואה חובה לעצמו, אלא ילך לרב, שיורה לו כיצד לנהוג. מנהג חסידים שעורכים חשבון נפש בכל לילה לפני השינה, ומתוודים על חטאיהם ושבים אל ה' (זוהר ח"ג קעח, א). ובעשרת ימי תשובה ראוי לכל אדם לנהוג כן (מ"ב תרג, ב).
כיוון שעשרת ימי תשובה הם הימים שבהם עיקר הדין לעולם ולאדם, נהגו ישראל להיזהר בימים אלו מכל איסור, ולהרבות בהם בתורה ותפילה, צדקה ומעשים טובים. וכן נוהגים להשכים בהם לבתי כנסיות לסליחות ותחנונים (רמב"ם תשובה ג, ד).
אמרו בשם האר"י, ששבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום נכון לאדם לתקן את עצמו בתשובה, בתורה ובמעשים טובים, כנגד מה שפגם באותו יום. ביום ראשון יתקן מה שפגם בימי ראשון, וביום שני מה שפגם בימי שני, וכן בכל הימים (שער הכוונות צ, ג; מ"ב תרג, ב).
יש נוהגים בימים אלו לדקדק יותר בענייני הלכה כגון כשרות. שאם בכל השנה מפני הדחק נוהגים כדעת מיעוט הפוסקים, בימים אלו נוהגים כפי שראוי לכתחילה לדעת רוב הפוסקים. למשל, ראוי בימים אלו לאכול בשר גלאט ולהדר בנטילת מים אחרונים לפני ברכת המזון (עפ"י ירושלמי שבת פ"א ה"ג; שו"ע תרג, א).
אמרו חכמים (קידושין מ, ב): לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, וכן יראה את כל העולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי, ולפי שהעולם והאדם נידונים אחר הרוב, עשה מצווה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח): וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, בשביל חטא יחידי שעשה זה - איבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

ב - שינויי התפילה בעשרת ימי תשובה
כיוון שהעומד בתפילת עמידה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך, חובה עליו להזכיר בעשרת ימי תשובה את מלכותו של ה' שמתגלה בימים אלו שבהם הוא דן את עולמו. שאם לא יזכיר זאת, נמצא כמי שמתפלל מן השפה ולחוץ ואינו שם ליבו למלכותו שמתגלה בעשרת ימי תשובה. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכה השלישית "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש", ובברכת 'השיבה שופטינו' - "המלך המשפט" במקום "מלך אוהב צדקה ומשפט".
טעה ואמר בברכה השלישית "הא-ל הקדוש", ולא הספיק לתקן את עצמו 'תוך כדי דיבור', חוזר לתחילת התפילה. מפני ששלוש הברכות הראשונות הן חטיבה אחת, וכל הטועה באחת מהן - חוזר לראש. 1 ואם לאחר התפילה הסתפק אם אמר "הא-ל הקדוש" או "המלך הקדוש", כיוון שהוא רגיל לומר תמיד "הא-ל הקדוש", מן הסתם טעה, ועליו לחזור להתפלל. אבל אם חשב בסמוך לברכה שעליו לומר 'המלך', או שזכר לומר 'מי כמוך', ואחר שעבר זמן הסתפק, מן הסתם זכר לומר כראוי, ואינו צריך לחזור (ט"ז תכב, א; מ"ב תקפב, ד).
טעה בברכת 'השיבה שופטינו' וחתם כבכל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט", ולא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור. למנהג חלק מהספרדים לא יצא, הואיל ולא אמר את נוסח הימים הנוראים. ולכן, אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת 'השיבה שופטינו' ויחתמנה כראוי, וימשיך משם עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, יחזור ויתפלל שנית, ויתנה שאם אינו חייב לחזור, הרי שזו תפילת נדבה (שו"ע קיח, א; יחו"ד א, נז). ולמנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, גם אם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" יצא בדיעבד ידי חובתו, הואיל וגם בנוסח זה מזכירים את המילה 'מלך', ולכן אם לא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, אינו צריך לחזור (רמ"א קיח, א; בא"ח נצבים יט; כה"ח א). וכיוון שכך מנהגם של רוב ישראל, כך ראוי שינהג מי שאינו יודע בוודאות מה מנהג אבותיו.
עוד מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות בתפילת עמידה: "זכרנו לחיים" בברכה הראשונה, "מי כמוך" בברכה השנייה, "וכתוב לחיים" בברכת 'מודים', ו"בספר חיים" בברכה האחרונה. ואם שכח ולא אמרן, אינו חוזר (שו"ע תקפב, ה).
נוהגים לומר בעשרת ימי תשובה את תפילת 'אבינו מלכנו' בתפילת שחרית ומנחה כמבואר להלן ו.

ג - תורה וחסד
לימוד התורה הוא יסוד גדול בתשובה, שמתוך לימוד התורה מגיעים לקיום המצוות, וכמו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב), שהתלמוד גדול מהמעשה, מפני "שהתלמוד מביא לידי מעשה". וכן אמרו חכמים (ברכות טז, א), שכשם שהנחלים מעלים את האדם שטובל בהם מטומאה לטהרה, כך הנכנס לאוהלה של תורה ללמוד בשקידה, עולה מכף חובה לכף זכות.
וראשית הלימוד ביראת ה', שנאמר (תהלים קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'". וכמו שאמרו חכמים (ברכות יז, א): "תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים". ועל כן ראוי לכל אדם מישראל לקבוע לו בכל יום לימוד בספר מוסר (האר"י, הגר"א, מ"ב תרג, ב). ובמיוחד בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה ראוי להתחזק בלימוד מוסר, ולקבל בלא נדר להמשיך ללמוד מוסר במשך כל ימות השנה.
מעבר לכך, מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, מפני שהיא מרוממת את האדם יותר מכל שאר המצוות, שכל המצוות נעשות בגוף או בנפש, ואילו הלימוד מתקיים בתחום הגבוה שבאדם - בנשמה ובשכל, ועל ידי כך הלומד מתאחד עם הרצון האלוקי. וכיוון שזו המצווה העליונה שבמצוות, יש בה סגולה גדולה לכפרת עוונות, וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר כה, א), שאפילו אם נכשל אדם בעבירה שהתחייב עליה מיתה בידי שמיים, יש הצלה לחייו אם ירבה בלימוד התורה. שאם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד מעתה שני דפים, ואם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמד מעתה שניים. ואם אינו יודע ללמוד, יעסוק בצדקה ויחיה.
כתבו הראשונים סדרי תעניות וסיגופים לבעלי תשובה, כיצד לשוב ולכפר על כל חטא ועוון. אולם כתבו האחרונים שסדרי התעניות והסיגופים הללו נועדו למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו, ויראתו קודמת לחכמתו, עיקר כפרתו ותקנתו על ידי לימוד תורה בשקידה (אר"י, ספר חרדים סה; של"ה, באו"ה תקעא, ב; נו"ב או"ח קמא לה; להלן ו, ז).
וכן כתב רבי חיים מוולוזי'ן (נפש החיים ד, לא), שהעיסוק בתורה מכפר על כל העוונות, ובכללם גם העבירות החמורות שהקרבנות אינם מכפרים עליהן. וכפי שאמרו חכמים (תדבא"ר ה'): "אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה... וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות, ושימש חכמים - אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימינו".
וכפי שאמרו חכמים על בני עלי, שכעונש על עוון חילול השם במשכן שילה נגזר עליהם שימותו בגיל צעיר ושום זבח ומנחה לא יכפר על חטאם, אבל אם יעסקו בתורה - יחיו. ואם בנוסף לתורה יעסקו גם בגמילות חסדים - יאריכו ימים יותר (ר"ה יח, א).
נהגו ישראל להרבות במתן צדקה בעשרת ימי תשובה, שנאמר (משלי יא, ד): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". וראוי לכל אדם לערוך בימים אלו חשבון נפש על ענייני החסד והצדקה שלו, ולהתחזק במתן מעשר כספים ללימוד תורה וצרכי עניים, ומי שזכה לעושר, ראוי שיתחזק ויתן חומש.

ד - עבירות שבין אדם לחברו
החוטא לחברו צריך לפייסו בהקדם האפשרי, שכל שעה שהחבר נותר בצערו, חטאו גדל. ומכל מקום אם התרשל או התבייש או היה אנוס ולא פייסו, עליו להזדרז לפייסו לפני יום הכיפורים. אמרו חכמים: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב). ואפילו יקריב כל קרבנות שבעולם וירבה בתפילות וצומות, אין מוחלים לו בלא שירצה את חברו (ב"ק צב, א).
כיוון שהפוגע ברכושו של חברו או בכבודו, חוטא לחברו וחוטא לשמיים, עליו לפייס את חברו, ובנוסף לכך עליו להתוודות לפני ה' על שעבר על מצוותו, ולקבל על עצמו שלא יחטא בזה עוד. לפיכך, אדם שחבל בחברו או גנב ממנו דבר או הזיק את רכושו, תחילה ישלם לחברו את חובו ויבקש את סליחתו על שציערו, ורק אח"כ יתוודה על חטאו לפני ה'. וכן מי שהלבין פני חברו או דיבר בגנותו, יפייס תחילה את חברו, ואח"כ יתוודה על חטאו לפני ה'. ואם התוודה לה' לפני שפייס את חברו, אין הווידוי שלו שלם, ועליו לחזור ולהתוודות לפני ה' לאחר שיפייס את חברו (שערי תשובה ד, יח). 2
אם דברי העלבון או הגנות שאמר על חברו עלולים לגרום לאנשים להתייחס אל החבר בזלזול או עוינות, עליו לדבר בשבחו בפני כל אותם אנשים שעלולים לחשוב עליו רעות בגלל הדברים ששמעו ממנו. ויסביר להם שכאשר דיבר בגנותו של חברו לא הכיר את התמונה השלמה וכו', וזאת כדי לבטל את השפעתם הרעה של דבריו. כמו כן נכון למי שהעליב את חברו בפומבי, שיבקש מחברו סליחה בפומבי (רמב"ם תשובה ב, ה).

ה - דרכי בקשת הסליחה וההתפייסות
המבקש סליחה מחברו צריך לפרט בפניו את החטא, ואם לא נודע לחבר שסיפרו עליו לשון הרע, צריך מבקש הסליחה להתוודות בפניו על כך ולבקש את מחילתו (ב"ח). אמנם אם הוא יודע שפירוט החטא יגרום לחבר צער ובושה, עדיף שלא יפרט את החטא (מ"א, מ"ב תרו, ג). אבל יתאמץ בכל כוחו לבטל את השפעת דבריו הרעים על ידי שירבה לספר בשבחו ויכחיש את דברי הגנות הקודמים שאמר. 3
לכתחילה הפוגע בחברו יבקש ממנו סליחה בעצמו. ואם הוא מתבייש או שהוא סבור שדווקא על ידי שליח חברו יתרצה יותר, יבקש סליחה על ידי שליח (מטה אפרים תרו, א; מ"ב ב).
אם חברו לא התפייס ממנו בראשונה, יקח עימו שלושה אנשים ויבקש ממנו סליחה בפניהם. ואם לא התפייס, ילך אצלו עוד פעם עם שלושה אנשים וינסה לפייסו. ואם גם בכך לא התפייס, ילך אצלו בשלישית עם שלושה אנשים כדי לנסות לפייסו. ואם לאחר כל זאת לא התפייס, שוב אינו צריך להתאמץ לפייסו, וזה שלא מחל הוא החוטא. אמנם אם פגע ברבו, אפילו אינו רבו המובהק, ילך אצלו אפילו אלף פעמים עד שימחל לו (יומא פז, א; רמב"ם תשובה ב, ט; מ"ב תרו, ז, באו"ה שם).
ראוי לנפגע שלא יהיה אכזרי מלמחול, שאמרו חכמים: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו. אבל אם הוא אינו מתרצה, גם אין מתרצים לו בשמיים על עוונותיו (ר"ה יז, א). אמנם כאשר כוונתו להיטיב לחוטא, כדי שילמד להיזהר בזה לעתיד, אפשר שלא למחול עד שיבקש סליחה שוב ושוב כהדרכת חכמים. אלא שהואיל וכבר ביקש סליחה, צריך הנפגע להסיר מליבו שנאה וכעס (רמ"א תרו, א; מ"ב ט).
החושש שאם ימחל לחברו, ישוב זה לפגוע בו, אינו חייב למחול לו. וכן מי שחברו הוציא עליו שם רע באופן שגרם לפגיעה משמעותית בשמו הטוב, אינו חייב למחול לו, מפני שיש ששמעו את דיבתו ואינם יודעים שמוציא הדיבה התחרט על כך. ואע"פ כן, אם מוציא הדיבה התחרט באמת ואף סיפר זאת לרבים והשתדל לבטל את השפעת דבריו הרעים, מידת חסידות וענווה לסלוח לו (עי' רמ"א תרו, א, ומ"ב יא).
אם זה שנפגע ממנו מת, על הפוגע להביא עשרה אנשים ולהעמידם על קברו, ויפרט בפניהם את חטאו, ויאמר שחטא בזה לאלוקי ישראל ולפלוני זה. והם ישיבו לו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך" (יומא פז, ב; שו"ע תרו, ב; מ"ב טו).
יש נוהגים לפני יום הכיפורים לבקש סליחה ומחילה מכל חבריהם ומכריהם. אולם אין במנהג זה כמעט תועלת. ויש שעל ידי מנהג זה מרמים את עצמם לחשוב כאילו הם צדיקים שמרוב זהירות מבקשים מחילה מכל חבריהם, כאשר בפועל הם נוהגים ברשעות, מפני שמהאנשים שבאמת נפגעו מהם, הם אינם מבקשים סליחה. אלא העיקר הוא שיערוך אדם חשבון נפש לקראת יום הכיפורים, וייזכר במי שאולי נפגע ממנו, וממנו יבקש סליחה ומחילה (של"ה מסכת ר"ה דרך חיים קנא).

ו - מנהגי עשרת ימי תשובה
נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בתפילת שחרית ומנחה, אחר חזרת הש"ץ. כוחה של תפילה זו גדול, שהיא פונה בדרך תחנונים אל ה' בשתי צורות ההתייחסות שלנו כלפיו, הן כבנים אל אביהם, והן כעבדים אל מלכם. מסופר בתלמוד (תענית כה, ב), שפעם גזרו תענית על הגשמים שנעצרו, והרבו להתפלל, ורק לאחר שירד רבי עקיבא לפני התיבה ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו" ירדו גשמים. לרום חשיבותה, נוהגים לאומרה בעמידה, ורבים נוהגים לפתוח את ארון הקודש בעת אמירתה.
גם כשמשתתף בתפילה חתן או בעל ברית ואין אומרים תחנון, אומרים 'אבינו מלכנו' (רמ"א תרב, א). גם המתפלל ביחיד יכול לומר 'אבינו מלכנו' (באר היטב תרב, א; עי' דעת תורה תקפד, א).
על פי מנהג האר"י, נהגו ברוב קהילות ישראל לומר בשחרית מזמור "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל), בין 'פסוקי דזמרה' ל'ברכו' שלפני ברכות קריאת שמע. ולפי נוסח תימן (בלדי) ולמנהג מקצת קהילות אשכנז - אין לאומרו, כדי שלא להפסיק בין 'פסוקי דזמרה' לברכות קריאת שמע (עי' מ"ב נד, ד).
מותר לערוך נישואין בעשרת ימי תשובה. ואמנם יש מגדולי אשכנז שכתבו שאין לערוך נישואין בימים אלו, מפני שצריכים לנהוג בהם בכובד ראש (מטה אפרים תרב, ה; קיצוש"ע קל, ד). אולם בקהילות ספרדים לא נהגו להחמיר בזה כלל, ואף בקהילות אשכנז היו שנהגו לערוך נישואין בימים אלו. לפיכך, אין להימנע מקביעת נישואין בעשרת ימי תשובה. ומצד מסוים אף יש בכך מעלה, לבוא מתוך מצווה גדולה זו ליום הכיפורים. אלא שיש להקפיד בימים אלו יותר בהלכות צניעות (שדי חמד מערכת ר"ה; מלמד להועיל אה"ע א).

ז - שבת שובה
נוהגים לקרוא לשבת שבתוך עשרת ימי תשובה - 'שבת שובה' או 'שבת תשובה', על שם ההפטרה שפותחת בפסוק: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב). וכן ידוע שהשבת היא מקור הברכה, וכל מה שקורה במשך השבוע יונק את חיותו מהשבת, נמצא אם כן שמבחינה מסוימת שבת זו היא השורש של יום הכיפורים, ועל כן ראוי להתעורר בה לתשובה ותורה.
נהגו ישראל שרב המקום (מרא דאתרא) דורש בשבת זו בדברי מוסר והלכות נצרכות, ומעורר את העם לשוב מעבירות המצויות, ולהתחזק בתורה, צדקה ושאר מצוות. דרשה זו יחד עם דרשת 'שבת הגדול' שלפני פסח, הן הדרשות החשובות בשנה. ולכן גם כאשר במשך כל השבתות רבנים אחרים מוסרים שיעורים ודרשות, בשבת זו רב המקום דורש. שהואיל ועליו מוטל עול הציבור, הוא היודע לכוון ולעמוד על הדברים החשובים שצריכים חיזוק. מקיימים דרשה זו ברוב עם, וגם גדולים שיודעים את כל התורה, וקטנים שאינם מבינים את דברי הרב, באים לדרשה. יש מהרבנים שנוהגים להתעטף בטלית לכבוד הציבור והדרשה (עי' מטה אפרים תרב, מא; אלף המגן כג).
היו שנהגו לקיים את הדרשה בתפילת שחרית קודם קריאת התורה, אבל בקהילות גדולות, שיש בהן כמה בתי כנסיות, ויש טורח גדול לאסוף באמצע התפילה את כל המתפללים למקום אחד, מקיימים את הדרשה בצמוד לתפילת מנחה. ומתפללים מנחה כשעתיים שלוש לפני השקיעה, כדי שיספיק הרב לדרוש באריכות ולאחר מכן עוד יספיקו לקיים סעודה שלישית (מטה אפרים תרב, מב). ורבים נוהגים לקיים את הדרשה בין סעודה שלישית לתפילת ערבית.
מנהג אשכנז, תימן, וחלק מיוצאי ספרד, ומהם רבים מצפון אפריקה, שלא לומר 'אבינו מלכנו' בשבת ובמנחה בערב שבת, מפני שאין שואלים צרכים אישיים בשבת. ואפילו אם חל ראש השנה עצמו בשבת או במנחה של ערב שבת, אין אומרים 'אבינו מלכנו' (פרדס, רוקח, ר"ן, ריב"ש תקיב, רמ"א תרב, א; מ"ב תקפד, ד). ולמנהג רבים ממתפללי נוסח ספרדי, נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בשבת שבעשרת ימי תשובה, וכן בראש השנה שחל בשבת. ואין בכך פגיעה בכבוד השבת, מפני שימים אלו נתייחדו לתשובה ולתפילה על השנה הבאה (רב עמרם גאון, רבנו גרשום, מאירי, כה"ח תקפד, ז-ח).
רבים נוהגים לדחות את ברכת הלבנה למוצאי יום הכיפורים, מפני שיש לאומרה בשמחה, ורק לאחר יום הכיפורים מתפוגג המתח ויוצאים מבית הכנסת בשמחה (מהרי"ל, רמ"א תרב, א; פר"ח, הרב אליהו; להלן ז, יט). ויש אומרים שאדרבה טוב לקדש את הלבנה בעשרת ימי תשובה, כדי שמצווה זו תכריע לכף זכות (לבוש, חיד"א, גר"א). וכל קהילה תמשיך במנהגה.

ח - כפרות
יש נוהגים לשחוט בערב יום הכיפורים תרנגול ל'כפרות', לרמוז בכך שהדין שהיה ראוי לבוא על האדם יבוא על התרנגול שמכונה 'גבר', והאדם ינצל לחיים. ויש אומרים שאין לקיים מנהג זה מפני שהוא מ'דרכי האמורי', היינו מנהג גויים שמבוסס על אמונות זרות, שאין להן בסיס בתורה. וכן כתב הרשב"א (שו"ת א, שצה), שכאשר בא לעירו, מצא שאנשים רבים נוהגים לעשות כפרות יחד עם עוד מנהגים זרים שלמדו מהגויים, וביאר לקהל את גנות המנהג וציווה לבטלו. וכן נפסק בשולחן ערוך (תרה, א).
אמנם הרמ"א כתב שאין לבטל את המנהג, מפני שהוא מנהג ותיקין מתקופת הגאונים. וכך היתה גם דעתו של האר"י הקדוש. ובעקבות האר"י רבים מיוצאי ספרד ואשכנז נוהגים לקיים את מנהג הכפרות. וכך הוא המנהג: בערב יום הכיפורים, באשמורת הבוקר, לוקחים תרנגול לכל אחד ואחד מבני הבית, ומסובבים אותו מעל הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי וכו'", ושוחטים אותו. כשאפשר, לוקחים תרנגול זכר על כל זכר מבני הבית, ותרנגולת נקבה על כל אחת מבנות הבית, ולמעוברת מוסיפים עוד תרנגול ותרנגולת, שאולי תלד בן ואולי תלד בת. אם יש שם תרנגולים לבנים, בוחרים בהם, על דרך שנאמר (ישעיהו א, יח): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". בשעה שישחטו את התרנגול, יחשוב בעל התרנגול שכל מה שעושים לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו, ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. לאחר השחיטה נוהגים לתת את הבשר או את שוויו לעניים, כדי שיהיה להם מה לאכול בערב יום הכיפורים ולאחר צאתו. מי שלא מצא תרנגולים, יכול לקיים את המנהג באווזים או דגים, העיקר שיהיו בעלי חיים טהורים שאינם ראויים לקרבן, כדי שלא יֵראה כמקריב קרבן מחוץ לבית המקדש.
במשך הזמן, בעקבות ריבוי המשתתפים במנהג, נוצר לחץ גדול על השוחטים, והתעורר חשש שמא לא יצליחו לבצע את בדיקת הסכין והשחיטה כהלכה. ואזי הורו הפוסקים שעדיף לדחות את השחיטה לאחר תפילת שחרית, או להקדימה לימים שלפני ערב יום הכיפורים, מפני שכל עשרת ימי התשובה ראויים לקיום המנהג.
רבים נוהגים כיום לקיים את מנהג הכפרות על ידי צדקה בשווי של תרנגול לכל אחד מבני המשפחה. ואלה שעושים זאת מפני הקושי לקיים את השחיטה כהלכה, נוהגים לסובב את מעות הצדקה מעל הראש כדרך שנוהגים בתרנגול. ואלה שנמנעים מהמנהג מפני חשש 'דרכי האמורי', אינם נוהגים לסובב את המעות מעל הראש, אלא נותנים צדקה, שכך ראוי להרבות בצדקה לקראת יום הכיפורים.
כל אדם רשאי לבחור את מנהגו, ואם יש למשפחתו מנהג, טוב שימשיך במנהג אבותיו.

ט - אכילה בערב יום הכיפורים
מצווה להרבות באכילה ושתייה בערב יום הכיפורים (שו"ע תרד, א). לדעת רוב הפוסקים מצווה זו מהתורה (מ"א ומ"ב תרד, א). אמרו חכמים: "כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (יומא פא, ב). ואף שהתענית קשה מהאכילה, רצה הקב"ה להרבות שכרנו, והחשיב לנו את האכילה בתשיעי כאילו גם היא תענית. 4
הטעם למצווה, כדי להתכונן לתענית (רש"י). וגם כדי שיהיה לנו כוח להתפלל כראוי ביום הכיפורים (שערי תשובה ד, י). לפיכך, יש להקפיד בזה יותר בסעודה המפסקת. יש במצווה זו ביטוי לאהבת הקב"ה אותנו, שצוונו להתענות רק יום אחד בשנה כדי לכפר על עוונותינו, ומרוב דאגתו לנו, צווה שנאכל ונשתה לפני הצום, כדי שנוכל לסבול את הצום ולא יארע לנו ממנו שום נזק (רא"ש, טור או"ח תרד). יש מי שאומר שאף שמבחינה גופנית האכילה בערב יום הכיפורים מועילה לצום, יש בה גם עינוי, כי יש קושי נפשי לצאת מעונג ליגיעה ותענית (שבלי הלקט, ערוה"ש תרד, ד).
בנוסף לכך, מהצד הרוחני שבאדם, האכילה היתירה היא אכן עינוי, שהיא גורמת להדגשת הגוף. ולכך בדיוק מכוונת המצווה, לזכך ולתקן את הגוף והנשמה כאחד, שכך היא עבודת ה' בשלימות, בגוף ונשמה. ויחד עם הזהירות מפני היצר הרע המטה את האדם להיגרר אחר תאוות הגוף, צריך להיזהר שלא לחשוב שהקדושה מתגלה רק בנשמה תוך התנכרות לגוף ולעולם המעשה. ועל כן דווקא מתוך הדגשת הערך המקודש של השמחה הגופנית בערב יום הכיפורים, אפשר לחזור בתשובה שלימה ביום הכיפורים (של"ה מס' יומא, תורה אור קלו).
עוד טעם חשוב יש בזה, שכל המצוות שבתורה צריכות להיעשות בשמחה שלימה שכוללת גם שמחה גופנית. ובוודאי שגם מצוות התשובה ראוי לה שתיעשה בשמחה, שעל ידה אנחנו זוכים להתנקות מהחטאים שמשפילים את ערכנו ומעציבים את רוחנו. ועל כן יום הכיפורים הוא יום טוב, ולכאורה היה ראוי לשמוח בו גם באכילה ושתייה. אלא שבעת התשובה עצמה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, שכן עיקר התשובה - צער וחרטה, ועל כן נצטווינו להתענות ביום הכיפורים. לפיכך את הביטוי לשמחה הגופנית על מצוות התשובה, נצטווינו לעשות בערב יום הכיפורים על ידי אכילה ושתייה. ומתוך כך אנחנו זוכים לשוב בתשובה שלימה ביום הכיפורים על כל הצער הכרוך בכך (שערי תשובה ד, ח; רמ"ק).
המצווה היא להרבות באכילה ושתייה יותר מכפי שאדם רגיל בכל יום. ויש אומרים שיש לאכול בערב יום הכיפורים כשיעור שאוכלים בשני ימים. לכתחילה יש לקבוע לפחות סעודה אחת על פת, ורבים נוהגים לקבוע שתי סעודות על פת (עי' מ"ב תרח, יח; כה"ח תרד, ב). אמר האר"י הקדוש, שבאכילה של ערב יום הכיפורים לשם שמיים יכול אדם לתקן את כל מה שאכל במשך השנה. וכל כך חשובה המצווה לאכול בערב יום הכיפורים, עד שנכון למעט בלימוד התורה כדי לקיימה בהידור (מ"א תרד).
אף שמצווה להרבות באכילה ושתייה, יש לאכול מאכלים קלים לעיכול ולא מאכלים שמתעכלים בכבדות, וכן צריך להיזהר מלהשׁתכר, כדי שיוכל להתפלל בצלילות הדעת (שו"ע תרח, ד; מ"ב יח).
עיקר המצווה לאכול ביום התשיעי ולא בליל תשיעי (גר"א, ערוה"ש תרד, ה). ומכל מקום כתבו כמה פוסקים, שגם באכילה בליל תשיעי יש קצת מצווה (ב"ח, ברכ"י).
גם מי שאינו חייב בצום, כגון חולה שיש בו סכנה, מצווה שיאכל בערב יום הכיפורים, לבטא את שמחת היום ושמחת המצווה (כתב סופר קיב). ואם אין לו כוח לאכול הרבה, לכל הפחות יזהר שלא להתענות, שאפילו תענית חלום אסור להתענות בערב יום הכיפורים (רמ"א תרד, א). ובכך שיאכל ככותבת וישתה כמלא לוגמיו כבר נחשב שאינו מתענה (מנחת חינוך שיג, ט).

י - מנהגי ערב יום הכיפורים
אין אומרים 'תחנון' בערב יום הכיפורים בתפילת שחרית, מפני שהוא קצת יום טוב, וב'תחנון' יש צד של שברון לב שפוגם בשמחה (שו"ע תרד, ב). מנהג רוב ישראל שלא ליפול אפיים גם בסליחות שבליל ערב יום הכיפורים, כי גם הלילה נחשב קצת יום טוב, אך אומרים 'וידוי'. וכך נוהגים יוצאי אשכנז, תימן, וחלק מיוצאי ספרד (לבוש תרד, ב; שכנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח יט). ויש מיוצאי ספרד שנוהגים לומר גם נפילת אפיים לפני עמוד השחר, ורק לאחר עמוד השחר אין אומרים (מאמר מרדכי הל' חגים מד, ד).
מנהג אשכנזים שלא לומר בערב יום הכיפורים 'אבינו מלכנו', ורק אם יום הכיפורים חל בשבת, שאז אין אומרים בו 'אבינו מלכנו', אומרים 'אבינו מלכנו' בשחרית של ערב יום הכיפורים. ולמנהג ספרדים בכל מקרה אומרים 'אבינו מלכנו' בערב יום הכיפורים, שהרי אפילו בשבת רבים נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' (שו"ע רמ"א תרד, ב, מ"ב שם; לעיל ז).
נוהגים שלא לספוד למת בערב יום הכיפורים, אלא אם כן הנפטר הוא תלמיד חכם, שאז מספידים אותו בפניו (שועה"ר תרד, ד).
יש נוהגים להרבות בסליחות בערב יום הכיפורים, ויש נוהגים לקצר (רמ"א תרד, ב). בדורות האחרונים נהגו באשכנז לקצר באמירת סליחות, וכפי דעת הסוברים שגם בליל יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתייה, וממילא הוא קצת יום טוב ונכון למעט אז באמירת סליחות (של"ה). ולמנהג ספרד אין מקצרים בסליחות, מפני שזמן הסליחות בלילה, ואע"פ כן גם למנהג זה טוב להוסיף באכילה ושתייה גם בליל תשיעי.
רבים נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים, כדי לטהר עצמם לקראת יום הדין, וגם משום תשובה, אבל אין מברכים על טבילה זו הואיל והיא מנהג בלבד (שו"ע תרו, ד). מי שרוצה לקיים את המנהג אבל קשה לו ללכת למקווה, יכול לרחוץ בט' קבין (רמ"א שם). היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (פנה"ל מועדים א, טז, 8). בעבר גם נשים נהגו לטבול לקראת יום הכיפורים, וכיום אין כמעט מי שנוהגת כך.
יש שנהגו ללקות שלושים ותשע מלקות אחר תפילת המנחה, כדי להתעורר מתוך כך לשוב בתשובה. והנלקה היה עומד מוטה, והמלקות על גבו. בעת המלקות, המלקה היה אומר פסוק 'והוא רחום' שלוש פעמים, ועל כל מילה נותן מכה. והלוקה נהג לומר וידוי שלוש פעמים בעת שלקה. ולא היו המלקות חזקות, אלא הלקו ברצועה כל שהיא, כדי להזכיר את עניין המלקות (שו"ע ורמ"א תרז, ו). כיום רק מעטים נוהגים לקיים מנהג זה.
אף שעיקר מצוות הוידוי לאומרו ביום הכיפורים, תקנו חכמים להקדים ולומר וידוי לפני סעודה מפסקת, שמא ישתכר בסעודה ולא יוכל להתוודות בכניסת היום. לפיכך נוהגים להתפלל מנחה לפני סעודה מפסקת, ואומרים וידוי בסוף תפילת לחש (יומא פז, ב; שו"ע תרז, א).
במשפחות רבות נוהגים ההורים לברך את ילדיהם לפני לכתם לבית הכנסת לתפילת ערבית של יום הכיפורים.

יא - התרת נדרים
נוהגים ישראל להתיר נדרים בערב ראש השנה, כדי להיכנס לראש השנה נקיים מהעוון החמור של נדרים (של"ה מס' יומא ב-ד, ח"א קלח, ח). ויש נוהגים להתיר נדרים גם בערב יום הכיפורים. בנוסף לכך, גם אמירת 'כל נדרי' בפתיחת יום הכיפורים נועדה למטרה זו.
התרה זו מועילה לנדרים שאדם שכח שנדר. וכן מועילה למנהגים טובים שנהג שלוש פעמים בלא לציין שהוא מקיימם בלי נדר. וכן מועילה לדברי מצווה שאדם קיבל על עצמו בלא שציין שקבלתו בלי נדר.
אבל נדרים שאדם זוכר שנדר, אין מתירים לו בלא שיפרט את הנדר בפני שלושה דיינים ויתירו לו אותו על ידי פתח וחרטה (שו"ע יו"ד רכח, יד). 5
כדי להתיר צריך לבוא לפני שלושה גברים ולבקש מהם התרה. גם שלושה הדיוטות יכולים להתיר, ובתנאי שהם מסוגלים להבין דברי תורה ומבינים את משמעות התרת הנדר (עי' שו"ע יו"ד רכח, א).
ההתרה היא שיאמרו המתירים שלוש פעמים: "מותר לך" או "שרוי לך" או "מחול לך". בסידורים יש נוסח מסודר לבקשת ההתרה ולהתרה עצמה.
כיוון שההתרה אינה נחשבת כדין, אפשר להתיר בלילה, ואפשר ששלושת המתירים יהיו קרובים זה לזה וקרובים למבקש ההתרה. לפיכך יכולים שלושה אחים להתיר נדר לאחיהם הרביעי (שו"ע רכח, ג). אמנם כאשר אשה מבקשת התרה, בעלה אינו יכול להיות אחד משלושת המתירים (שו"ע רלד, נז).
נוהגים שמבקש ההתרה עומד, ושלושת המתירים יושבים כמו בית דין. אפשר שיעמדו אנשים רבים לפני השלושה ויבקשו ביחד התרה על נדריהם, והשלושה יתירו לכולם כאחד. ויש מהדרים להתיר לכל אחד בנפרד (מטה אפרים תקפא, מט).
יש אומרים שאם נדר אדם נדר בחלומו, עליו להתירו, ויש אומרים שנדר של חלום צריך להתיר בעשרה. ואף שלדעת רוב הפוסקים נדר של חלום אינו צריך התרה, כי אינו כלום, לכתחילה חוששים לדעת המחמירים (שו"ע רי, ב). ואם אינו משיג בקלות עשרה, יתיר בפני שלושה, כשאר נדרים (רמ"א שם). אמנם מי שלא זוכר שנדר אי פעם בחלומו, אינו צריך להתיר בערב ראש השנה את נדריו בפני עשרה. ואע"פ כן יש מהדרים להתיר את נדריהם בערב ראש השנה בפני עשרה, שמא אירע שנדר נדר בחלום ושכחו (דעת תורה תריט, א).
נשים יוצאות ידי התרת נדרים ב'כל נדרי' שאומרים בערב יום הכיפורים, ולכן נהגו נשים להקפיד להגיע לבית הכנסת בערב יום הכיפורים ל'כל נדרי'. ואשה נשואה, יכולה למנות את בעלה שליח, ולבקש ממנו שכשיתיר לעצמו יתיר גם לה, כי אשתו והוא חטיבה אחת, שאשתו כגופו, וכשהוא עומד לפני השלושה גם היא איתו. אבל אשה שאינה נשואה, אינה יכולה למנות אשה או איש אחר שיתיר עבורה (שו"ע רלד, נו; ט"ז מו; רב פעלים ח"ד או"ח לד).

יב - מודעה לביטול נדרים לעתיד
אמרו חכמים (נדרים כג, ב): "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל". אמירה זו נקראת בלשון ההלכה - 'מסירת מודעה'. באמירת 'כל נדרי' שבכניסת יום הכיפורים, בנוסף להתרת נדרים שנדרו בעבר, מקיימים גם 'מסירת מודעה', שכן אומרים: "מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". ואע"פ כן נוהגים למסור מודעה גם בערב ראש השנה יחד עם התרת הנדרים, משום שזריזים מקדימים למצוות, וכדי להועיל למי שיאחר לאמירת 'כל נדרי', וכדי להועיל למי שאינו מבין את משמעות מסירת המודעה באמירת 'כל נדרי'. 6
לדעת רוב הפוסקים, מודעה זו מועילה למצב שאדם נודר נדר תוך שהוא שוכח שמסר מודעה לבטל את נדריו. אבל אם בעת שנדר זכר שמסר מודעה לבטל את נדריו, הנדר קיים, מפני שבעצם זה שהחליט לנדור ביטל את המודעה (שו"ע יו"ד ריא, ב).
למעשה, מי שנדר נדר, אינו סומך לבטלו על סמך מסירת המודעה, אלא אם הוא אינו רוצה לקיימו, עליו ללכת לפני שלושה כדי להתירו, וזאת משני טעמים: א) יש סוברים שהמודעה מועילה רק למקרה מיוחד שנזכרו בה תוך כדי דיבור לאמירת הנדר, והתכוונו שאכן המודעה תבטל את הנדר, אבל אם לא נזכרו במודעה תוך כדי דיבור, הנדר תקף, ולהלכה צריך לחוש לדעתם (שו"ע יו"ד ריא, ב). ב) גם לדעת הסוברים שהמודעה מועילה לבטל את הנדר נהגו להתירו, כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים שנאמרו בעת שזכרו את המודעה, שהם נדרים שיש להם תוקף מלא (מהר"י ווייל, רמ"א ריא, א). עוד צריך לציין, שלכל הדעות אין המודעה מועילה לנדר שאדם נודר לחברו, מפני שנדר זה אינו תלוי בדעתו בלבד (שו"ע ריא, ד).
המודעה מועילה לכך שמנהגים טובים שאדם נהג במשך שלוש פעמים לא יחשבו לו כנדר. שבלא המודעה, אם לא אמר במפורש "בלי נדר", המנהג הרצוף במשך שלוש פעמים נחשב לו כנדר. וכן המודעה מועילה למי שקיבל על עצמו לתת צדקה או לעשות מצווה בלא שאמר "בלי נדר". שבלא המודעה, כיוון שלא אמר במפורש "בלי נדר", קבלתו נחשבת כנדר (דעת תורה ריא, ב).
למרות שמעיקר הדין גם מי שאומר את המודעה בקול לעצמו, אמירתו נחשבת כמודעה ומועילה לביטול נדריו, נכון לומר את המודעה בפני שלושה, וכפי שנוהגים לאומרה בערב ראש השנה בעת התרת נדרים (ריטב"א נדרים כג, ב; כל נדרי פא, י).
נשים שמשתתפות ב'כל נדרי' ומבינות את משמעות מסירת המודעה, יוצאות בכך. ואם לא השתתפו, נכון שיאמרו את מסירת המודעה לעצמן, ובתנאי שיאמרו אותה בקול ולא במחשבה.




^ 1.. יש אומרים שכל זמן שלא התחיל בברכה הבאה, למרות שעבר תוך כדי דיבור, עדיין יכול לתקן עצמו (סברת אשל אברהם בוטשאטש; כה"ח ט). אבל ההוראה המקובלת למעשה כשו"ע, שאם עבר תוך כדי דיבור, חוזר לראש.
^ 2.. אורות התשובה ז, ו: "צריכים להעמיק מאוד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה... ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחברו וכחו חלש מלתקנם, מ"מ אל יתייאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים, ואם כן יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב... ומ"מ אל יניח ידו מלהיזהר הרבה שלא להיכשל בשום חטא שבין אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאוד...". שם י, ו: "על ידי הסכמה חזקה להיזהר לפחות להבא מחטא לבני אדם, ולהתאמץ בתקון העבר... יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה. עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה, הצמאה אליו, בכל מלואו ובכל טובו"
שמונה קבצים א, תתכז: "אע"פ שצריך לשוב בתשובה גמורה מכל חטא... וק"ו בדברים שבין אדם לחברו מענייני גזל וכיוצא בו... מ"מ גם כשלא עלתה בידו להשלים את התשובה, אפילו בדברים שבין אדם לחברו... משום עיכוב שבעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה, ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות האור העליון. ויחשוב תמיד בדעתו, שהוא מטיב לכל העולם כולו, במה שהוא מרבה אור אלוהי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות ובכללות הנפשות, ובכללות נפשות ישראל בייחוד, אם כן הוא מאיר ומטיב בזה גם כן לנעשקיו (שנפגעו ממנו), ויש בזה גם כן איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחברו, אע"פ שאינו מספיק..."
^ 3.. לחפץ חיים ד, יב, מי שסיפר לשון הרע על חברו, גם אם חברו אינו יודע על כך, חייב לספר לו על חטאו ולפרט מה אמר בגנותו ולבקש ממנו סליחה על כך, ולמד זאת משערי תשובה ג, רז. מנגד, ר' ישראל סלנטר לא הסכים בעקבות זאת להעניק הסכמה לספרו, כי סבר שאם החבר יפגע מכך, הרי שהוא מוסיף בכך חטא על פשע, ולכן יבקש סליחה בלא שיספר לו שדיבר בגנותו, כדי שלא להוסיף לצערו. ולכך הסכים ר' אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן עמ' 187). וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ג, ו). ונראה שהכל יסכימו שאם יכול לצמוח לו נזק מכך שלא ידע מה אמרו בגנותו, חובה לפרט את דברי הגנאי. ואולי דברי החפץ חיים הם במצב שנגרם נזק מהלשון הרע, ורק הניזק לא יודע מכך (אז נדברו ז, ס). בכל אופן למעשה, השיקול הקובע הוא, טובתו של האדם שמבקשים ממנו סליחה.
^ 4.. נאמר (ויקרא כג, כז): "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים... וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", הרי שהצום ביום העשירי. לאחר מכן נאמר (שם לב): "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ", והלא למדנו שהתענית בעשירי? אלא שבא הכתוב ללמדנו שמצווה להתכונן לתענית ביום התשיעי על ידי אכילה ושתייה. ובתוך כך למדנו, שהאוכל ביום התשיעי כדי להתכונן לתענית, נחשב כאילו התענה גם בתשיעי.
^ 5.. מהתורה אפשר להתיר נדר בלא לפרטו, וחכמים תקנו שהבא להתיר נדרו צריך לפרטו, שמא יתירו נדר שאסור להתיר, כגון נדר שמטרתו למנוע איסור. ואם לא פירט את הנדר לאחד מהמתירים - אינם יכולים להתיר (גיטין לה, ב; שו"ע יו"ד רכח, יד). לפיכך, נוסח ההתרה הכללי של ערב ר"ה מועיל רק לנדרים שנשכחו ממנו, אבל אותם שהוא זוכר אינם מותרים (תוס' רי"ד נדרים כג, ב; שבלי הלקט שיז; דרך החיים; אלף המגן על מט"א תקפא, קא). ויש אומרים שההתרה מועילה גם לנדרים שהוא זוכר, הואיל ואומרים בנוסח ההתרה שאין מבקשים התרה על מה שאין ראוי להתיר, ממילא אין חשש שיתירו נדר שאסור להתיר (מהר"ש קלוגר בשו"ת לשו"ע רכח, יד, שפת אמת שם; ולכך נטה רשז"א. עי' בספר 'כל נדרי' עט, א).
מהר"ש קלוגר כתב שההתרה מועילה מדין חרטה, ואף שבדרך כלל מצריכים גם פתח, כיוון שכבר מסר מודעה לבטל את נדריו בר"ה הקודם (כמבואר בהלכה הבאה), חרטה לבד מספיקה. ובמחנה אפרים (נדרים סי' טז) כתב שההתרה מועילה גם מדין פתח, שאילו היה יודע שיתחרט לא היה נודר (כל נדרי עח, ז).
^ 6.. בנוסח מסירת המודעה המפורט מקפידים לציין שמסירת המודעה אינה חלה על נדרי תענית בשעת המנחה, שאם לא יאמרו זאת, המודעה תבטל את קבלת התעניות, וגם אם בפועל יתענה, לא תהיה לכך מעלה של תענית. אמנם בנוסח 'כל נדרי' אין מפרטים זאת, וצריך לומר, שמסירת המודעה היא על פי הסכמת הציבור והרבנים, שהסכימו שלא תחול על נדרי תענית בשעת המנחה.
עוד בנושא ימים נוראים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il