בית המדרש
  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש שמות
  • בא
undefined
3 דק' קריאה
מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך . כאשר ישנו זמן אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה וממנה ניתן להתקדם הלאה, זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות . בחלקים נרחבים של העולם הקדום לא היה קיים מושג הזמן. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אמנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים וציון פתיחה של שלב חדש – לא היו במודעות האנושית עד לימי הכרוניקנים היווניים. בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה; או במילים אחרות: עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן ולכן הוא נשלט בידי הבל-הזמן; נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו. במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו); לא רק עם ישראל, גם 'האדונים' המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות; סגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית; אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן.
כל זאת הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש בו למעשה נולד הזמן בעולם; בפרשת בא אנו לומדים ש"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני ממדים: זמן קבוע וזמן משתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב; ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אנו לא בתנועה ובהשתנות, אנו מרגישים שהזמן 'לא זז'. במעגל השנה היהודי ישנם אכן את שני הצירים הללו: שבת – הבסיס הקבוע; ויום טוב – התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב) היא "קביעא וקיימא"; היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים הם דינאמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א). לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג בו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק – חל שבת-הגדול. בשבת-הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלא הוא השה – בעל חיים המבטא את שיא התמימות הטבעית, עדר כבשים הנע ללא מטרה; צאן ללא רועה וללא תחושת זמן; אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע הממד השני: יחול חג הפסח ויוולד העַם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.
"הנה השבת היא העמוד ההיסתורי היותר נאמן להבטיח לנו את נצחיותנו הלאומית, כי היא זכר ליציאת מצרים: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ד' אלהיך'. הנה אדון כל המעשים, אביר הטבע, ששם חק ההתפתחות בהטבע הכללי, ובתוכו גם לרוח האדם, אשר בהכרה יבוא לתעודתו, כי הוא צווה ויעמוד, הוא הוא אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא הראה לך לדעת כי אין תעודתך להיות עבד, וכי תמלא את תעודתך רק בהיותך לעם החי חיים של חירות. בהיותך מקדש את השבת לתכלית הידיעה הזאת, תרומם רוחך הלאומי ובכל עת מצוא אשר תמצא מקום לעבוד לטובת עמך ואשרו תמלא רוח ד' לעסוק בזה ברוח נכון, בלב שמח המכיר את ערך פעולתו" (מאמרי הראי"ה א).
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי" כדבריהם של היסטוריונים פסימיים; ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, "היסתוריה" - 'הסתר-יה'; ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, אלוהים מתגלה בהיסתוריה. הגודל הראשוני של שבת יציאת מצרים ממשיך לאורך כל ההיסתוריה הישראלית ומביא אותנו להפטרה שאנו קוראים בשבת הגדול לפני חג הפסח, שבה אנו לומדים על "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, יג); על דמותו של אליהו הנביא, האיש שהזמן והמוות לא שלט בו ועלה בסערה השמימה הוא המבשר לנו את אותו יום גדול ללא מגבלות הזמן, ליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il