בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל ברוריה תמר בת מרים

מסכת בבא בתרא - דף יג' ע"א.

עשה דוחה לא תעשה

דיון בכלל "עשה דוחה לא תעשה", ואגב כך – בגדר מצוות ציצית.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ב טבת תשס"ד
10 דק' קריאה 50 דק' צפיה
עשה דוחה לא תעשה וגדר מצוות ציצית

מי שחציו עבד וחציו בן חורין
שנינו במסכתות עדויות וגיטין 1 :
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין - עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד; דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לא תִּקַּנְתֶּם; לִשָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל; לִבָּטֵל? וַהֲלא לא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶה אוֹתוֹ בֶּן חֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין (כגון שהיה עבד של שני שותפים, ושחררו אחד מהם) אינו יכול לישא אשה. מצד היותו בן חורין הוא אינו יכול לשא שפחה, משום האיסור "לא יהיה קדש", ומצד היותו עבד - אין בת חורין יכולה להינשא לו. משום כך אומרת המשנה שכופים את רבו שישחרר אותו, וכך יוכל להינשא ולקיים מצוות פריה ורביה. משנה זו מובאת בכמה מקומות בש"ס, ושואלים התוספות 2 מדוע האדון צריך לשחרר את העבד כדי שהעבד יוכל לקיים מצוות פריה ורביה, הרי כלל בידינו שעשה דוחה לא תעשה, ואם כן יבוא עשה של 'פרו ורבו' וידחה את הלא תעשה 'לא יהיה קדש'! ועונה ר"י, כי על הלאו של 'לא יהיה קדש' הוא עובר כבר משעת העראה, ואילו את מצוות פרו ורבו הוא מקיים רק בגמר הביאה, וכלל בידינו שעשה דוחה לא תעשה רק כאשר קיום העשה הוא באותה שעה של העבירה על הלאו.

דוגמא לכך - בגד פשתן, שמצוה לשים בו ציצית צמר, ואין בו איסור כלאים כי בשעה שהוא עובר על איסור כלאים הריהו מקיים את מצוות העשה של ציצית; וכך גם בדין מילה בצרעת - בדרך כלל אסור לקוץ צרעת, אולם אם במקום המילה יש צרעת מותר למול, כי בשעת חיתוך הצרעת מקיימים מצות מילה. אולם, אם יש לכהן בהרת ומשום כך הוא אינו יכול לעבוד בבית המקדש - אסור לו לקוץ את הבהרת, כי בשעה שהוא קוצץ את הבהרת הוא עדיין אינו עובד. וכן אומרת הגמרא במסכת ביצה שאסור לאדם לשחוט עוף ביום טוב, כי אסור לחפור בדקר ולכסות. ולא אומרים שעשה של כיסוי הדם ידחה את הלאו, כי בשעה שהוא חופר הוא עדיין אינו מכסה את הדם. כלל זה נקרא 'בעידניה' - בעידן שלו, כלומר בזמן שלו.

האם מה שהכרחי לקיום המצוה דוחה את הלאו?
ה'טורי אבן' בתחילת מסכת חגיגה מקשה על דברי ר"י, הרי אי אפשר לגמור את הביאה ללא העראה; ומוכח בכמה מקומות, ואף מדברי ר"י עצמו, שמה שהכרחי לקיום המצוה נחשב אף הוא חלק מהמצוה לעניין 'עשה דוחה לא תעשה' ואין בו בעיה של 'בעידניה'. והטורי אבן מביא כמה ראיות ליסוד זה.

במסכת יבמות 3 אומרת הגמרא שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ב'שב ואל תעשה', וכגון שאמרו חכמים שאין לעשות ציצית בסדין. ושואלים התוספות, מדוע הדבר נחשב 'שב ואל תעשה', הרי כאשר הוא מתכסה בבגד הריהו עובר על האיסור בידים? ומתרץ ר"י, שבשעת העיטוף הוא עדיין אינו מתחייב בציצית, אלא רק כאשר הוא מכוסה בה, שכן התורה אומרת 'כסותך', ואחרי העיטוף - הרי זה 'שב ואל תעשה'. ומוסיפים התוספות לשאול מדברי הגמרא במסכת ברכות, שאומרת שאם אדם לבוש בגד כלאים ואינו פושטו הריהו עובר על איסור כלאים ב'קום ועשה', ולא אומרים שאיסור כלאים הוא רק בשעה שהוא כבר מכוסה! ומתרץ ר"י שאכן אין להשוות איסור כלאים למצוות ציצית. איסור כלאים קיים בשעת הלבישה עצמה, והוא נמשך כל עוד שהוא לבוש; אולם האיסור ללבוש בגד בלי ציצית אינו בעצם מעשה הלבישה, אלא רק כאשר הוא מכוסה בבגד.

וכאן יש להבין, כיצד מותר לעבור על איסור כלאים בשעת לבישת הציצית, הרי בשעת מעשה הלבישה עדיין אינו מקיים את מצוות הציצית, ואין זה 'בעידניה'! וחייבים לומר, שכיון שאין אפשרות להיות לבוש בציצית בלי ללובשה תחילה, הרי גם הלבישה נקראת שעת המצוה. ונמצא שדברי ר"י סותרים אלו את אלו.

הטורי אבן מוכיח את דבריו גם מדברי הגמרא במסכת זבחים 4 . הגמרא שם אומרת "אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש, שנאמר ועצם לא תשברו בו". כלומר, למרות שיש בשר בתוך העצמות אין אנו אומרים שיבוא עשה של אכילת הבשר וידחה את הלאו של 'ועצם לא תשברו בו', כי במקדש לא אומרים שעשה דוחה לא תעשה. ושואלים התוספות במקום - הרי בשעת שבירת העצם הוא עדיין אינו מקיים את העשה, ואין זה 'בעידניה'! ובפסקי התוספות מתורצת קושיא זו, שכיון שאי אפשר לאכול את הבשר שבפנים בלי לשבור את העצם - הרי גם שבירת העצם דוחה את הלאו, ואם כן שוב אנו רואים את אותו עיקרון.

ועוד מוכיח הטורי אבן את דבריו מדברי הרמב"ם 5 , שכתב שאמנם אסור ללבוש בגדי כהונה מטעם איסור כלאים, אבל בשעת העבודה מותר ללבשם משום שעשה דוחה לא תעשה. ולמרות שבשעה שהוא לובש הוא עדיין אינו עובד, צריך לומר שכיון שאי אפשר לעבוד בלי ללבוש - הרי זה 'בעידניה' (או שבמקרה זה אין צורך שיהיה 'בעידניה').

לסיכום, הטורי אבן מביא כמה וכמה ראיות שלא כדברי התוספות במסכת בבא בתרא.

מחלוקת ראשונים ואמוראים
הנודע ביהודה 6 אומר, שהיסוד שעסק בו הטורי אבן נתון במחלוקת ראשונים מפורשת. במסכת בבא מציעא 7 שאם כהן רואה אבידה בבית הקברות, אסור לו להיכנס כדי להחזיר את האבידה, מפני שאין מצוות עשה של השבת אבידה דוחה עשה ולא תעשה של איסור טומאה לכהן. ושואל הנימוקי יוסף במקום: גם אם איסור הטומאה לכהן היה רק לא תעשה - כיצד מצוות השבת האבידה יכולה לדחות אותו, הרי אין זה 'בעידניה', שהרי קיום מצוות השבת אבידה הוא רק כאשר יחזיר אותה למאבד! ועונה שאכן הגמרא היתה יכולה לומר גם טעם זה. אולם הוא מביא גם את תירוצו של רבינו ניסים:

דהכא נמי בשעה שעבר על הלאו קיים העשה, כמו מילה בצרעת, דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו אף על פי שלא נגמרה. ומה בכך, גם מצות מילה לא נגמרה, כיון שלא פרע וקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל!

רבינו ניסים אומר שכניסת הכהן לבית הקברות היא עצמה התעסקות במצוות העשה שבכוחה לדחות את הלאו, כשם שמותר למול גם כשיש במקום צרעת, אף שבשעת הקציצה עדיין לא נשלמה מצות העשה, שהרי "מל ולא פרע כאילו לא מל". ואין הדבר דומה לאיסור קציצת בהרת כדי לעבוד עבודה, כיון שבכך הכהן לא מקיים כלל את מצוות העבודה אלא עוסק רק במכשירה, אבל כאן הריהו עוסק בהשבת האבידה, וגוף מצוות העשה מתחיל בשעת ראייתה. והוסיף הנימוקי יוסף את דברי הר"י מיגאש,ש חולק על ההשוואה בין מילה לאבידה: במצוות מילה - גוף המצווה עצמה כולל שני שלבים, הקציצה והפריעה. דומה הדבר למצוות ציצית, שגם מי שיטיל ציצית רק בשתי כנפות הרי התחיל את המצוה עצמה. לעומת זאת, בהשבת אבידה המצוה עצמה היא רק ההשבה, וכל מה שעושים לפני כן הרי זה בכלל מכשירי המצוה, ואין בכוחם לדחות לאוים.

ומבין הנודע ביהודה שהראשונים נחלקו בעיקרון בו עסק הטורי אבן, שלפי הנימוקי יוסף רק גוף מעשה המצוה יכול לדחות לאוים, ואילו לפי רבינו ניסים - כל התעסקות הכרחית לקיום המצוה נחשבת 'בעידניה', אף על פי שעדיין אינו מקיים את המצוה בפועל.

השאלה שנותרה פתוחה היא הסתירה שנותרה בדברי ר"י עצמו. לגבי כלאים הוא כותב שדברים הכרחיים למצוה דוחים לא תעשה, ולגבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין עולה מדבריו שהם לא דוחים. וכדי ליישב זאת כותב הנודע ביהודה, שבשאלה זו נחלקו כבר האמוראים בסוגיא במסכת זבחים, אותה הזכרנו קודם. רבא אמר שאין עשה דוחה לא תעשה במקדש, וראייתו היא מ'עצם לא תשברו בו'. דברי רבא מובאים כתירוץ לקושיית הגמרא, מדוע אם גבי בשר קודש נגע בבשר פסול ונבלע בו - אסור לאכול את הבשר הפסול, ולא אומרים שיבוא עשה של אכילת הקודש המעורב בבשר הפסול וידחה את הלאו של איסור אכילת הפסול? על כך ענה רבא שבמקדש לא אומרים שעשה דוחה לא תעשה, אבל רב אשי ענה תשובה אחרת - שבאכילת דבר שנפסל במקדש יש גם עשה, הנלמד מהמילה 'יקדש'.

וכאן נשאלת השאלה, לשם מה נזקק רב אשי לתירוץ שונה מתירוצו של רבא? הרי היסוד שאומר רבא, שאין עשה דוחה לא תעשה במקדש, מוכח מכך שאסור לאדם לשבור עצם של קרבן למרות שעל ידי כך הוא יקיים את מצות אכילת הבשר! בשאלה זו דנים האחרונים, והנודע ביהודה רוצה לומר שהנקודה שאנו עוסקים בה היא גוף המחלוקת. רבא סובר ששבירת העצם ואכילת הבשר נחשב 'בעידניה' וממילא לשיטתו ניתן להוכיח מכך שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, אבל רב אשי סובר שרק גוף העשה יכולה לדחות לאו, וממילא לשיטתו אין כאן ראיה שבמקדש לא אומרים עשה דוחה לא תעשה.

ולאור זאת מיושבת שיטת ר"י, שבדרך כלל הוא סובר כשיטת רב אשי (לגבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן בדיני יבום 8 ), ורק במסכת יבמות בסוגיית סדין בציצית מדובר בדברי רבא, ורק לשיטת רבא אמר ר"י שכל דבר הכרחי נחשב בעידניה.

קיום מצות עשה דוחה לאו - גם כשאין חיוב
לסיכום, נחלקו הדעות האם כשאנו אומרים שעשה דוחה לא תעשה - הכוונה היא לקיום המצוה, או לכל מעשה המצוה, שהרי קיום מצוה דורש מעשים הכרחיים נוספים. ונוסיף, כי קיום המצוה דוחה את הלאו גם כשאין בקיום המצוה חיוב, כלומר גם כאשר האדם אינו מוכרח להכניס את עצמו לחיוב העשה, וכך אנו למדים מהמקור של הכלל "עשה דוחה לא תעשה" - הטלת חוטי צמר בבגד פשתן. התורה אומרת שאיסור כלאים נדחה בציצית כי עשה דוחה לא תעשה, ולמרות שאדם יכול להימנע מהחיוב להטיל ציצית, כי הוא לא מחוייב ללבוש דוקא בגד זה והוא יכול גם לעגל את פינותיו כך שייפטר מציצית - אין צורך בכך. כאשר התורה אומרת 'עשה דוחה לא תעשה' היא אומרת שה'לא תעשה' מתבטל, וממילא מותר לכתחילה להיכנס למצב כזה.

גם מדברי ה'קובץ הערות' 9 בשם חותנו, הרב מאיר אטלס, אנו למדים שכאשר לאו נדחה מפני עשה הריהו מתבטל לגמרי. כלל בידינו שלמצוות עשה צריך האדם להוציא חומש מנכסיו, אבל כדי להימנע מאיסור לאו - הוא צריך לתת את כל ממונו. והנה ההלכה היא שאם יש לאדם בערב פסח כזית מצה מן החדש, מצוות העשה של אכילת מצה דוחה את איסור לא תעשה של אכילת חדש. ומעתה יש לעיין, מה הדין כאשר אדם יכול לקנות בכסף מן הישן, וסכום הכסף הוא יותר מחומש מכל נכסיו? מצד מצוות אכילת מצה, לא מוטל עליו להוציא יותר מחומש; אולם, אם הוא לא יקנה מן הישן הוא יצטרך לאכול מן החדש, ולעבור בלאו, והרי על לאו הוא צריך למסור את כל ממונו, וכיון שכך יתכן שהלאו אינו נדחה מעיקרו!

ר' מאיר אטלס עונה שאין חיוב לקנות מן הישן, וראייתו היא מהגמרא במסכת יבמות 10 , שלומדת מהפסוק "כבד את אביך ואת שבתותי תשמורו" שכיבוד אב אינו דוחה שבת. ומבואר בגמרא שהפסוק נצרך לאיסור מחמר, שיש בו רק לאו ולא מצוות עשה, ולולי הפסוק היינו אומרים שעשה ידחה לא תעשה. והנה, לפי הרבה דעות איסור מחמר נאמר רק על בהמתו של האדם, אבל אם הוא יפקיר את הבהמה הוא לא יעבור איסור; ואף על פי כן, אומרת הגמרא שלולי הפסוק 'את שבתותי תשמורו' היינו אומרים שמצוות כיבוד אב דוחה לאו של מחמר, ולא היינו מחייבים אותו להפקיר את בהמתו. ולמדנו מכאן, שכאשר אנו אומרים שעשה דוחה לא תעשה - הלאו מתבטל, וממילא לא צריך להוציא הוצאות בשבילו.

תירוצו של בעל ה'מאיר לעולם'
כפי שראינו, הטורי אבן שאל כיצד מותר לעבור על איסור כלאים בשעת לבישת הציצית, הרי בשעת מעשה הלבישה הוא עדיין אינו מקיים את מצוות הציצית, וכתב שחייבים לומר, שלא רק קיום המצוה דוחה את הלאו אלא כל מעשה המצוה, כלומר כל הפעולות ההכרחיות לקיום המצוה. ומכח זאת הקשה הטורי אבן על דברי ר"י עצמו בסוגיית מי שחציו עבד וחציו בן חורין. אולם, בספר מאיר לעולם 11 כתב שאין כלל סתירה בדברי ר"י. לדבריו, איסור כלאים נאמר רק כאשר אדם לובש בגד כדי להיות לבוש בכלאים.

אם היה שייך להפריד בין מעשה הלבישה לבין התוצאה שאדם לבוש, והיתה מציאות שאדם ילבש ולא יהיה לבוש - לא היה איסור. מעתה, אם אדם ילבש כלאים באופן כזה שהוא לא יעבור על האיסור כאשר הוא יהיה לבוש - גם איסור הלבישה אינו קיים; וממילא מותר ללבוש כלאים בציצית, למרות שברגע הלבישה הוא עדיין אינו מקיים את המצוה, וזאת משום שכאשר יהיה לבוש לא יהיה איסור כלאים. תירוצו של ה'מאיר לעולם' מתבסס על כך, שכאשר אומרים 'עשה דוחה לא תעשה' - הלאו מתבטל לחלוטין, ולא רק נדחה מפני העשה, וכפי שראינו קודם. ויש מי שרצה לתרץ באופן נוסף, שאיסור כלאים קיים רק אם כאשר הלובש נהנה מהבגד, וממילא בשעת פעולת הלבישה עדיין אין איסור. רק לאחר שהלובש לבוש בבגד ונהנה ממנו חל איסור כלאים, ואיסור זה נדחה מכח מצוות הציצית.

מתי מברכים "להתעטף בציצית"?
כאמור, התוספות מחדשים שאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית, ורק כשהאדם כבר לבוש בבגד הוא מצווה ללבוש ציצית. אולם, הוא מקשה על כך מלשון הברכה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית', ומשמע מכאן שמקיימים את המצוה כבר בשעת העיטוף! כהמשך לכך, כותב השאגת אריה שלשיטת התוספות אין לברך את הברכה לפני שמתעטף, שהרי הברכה צריכה להיות עובר לעשייתן ולפני ההתעטפות הרי זה 'לפני דלפני' עשיית המצוה, שהרי ההתעטפות עצמה אינה המצוה, אלא יברך רק בשעה שמתעטף, שאז זה עובר לעשייתם.

אך הוא מציע להסביר באופן נוסף את הגמרא ביבמות. כאמור, התוספות חידשו שמצוות ציצית אינה בעצם הלבישה, שהרי הגמרא אומרת שמי שלא לובש ציצית הריהו עובר ב'שב ואל תעשה', ולא ב'קום עשה'; ואומר השאגת אריה, שדברי הגמרא מובנים גם אם נאמר שהמצוה היא בעצם ההתעטפות, וכוונתה היא שביטול המצוה הוא בשב ואל תעשה: המצוה היא לשים ציצית בבגד, ולא ללבוש בגד עם ציצית, וממילא מי שלובש בגד בלי ציצית הריהו עובר על האיסור בשב ואל תעשה. ואין מצוות ציצית דומה לאיסור כלאים, שכן איסור כלאים מתייחס לעצם לבישת בגד של כלאים, וממילא הוא בקום עשה. על כל פנים, לדבריו נמצא שאין כל הפרדה בין מעשה הלבישה לבין להיות לבוש, והמצוה והאיסור הם באותו זמן. בציצית מותר ללבוש בגד של ארבע כנפות, אך אין להשתהות, ומיד אחרי הלבישה יש לעשות ציצית. וראייתו היא מכך שאם יש לאדם בגד של ארבע כנפות אך אין לו ציצית - אין לו איסור ללבוש את הבגד, ולמעשה כולנו עושים זאת כשאיננו שמים תכלת ואף על פי כן לובשים בגד של ארבע כנפות. למרות שיש מצוות עשה לשים תכלת, מכל מקום כיון שאיננו יודעים מהי תכלת הרינו פטורים מהמצוה. אחרת, אסור היה ללכת עם בגד של ארבע כנפות.

האם מותר ללבוש בשבת בגד של ארבע כנפות ללא ציצית?
והנה, אם בשבת יש לאדם בגד של ארבע כנפות והוא לא קשר בו ציצית, דנו הפוסקים האם הוא יוכל ללכת איתו אף ללא ציצית, שהרי הקשירה בשבת היא מהמלאכות האסורות בשבת. ואומר השאגת אריה, שלדבריו ברור שאין בכך בעיה, שהרי אין איסור בעצם לבישת הבגד אלא יש רק מצוה להטיל בו ציצית, ואם התורה עצמה אינה מאפשרת לו להטיל ציצית, אין כל בעיה בלבישה. וכן הוא כותב שלדבריו אין בעיה לברך על הציצית לפני ההתעטפות, כי המצוה מתקיימת בעיטוף עצמו, ואין הפרדה בין העיטוף ללבוש.


^ 1 עדויות פרק א, משנה יג; גיטין פרק ד, משנה ה.
^ 2 בכל המקומות בה מובאת המשנה, ולמשל בבבא בתרא יג ע"א ד"ה 'כופין'.
^ 3 צ ע"ב.
^ 4 צז ע"ב.
^ 5 הלכות כלאים, פרק י, הלכה ל"ב.
^ 6 למען הדיוק - מדובר בבנו של הנודע ביהודה, אבל כיון שהוא מובא בספרו של הנודע ביהודה נתייחס אליהם כאחד.
^ 7 ל ע"א.
^ 8 במסכת יבמות דף כ'.
^ 9 מסכת יבמות, סימן י"ד.
^ 10 ה ע"ב.
^ 11 סימן א'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il