משה, סנגורם הראשון של ישראל!

דיבור סנגוריה על עם ישראל, גם בתקופה של קשיים, מעורר את מידת הרחמים.

3762

הרב יוסף כרמל

טבת תשס"ו

3 דק' קריאה

פרשתנו פותחת בפסוק מעניין מאוד:

"וַיְדַבֵּר אלוקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו' ב).

בפסוק קצר זה ארבעה ביטויים "מכוננים". שניים מהם מגדירים את ההתגלות של הבורא, במעמד זה, לברואיו. הם מכונים "שמות": אלוקות והויה. השניים האחרים מגדירים את דרך ההתגלות בדיבור או באמירה. ברישא נוקט הכתוב "וַיְדַבֵּר אלוקים" ובסיפא "וַיֹּאמֶר...ה'". צריך ביאור מה קרה בין הדיבור לאמירה? (עיינו גם ברש"י, אבן עזרא, רמב"ן ושאר ראשונים ואחרונים שניסו לתרץ פסוק זה).

בהמשך הפרק תופעה דומה. שני פסוקים החוזרים על עצמם כמעט מילה במילה עם שינוי מאותו הסוג.
הראשון:

" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (יב).

השני:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (ל).

בפרק ו' ניתן לזהות, די בברור, שני מהלכי גאולה. המהלך הראשון מופיע בפסוקים א-ב, ז. שם תפקידם של משה ואהרון הוא לדבר ובכוח דיבורם הנבואי להוציא את בני ישראל ממצרים. במהלך זה אין צורך בהכבדת לבו של פרעה. מדובר כאן ברמת אמונה גבוהה המקרינה גם על פרעה וגורמת לו לשלח את העם (מהלך זה מופיע בפרוטרוט בפרק ו, כפי שהסברנו באריכות במאמרנו "אות ומופת בגאולת ישראל" המופיע בקובץ "חמדת הארץ" ח"ב).

המהלך השני מופיע בפסוקים ג-ו. במהלך זה האותות והמופתים הם המשכנעים את פרעה. מהלך זה איננו דורש רמה גבוהה של אמונה מבני ישראל אבל גורם לתהליך להיות ארוך יותר ומסובך יותר, שעלול להיות גם קשה יותר. ויכוח נוקב התנהל בין הקב"ה ובין משה רבנו בשאלה איזה מהלך עדיף. חז"ל מצאו גם בפסוקנו רמז לויכוח זה. וז"ל המדרש:

"וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ (קהלת ב' יב), הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, ... כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו (כמו שכתוב בסוף פרשת שמות), ..., ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הה"ד וידבר אלהים אל משה, ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמים, כמו שנאמר ויאמר אליו אני ה' " (שמות רבה פרשה ו ד"ה א וידבר אלהים).

אחרי כל ההקדמות הללו הפסוק שלנו מתבאר בדרך זו: בסוף פרשת שמות, (בפסוקים הסמוכים לפרשת וירא) משה מתריס כלפי מעלה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה' כב-כג).

על כך עונה לו הקב"ה במידת הדין "וַיְדַבֵּר אלוקים". הקב"ה כועס על משה וטוען כלפיו - מי שהציע ללכת בדרך הקשה איננו יכול לטעון, עכשיו, שיש עיכובים בדרך. מכיון שדבריו הקשים של משה נאמרו, מתוך השתתפות בצערם של ישראל וכסנגוריה על בניו של הקב"ה, הכיוון מתהפך. נכון, ממשיכים ללכת בדרך הארוכה והקשה " וַיֹּאמֶר" אבל במידת הרחמים "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'".

כך גם תתבאר הכפילות מצד אחד והשוני מצד שני בין פסוקים יב ו- ל.
הראשון, שייך למהלך של ההצעה להוציא את ישראל ממצרים בכח האמונה הגבוהה הנסמכת על שמיעת הדיבור האלקי (הפעם השניה בה מופיע בתנ"ך "וַיְדַבֵּר אלוקים" כפתיחה לעשרת הדיברות).

השני, מחזיר אותנו למהלך שהתבצע לבסוף והוא המהלך של "וַיֹּאמֶר", המהלך שמתבסס על אותות ומופתים, אבל הוא ארוך מסובך וקשה יותר.

הבה נלמד גם מכאן מה כוחו של דיבור סנגוריה על עם ישראל, שהרי הוא, גם בתקופה של קשיים, מעורר את מידת הרחמים.

סגולת ומעלת עם ישראל

וארא