בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

מטות התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

תמוז תשע"ט
8 דק' קריאה
ולא ידע ואשם ונשא עוונו"
הגמרא אומרת -כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה "אשה הפרם וה' יסלח לה" – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, היה בוכה. אמר, ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים", עכ"ל ומכאן לומדים מוסר גדול ונורא, ובפרט בימים אלו בהם זמני החורבן ממשמשים ובאים. ר"ע היה בוכה על עניין העוונות של האדם, למרות שלא היה בוכה על חורבן הבית. כי בחורבן הוא האמין שתתקיים נבואה של נחמה, אבל על אדם שעושה עוון זה חורבן פרטי, וגורם למניעת הגאולה. ואם על עברות שאפילו בפועל לא עלו בידיו של האדם צריך לעשות תשובה ולבקש מחילה וכפרה, ק"ו בן בנו של ק"ו אם עלו בידיו - שצריך להתחרט עליהם, ולבקש מחילה וסליחה וכפרה, ולשוב בתשובה שלמה בקבלה גמורה שלא לשוב לכיסלה.

חיבתם של האמוראים לארץ ישראל
עם ישראל – עמא פזיזא?
הגמרא מספרת על צדוקי אחד שראה את רבא יושב ולומד תורה בעיון רב ולא שם לב שידו נלחצה תחת רגלו, נפצעה, ויצא ממנה מעט דם. אמר הצדוקי לרבא: "עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְמִיתוּ פּוּמֵיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בְפַחֲזוּתַיְיכוּ קַיְימִיתוּ, בְּרֵישָׁא אִיבַּעַי לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ – קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא – לָא קַבְּלִיתוּ".
תרגום: אתם עם פזיז שהקדמתם אמירת "נעשה" ל"נשמע" והקדמתם את הפה שלכם לאוזן שלכם. עדיין נשארתם עם פזיז. בתחילה הייתם צריכים לשמוע אם אתם יכולים לקבל את התורה ואחר כך להסכים.
מה ענה לו רבא? "אָמַר לֵיהּ, אַנַּן דְּסָגֵינַן בִּשְׁלֵמוּתָא, כְּתִיב בַּן (משלי יא) "תּוּמַת יְשָׁרִים תַּנְחֵם". הַנַךְ אִינַּשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא, כְּתִיב בְּהוּ (שם) "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". תרגום: אנחנו שהולכים עם הקב"ה באמונה, לא מפקפקים באהבתו אותנו ולכן אין לנו ספק שהתורה שהוא רוצה לתת לנו היא טובה ואנחנו יכולים לעמוד בה. לא צריכים לשאול מה כתוב בה. התמימות הזאת משתלמת. אלוקים לא מרמה אותנו. אבל אתם אנשים חכמים, פיקחים. לא מאמינים. שואלים את אלוקים: מה כתוב בה? – עליכם נאמר המשך הפסוק: "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". אם אתם לא סומכים עלי – אענה לכם תשובות שירחיקו אתכם מהתורה.
טוב שבא מאהבה
סיפור דומה יש בגמרא על רבי זירא, שהתאמץ מאוד לעלות לארץ ישראל וכשהגיע לירדן לא הייתה ספינה שתעביר אותו את הנהר הרועש. מה עשה? עלה על גזע עץ שהיה מונח לרוחב הנהר, אחז בחבל שהיה מתוח מעל אותו עץ, וכך עבר את הירדן להיכנס לארץ ישראל. עבר שם אותו צדוקי, או צדוקי אחר, ואמר לו את אותו משפט של החכמים הביקורתיים: "עַמָּא פְּזִיזָא! דְּקַדְמִיתוּ פּוּמַיְכוּ לְאוּדְנַיְכוּ, אַכַּתִּי בִּפְזִיזוּתַיְכוּ קַיְמִיתוּ". חכה שתבוא הספינה. למה אתה ממהר כל כך?
ענה לו רבי זירא, ואמר "דּוּכְתָּא דְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זָכוּ לָהּ, אֲנָא, מֵי יֵימַר דְּזָכִינָא לָהּ?" תרגום: מקום שלא זכו לו משה ואהרון – מי אומר שאני אזכה לו
חיבתו של רבי אבא
שני האמוראים הללו פועלים מתוך אהבה גדולה לתורה ולארץ ישראל. זר לא יבין את זה. בעיניו זו פזיזות. כנראה שרק עם שאוהב את התורה ואת ארץ ישראל יכול להפיק את הטוב הגנוז של התורה והארץ.
בסוף מסכת כתובות כותבת הגמרא רבות על מעלותיה של ארץ ישראל ועל חיבת הארץ שהייתה גדולה מאוד אצל כל החכמים: "רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי דְּעַכּוֹ". פירש רש"י: "כיפי – אלמוגים (כלומר, שכשהיה נכנס לארץ ישראל דרך עכו, היה מנשק את האלמוגים שצצו בחופי הארץ מרוב חיבה). לישנא אחרינא, כיפי דעכו סלעים". מכאן רואים את חיבתו של רבי אבא לארץ ישראל, שאפילו את אבניה חיבב ביותר, והיה מנשקן. ועכו בזמנם הייתה נמל שדרכו נכנסו לארץ.
בעל הבן איש חי בספרו "בניהו בן יהוידע" כותב על רבי אבא שהיה מנשק את האבנים של עכו: "נראה לי דהיו באותו זמן עושין מן כיפי דעכו כלים וחפצים וציורים נאין, כאשר עושין עתה בירושלים מן אבני ארץ ישראל, והיו מביאים כלים אלו לבבל למכור או למתנות, וכשהיה ר' אבא רואה אותם, היה מנשקם בשביל כבוד ארץ ישראל".
חיבתו של רבי חנינא
"רַבִּי חֲנִינָא, מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ". ומפרש רש"י: "מתקן מתקליה – משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". מכאן שמעלתה של ארץ ישראל כל כך גבוהה שצריכים לדאוג לכך שאפילו אבניה לא יהיו סיבה להוצאת דיבה על קדושתה. שלא יימצא איזה אדם מפונק שדרך בכביש על אבן וזה יפריע לו, ויוציא דיבת הארץ רעה.
ועוד פירוש כתבו בתוספות, שהיה שוקל את האבנים, ואם הן כבדות ידע שהוא נכנס לארץ ישראל, ואם הן קלות סימן שהוא עוד בחו"ל. והביאו התוספות משם מדרש תנחומא "כשעלה רבי חנינא הגדול מבבל, ביקש לידע אם נכנס לאר"י, והיה שוקל אבנים. כל זמן שהיו קלות, אמר עדין לא נכנסתי לארץ ישראל, כיון שמצאן כבדות, אמר אין אלו אלא אבני ארץ ישראל, והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה".
חיבתם של רבי אמי ורבי אסי
"רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". רש"י שם: "קיימי משמשא לטולא – כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל. ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".
אם יבוא אדם מסיביר הקרה לארץ ישראל, בימות החמה, עלול הוא לומר על הארץ שחומה רב מאוד ואי-אפשר לחיות בה. כמו כן, אם יבוא אדם מארצות אפריקה החמה לארץ ישראל בימות החורף הקרים, יאמר שאי-אפשר לחיות בה כי היא קרה ביותר. ולזה דאגו רבי אמי ורבי אסי שלא יגיעו לידי אי נוחות בגלל אקלים וכדומה, וזאת כדי שלא להחסיר מחיבת ארץ ישראל כלל ועיקר (עיין לבא"ח בספרו "בן יהוידע" ד"ה קיימי). ומכאן שמותר לאדם לומר "קר לי" או "חם לי", אבל אסור לומר בזלזול "הארץ קרה" או "הארץ חמה".
הגמרא אומרת (שם קיב ע"ב): רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָּא מִיגַנְדֶּר בְּעַפְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קב) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".

זהירות יתירה בימי בין-המצרים
בימים אלו של בין-המצרים צריך להיזהר בכל מיני אופנים של חשש סכנה, לדוגמה: כשהולך לים – ילך לחוף שיש בו מציל, וגם שם חלה חובת הזהירות עליו. ולא ילך אלא עד לראש חודש אב, ובפרט אם הולך עם ילדים צריך להיזהר מאוד מאוד.
חובת הזהירות
זהירות בדרכים – בכל השנה, ובמיוחד בימים אלו, צריך האדם להיות זהיר גם כשהולך ברגל, ולא יסמוך על הנהג שיראנו אלא ינקוט כללי זהירות. לעבור רק במעבר חצייה. ובשבת אדם צריך להיזהר ביותר לעבור רק במקום שאין בו היזק. ואם זה נאמר על הולכי רגל, זה נאמר גם על נהגים, שגם הם ייזהרו כל השנה ובפרט בימים הללו, תקופת החופש ובין-המצרים, ולא יסמכו שההולך ברגל הוא זהיר.
זהירות בניקיון – ב"שולחן ערוך" כתוב שישנם דברים שמזיקים לאדם, ולכן צריך להיזהר גם מספק סכנה. ולכן לא ישים כסף בפיו. ומסבירה הגמרא שמא חולה מדבק שם את המעות בפיו, והחיידקים עלולים לעבור לאדם אחר שייגע בכסף ויידבק ח"ו.
שטיפת פירות – בכלל האיסור הזה הוא שטיפת פירות. שבימינו מרססים פירות בחומרי רעל, שלא יבואו עליהם חרקים. ולא יאמר אדם: אוכל בלי שטיפה או אשטוף במעט מים, אלא ישטפם היטב.
ועשית מעקה לגגך
מצווה זו לא מדברת רק על גג, אלא כל דבר שיכול לבוא לידי היזק צריך לעשות מעקה. "ועשית מעקה לגגך" – פירושו של דבר שהאדם צריך לחשוב במחשבתו באילו מקרים יכולה לקרות בהם סכנה. ולכן חייב אדם לשים סורגים במרפסת או בחלונות שנמצאים בבית ואפשר לקפוץ מהם. וכן מי שיש לו מרפסת בקומה שנייה או יותר יניח מעקה בגובה י' טפחים לפחות. צריך להיזהר שלא יהיה במרפסת כיסא כדי שילדים קטנים לא יוכלו לעלות עליו. אמנם אם החלון גבוה ואין כיסא קרוב למקום אין חייב לשים סורגים.
חובת הזהירות היא גם על מקרים רחוקים, ולכן לא יאמר אדם: הואיל ורק אני ואשתי בבית ואנחנו מבוגרים ולא נטפס על החלון – לא נשים סורגים. אלא יחשוש למקרה שיבואו אורחים עם ילדים קטנים, שמא מתוך הרגל לא ישים לב על הילדים האורחים וחלילה יכולים להיכשל בזה.
וכן כתוב בשו"ע (בסוף הלכות חו"מ סי' תכ"ז): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולשמר ממנו שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה 'לא תשים דמים בביתך' והנזהר תבא עליו ברכת טוב". וכן כתב הרב בא"ח: "לא רק מעקה, אלא כל דבר ודבר שיכול לבוא בו מכשול לאחרים, בור בחצרו בין יש בו מים ובין אין בו מים. ובפרט אחראים עובדי העירייה לכסות כל חפירה ברשות הרבים. והמכסה חפירה ברשותו, או שמניח מכסה על בור – אינו מברך (אות ז').
חובה להסיר מכשול שלך או של אחרים
אדם שרכבו התקלקל, יניחו בצד הכביש במקום שאין מכוניות עוברות. ואם משאירו במקום שמכוניות אחרות עוברות – עובר על "לא תשים דמים בביתך", כי יכולים להתנגש בו. ואם רואה רכב של מישהו אחר שמזיק – יסלק אותו. ואם לא יכול לסלק אותו – יאמר לבעלים שיסלקו אותו. ובביתו חייב הוא בעצמו לסלקו.
כן הדין בכל מכשול ומכשול. אם רואה מכשול ששם אדם אחר, כגון קליפת בננה, חייב להסירו. ולא יאמר: קליפה זו לא שלי ומה אכפת לי! והמניח מכשול עובר בשני לאווים אע"פ שאינו "ביתך". כשמסיר המכשול מקיים מצוות עשה של "השמר לך ושמור נפשך" ומציל גם אחרים.
המזיז מכשול ממקומו צריך לכוון לא לזכות בו, כי אם יזכה בו חייב בנזקיו. "הכישה – התחייב בה". לדוגמה, אדם ראה קליפת בננה לא שלו והרים אותה וזכה בה וזרקה במקום כלשהוא, ואח"כ עבר אדם אחר במקום השני וניזק בה – השני חייב לשלם. ולכן כשמסיר קליפת בננה יכוון לא לזכות בה ויזרוק אותה במקום שאין עוברים ושבים.
מי שאינו נזהר – מתחייב בנפשו
כתוב במשנה בברכות (דף י'(: פעם היה ר' טרפון מהלך בדרך, והנה הגיע הלילה ונזכר שלא קרא קריאת שמע והוא החליט לקרוא קריאת שמע. אמר: הרי בית שמאי אומרים : "ובשכבך ובקומך" – לקרוא קריאת שמע בלילה בשכיבה. ואע"פ שהלכה כמו בית הלל, שלא קוראים קריאת שמע בשכיבה אלא בזמן שכיבה, דהיינו בלילה, אמר ר' טרפון "אחמיר כמו בית שמאי" נשען וקרא קריאת שמע.
המקום שבו החמיר רבי טרפון על עצמו היה מקום סכנה. וההתעכבות בו הייתה סכנה יתירה. ראו אותו ליסטים ובאו לתופסו, ברח ר' טרפון והגיע לישיבה וסיפר הדברים לפני החכמים על שה' הצילו. אמרו לו: "כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל" – אם היו הורגים אותך, היית חייב כרוצח, מאחר שהחמרת על עצמך שלא כדין וסיכנת את עצמך לחינם (עיין רע"ב שם ומלאכת שלמה ותפארת ישראל שם).
הרב "באר הגולה" (בסוף חו"מ סי' תכ"ז) כותב: נראה לעניות דעתי הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש (הגוף) הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להיטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו. כמו שאומר הכתוב: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וכו' וליתן שכר טוב בעולם. והמסכן את עצמו כאילו מואס בבוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו. ואין לך זלזול ואפקירותא יותר מזה. ולשומעים ינעם

עננו, מגן דוד, עננו - באור פניך
יום אחד, בהיות הרב מלמד בתלמוד תורה "מגן דוד", התמוטט חכם נתן סאלם ע"ה, מנהל התלמוד-תורה, הזמינו "מגן דוד אדום" ופינו את חכם סאלם לבית החולים. הרב, באחריותו ובגבורתו, נסע עמו ללוותו, וחשב לומר קריאת שמע או וידוי עם חכם נתן. והנה חכם נתן החל לוחש לרב: "חשבון הבנק שלי בהמלך ג'ורג' שייך להכנסת כלה, חשבון הבנק באנגלו פלסטין שייך ליתומים, חשבון הבנק בגאולה לאברכים וחשבון הבנק שיש לי במחנה-יהודה הוא אכן שייך לי, למשפחתי", וב"ה התאושש והחלים חכם נתן. שאלו הרב איך באותם רגעים זה מה שהיה לו לומר לרב, ולא לומר שמע ישראל ותהילים, והשיב חכם נתן לרב: איך? איך אעלה לבית דין של מעלה ויהיו חשבונות כסף רשומים על שמי והכסף לא שלי וישתמשו בו משפחתי? איך אפשר?". באותה שעה בא האדמו"ר מגור לבקר את חכם נתן, עמד בפתח הדלת ואמר: "באתי לבקר את מי שהיה בעולם הבא וחזר". רבי נתן ביטל את הדברים, ואמר שרק קצת לא הרגיש טוב. הרב שהיה שם סיפר לאדמו"ר מגור את כל סיפור הדברים, וכששמע זאת אמר האדמו"ר מגור: "נו, זה נקרא להיות בעולם הבא, אדם שאלה חשבונותיו, אז כבר בעולם הזה הוא חי בעולם הבא"!

והחי ייתן אל לבו
יום אחד, בלכת הרב ליד בית החולים "שערי צדק" הישן, ראה את חכם יעקב ע"ה נכנס לחדר המתים שליד בית החולים. הרב הלך אחריו, שמא מת לו מת במשפחה, ניגש אליו ואמר לו: מה אתה עושה כאן? אני מכיר את כל המשפחה שלך, כולם ב"ה בסדר ובריאים, מה מעשיך כאן? ענה לו חכם יעקב ואמר: כל היום אני נמצא בשמחות, הולך מברית לברית ב"ה, וכדי שלא תזוח דעתי עלי, אני בא לכאן קצת לקרוא תהילים ליד המתים, כדי שיהא לי מעט לב נשבר.
סיפר עליו הרב, שהזמינוהו לעשות ברית בשבת קודש אחרי הצהריים, בבית כנסת שהיה בתוך מקלט. נשלמו כל ההכנות לברית, ומייד כשבא חכם יעקב למול, נפל החשמל וירד חושך על החדר. רבי יעקב מייד בירך ומל "בעל-פה", למרות החושך. זאת הייתה המומחיות שלו, סיים הרב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il