בהקדמה להגדה של פסח, כותב מורינו הראי"ה קוק זצ"ל: "ההבדל שבין עבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך, בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה שהאדם כפרט וכן העם ככלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לצלם האלקים אשר בקרבו".
השבוע תוך כדי הנקיונות לפסח חשבתי לעצמי איך נוכל השנה להרגיש בני חורין? הרי אנו מוגבלים ביציאה למרחב, אסור לנו לעשות הרבה דברים שאנחנו אוהבים וחפצים, לא לכל מקום שאנחנו רוצים לצאת אנו מורשים. זו ממש לא חרות!
חשבתי על ליל הסדר. לפי המצב כרגע נראה שיש אפשרות שנערוך את הסדר עם מעט מקרובינו, בגדים חדשים לא בטוח שנלבש, לא נראה שנוכל לשמח את נשותינו בתכשיטים, ובכלל, האווירה מאוד מתוחה ומעיקה, ולא נותנת להרגיש גאולה ושמחה.
כמובן שאנחנו מתפללים ומקווים שנזכה עד חג פסח שהמגפה תתבטל ותעבור מן העולם ושנזכה לגאולה השלמה, לאכול מן הזבחים והפסחים בבית מקדשנו מתוך הרחבה ושמחת הלב והנפש.
לעת עתה, לפי דברי הרב זצ"ל, נראה שיש לנו הזדמנות להבין מהי חרות אמיתית.
חרות כשמה כן היא - אינה תלויה בשום דבר! אם אני רוצה להרגיש בן חורין וגאול בתנאים שנראים לי איך שראוי וצריך להיות לבן חורין, אז אני לא גאול, כי גאולה זה לקבל את המצב הנוכחי איך שהוא, איך שהקב"ה מנהיג את עולמו בדברים שאינם תלוים בבחירה שלי.
אם אני מצייר את ליל הסדר כלילה של חרות ואני מדמיין איך אני אמור להיות ולהיראות, ומה התפאורה שצריכה להיות ברקע כדי להיות בן חורין, אז אני לא בן חורין אלא אני עבד לדמיונות שלי… גאולה היא אמונה! אמונה שכך זה הכי טוב, כי כך הקב"ה רוצה, ובבחירתי אני משתלב בהנהגת עולמו.
ישנה הלכה בשולחן ערוך (הלכות ליל הסדר סימן תע"ג סימן א) שהרמ"א כותב: "ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות". לפני כמה שנים התארחתי אצל משפחה אחת בליל הסדר וראיתי איך בעל הבית מקפיד על הלכה זו, כי הרי הוא רצה להרגיש בן חורין... וחשבתי לעצמי שאם הוא כל כך כועס ומקפיד על כך ודורש שאחרים יעשו עבורו, אך זהו סימן שהוא עבד לאחרים שיתנו לו "אישור" שהוא אכן חי בחרות.
קראנו בסוף פרשת כי תשא "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו". כותב על כך 'השפת אמת' זיע"א (תרומה, תרמ"ד), שמשה רבינו בענוותנותו כל כך היה בטל אל הקב"ה, והיה במדריגה כזו עליונה, שלא עניין אותו אם קרנו פניו או לא, אלא הוא היה עבד ה' בפשטות, ודווקא בגלל שלא שם את זה למבחן, זכה שקרנו אור פניו.
לתוספת ביאור, שמעתי מהרב ארז משה דורון שליט"א דוגמה לכך שהאדם צריך לעבוד את ה', ולא להיות עבד לחיצוניות שלו. למשל, אדם רוצה להתעלות ולהיות יותר רוחני, אז אחרי כל לימוד תורה והתגברות על גשמיות, הוא רץ למראה לראות האם רואים על פניו יותר רוחניות ואור... זה רק מראה שהאדם לא באמת עבד ה', כי כל עוד הוא זקוק לאישור ממישהו או משהו חיצוני לו, הוא עדיין תלותי ולא בן חורין. האדם צריך להגיע לביטול גמור לרצון ה', ולא להעמיד למבחן תוצאות ואינטרסים אישיים, וכלשון ה'שפת אמת' (שם) "ולא לחפוץ לידע ערך הטובה שנעלמה מעיני כל חי".
רבינו הקדוש כותב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב סימן י) "כי שמחה הוא עולם החרות, בבחינת 'כי בשמחה תצאו', שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחינת גלות". שמחה היא להיות 'אני', להשתחרר מכל הכבלים הדמיוניים שיצרתי לעצמי.
גלות היא, שהשכל מנהיג אותי לפי 'האמונות' שקבעתי לעצמי, ועל פיהם אני מתנהל. אם אני לא שמח ולא מרוצה מעצמי וממשיך לקנא באחרים זה בגלל שחקקתי בדעתי אמונה ש'כך צריך להיות'. אולם, גאולה היא, כשאני בשמחה ואני נפרד מכל התוכניות והחלומות, אני חי את המציאות שהקב"ה שם אותי בה, שלם איתה, ובוחר לפעול מתוכה ודרכה.
יש לציין דבר מעניין שכותב רבי נתן מברסלב זיע"א לבנו רבי יצחק זצ"ל (עלים לתרופה, צח), שמדבריו גם למדים שחרות אמיתית היא לא להעמיד את עצמי במבחן אם אני בשמחה או לא, חרות אמיתית היא פשוט להיות. בן חורין הוא זה שלא תלותי בשום דבר חיצוני, ואפילו לא בהרגשה 'האם אני בן חורין'. ואלו דבריו:
"וּבָזֶה רָאוּי לְךָ לְשַֹמֵּחַ נַפְשְׁךָ בֶּחָג הַקָּדוֹש הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ, חֲזַק וֶאֱמַץ לְשַֹמֵּחַ עַצְמְךָ וּבִפְרָט בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב קֹדֶשׁ בְּכָל דַּרְכֵי הַשִּמְחָה, וְהִזָּהֵר וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינְךָ שָֹמֵחַ כָּרָאוּי, וְלא תִּהְיֶה עָלֶיךָ שִֹמְחַת יוֹם טוֹב לְמַשּאוֹי, רַק תַּרְגִּיל עַצְמְךָ לִהְיוֹת בֶּן חוֹרִין".
לסיום, אני מרגיש צורך להביא מה שכתבתי בשנה שעברה, על פי מה שמקובל מתלמידי הרבי מלובלין זיע"א, שי"ב ימים הראשונים של חודש ניסן, ימי הקרבת קורבנות הנשיאים, כל יום מכוון כנגד חודש שלם. היינו, יום א' ניסן יש לו שייכות לכל חודש ניסן, ב' ניסן יש לו שייכות לכל חודש אייר, ג' ניסן מכוון כנגד כל חודש סיון, וכן הלאה. ויש לנו אפשרות להתפלל ולבקש על כל חודש וחודש לפי עיניינו ומהותו ברוחניות ובגשמיות, וכך לזכות לשנה טובה ובריאה, ושהקב"ה יבטל מעלינו כל גזרות קשות ורעות וישלח לנו משיח צדקנו ברחמים ובחסדים.