ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נזקי הארבה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ו

נזקי הארבה

"קול צופייך" - גליון 344



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב המקובל יצחק בן טפחה זיע"א

בא אל פרעה
פרשתנו פותחת בציווי של ה' למשה שילך לפרעה, שישלח את ישראל מארצו - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). שואל בעל הטורים, מדוע אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה" ולא אמר לו "לך אל פרעה", כפי שכבר אמר לו לפני כן (שם ז, ט"ז) "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר"? והוא עונה, וז"ל:
"כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו 'בא', וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו 'לך'", עכ"ל.

ועוד ניתן ליישב על פי מה שמוסיף בעל הטורים (שם):
"בא, עולה בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו", עכ"ל.

ועוד נראה ליישב, ראה משה רבנו שפרעה - מכה אחרי מכה - מכביד את לבו ומשקר עליהם, וגם לאחר מכת הברד בסוף הפרשה הקודמת, שנכנע פרעה, בכל אופן הוא המשיך ברמאותו, כמו שכתוב (שם, כז-לה):
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד".

ומשה רבנו הרגיש שאין פיו ולבו של פרעה שוים, ואמר לו (שם) "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' וכו', וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹקִים". משה רבנו אומר לפרעה שהפחד שלו אינו נובע מיראתו את הקב"ה, אלא שפחד מהמכות ומהשלכותיהם, ובכל זאת פרעה חזר לסורו ולעקשנותו, וכך כתוב (שם) "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה". כשראה כך משה, התייאש, ואמר להקב"ה שהוא איננו מסוגל יותר ללכת אל פרעה לנוכח הרמאות המקוממת שלו, אמר לו הקב"ה, הפעם אני בעצמי אבוא אתך, ואז הסכים משה, וזהו שאמר לו הקב"ה " בא אל פרעה", כלומר בא עמי, ולא אמר לו 'לך' אל פרעה.

מטרת מצות סיפור יציאת מצרים
הקב"ה אומר למשה רבנו שאחת המטרות העיקריות שבגינה הביא על פרעה את כל המכות במצרים, היא כדי להכיר בגדלותו של ה' וכי הוא מושל במערכות שמים וארץ, ושברצותו ברא עולם וסדריו, וברצותו הופכם, ומשום כך נצטוינו במצוה מיוחדת של סיפור יציאת מצרים לבנינו ולבני בנינו, כמו שכתוב (שם, י, ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". ואם אדם מספר לבניו על ניסי ומכות מצרים בכל עת, הוא מקיים מצוה. אבל בליל פסח זו אינה מצוה בעלמא אלא חובה וציווי דאורייתא. וצריך כל אדם להתאים את סיפור הניסים לפי הרמה והחכמה של הבן, יש בנים ששואלים ומתעניינים, ויש בנים שלא שואלים כלום אם לא מסייעים בעדם, יש בן גדול ובוגר, ויש בן קטן ומתלמד - לכל אחד ואחד צריך האב להתאים את אופן הסיפור ואת רמת הסיפור, כדי לקיים את מצות ה' בשלמות.

כמו כן, יש עבודת ה' שנובעת מתוך יראה, יש עבודת ה' שנובעת מתוך אהבה, ויש מיראת הרוממות - אבל רצונו של הקב"ה בלילה זה הוא שתהיה ידיעה מוחלטת ומוחשית של מה שעשה במצרים, ומכאן אנו למדים על גודלה וחשיבותה של המצוה הזאת של "וידעתם כי אני ה'".

ויסר מעלי רק את המות הזה - מכת ארבה

וכתוב (שם, יב):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד".

וכתוב (שם, יד-יז):
"וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד וכו', וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ וכו' וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה".

פרעה מכנֵה את הארבה בשם "מות", הפשט הוא מכיון שהארבה אכל את כל יתר המחיה שהותירה מכת הברד, וכעת העם המצרי בסכנת קיום ממשית ואין מה לאכול.

וכך שמעתי את הדברים מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה ששמע מבעל הבא"ח זיע"א בעצמו: בדרך כלל, קוראים את פרשת בא בחודש שבט שבו חל ראש השנה לאילנות. ויש להבין, מה לפרשת בא ולט"ו בשבט? אלא, פרעה ראה שהארבה אכל את יתר הפלטה מן העצים, ולאחר מכן, כשנגמר כל מה שיש לאכול על העצים, הם התחילו להתנפל על המצרים והיו מכרסמים את אוזניהם, את אפם ואת ידיהם, והתפלא על כך פרעה. אמר לו משה רבנו, דע לך שהארבה יודעים "כי האדם עץ השדה", וראו בבני אדם עצים, ולכן אכלו אותם כמו שאוכלים עצים. זהו שאמר פרעה, "ויסר מעלי רק את המות הזה", כי היו המצרים נהרגים ומתים מהארבה.

מכת ארבה - הוכחה לשבת ולתחיית המתים
משה רבנו היה בכל עת מלמד את עם ישראל על שמירת שבת, וכי יש בורא לעולם שברא אותו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן לימדם על ענין תחיית המתים, והיו פרעה והמצרים מתאמצים לסתור את דבריו, והיו מכריזים שלא לשמוע למשה וכי כל דבריו לא נכונים. אבל מכת ארבה היתה תשובה ניצחת לתחיית המתים ולשמירת שבת. כשהיו הארבה על כל ארץ מצרים, הם ישבו על העצים ועל העשבים, ואכלו וכרסמו הכל. וכשהגיע יום שבת, כבר בהשמע תקיעת השופר והחצוצרה המבשרים על כניסת השבת, כל הארבה ללא יוצא מן הכלל ירדו מהעצים (שכן אסור לעמוד ולהשען על עצים בשבת, כמובא בשו"ע או"ח שלו, ס"א: "אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל") ונחו על הארץ. וזהו שמביא בעל הטורים בפירושו על הפסוק "וינח" שהכוונה ליום השבת שהארבה נח בו, וז"ל: "ב' במסורה - דין, ואידך וינח ביום השביעי, מלמד שהארבה נח בשבת". ובמוצאי שבת, רק אמר משה רבנו "המבדיל בין קודש לחול" והנה כל הארבה חזרו לעצים. אמר לו משה רבנו לפרעה, ראית מה זה שבת!? אפילו בריות קלות נזהרות בו!! והיה משה רבנו אומר לישראל, הנה לכם ראיה שיש מצות שמירת שבת, וכי הארבה הם שלוחיו של מי שאמר והיה העולם והם נחים במצוותו.

ועוד אומר לו משה רבנו אתה אמרת שאין מושג כזה של תחיית המתים, הנה כשהתפלל על הארבה כתוב (שם, יט) "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם". ואומרים חז"ל שכשיצא הציווי שלא יישאר ארבה אחד במצרים, לא רק הארבה החי יצאו ממצרים, אלא אפילו ארבה שהמצרים לקחו אותם ועשו מהם "כבושים" קמו לתחייה וחזרו לים סוף, וכדברי רש"י: "לא נשאר ארבה אחד - אף המלוחים שמלחו מהם". אמר לו משה לפרעה, ראית? הנה זו תחיית המתים. מעתה תודה שאין כה' אלקינו, שבחר בנו מכל העמים לעובדו, ומתינו עתידים לחיות.

ובא משה רבנו לישראל, ואמר להם הנה ראיתם בעיניכם שיש תחיית המתים, וכל מי שמכחיש את הדברים אינו אלא טועה. ולפי זה ניתן לבאר שזהו שאמר פרעה "ויסר מעלינו רק את המות הזה", כי הוא היה חושב עצמו לאלוה הממית ומחיה, ואין מצות שבת בעולם, ובאה מכת ארבה וטפחה על פניו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il