- פרשת שבוע ותנ"ך
- שיעורים בספר שופטים
פרק ב
סיבת נפילת העם בתקופת השופטים
תיאור כללי של תקופת השופטים , אשמת גדולי התורה והאמונה שבדור , רוח ה' התחלפה ברוח טומאה, כישלונם של ישראל היה בהדרגה , סיפור עלייתו לארץ של הרב סיני אדלר.
תיאור כללי של תקופת השופטים
לאחר מעמד הבוכים ואזכור מותו של יהושע, מתאר הנביא בקיצור נמרץ תיאור כללי של תקופת השופטים עליה מסופר בהמשך, וכך נאמר:
"וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה': וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת: וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם: בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:
וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם: וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה' לֹא עָשׂוּ כֵן: וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם:
וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה: וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי: גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת: לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ" 1 .
תקופת השופטים נמשכה כשלוש מאות שנה, מכניסת ישראל לארץ עד להקמת המלוכה. בתקופה זו גרמו יחסי הקרבה ששררו בינם לבין העמים שנותרו לשבת בארץ לירידה רוחנית כואבת. רבים מישראל עבדו לאלהים אחרים, ושוב ושוב השתעבדו תחת העמים שהקיפו אותם, עד שקם להם שופט והושיע אותם מצרתם.
תקופת השופטים מתאפיינת בעליות ומורדות, תיקון ושבירה. מדובר באחת מהתקופות הקשות בארץ, הן מצד הפירוד השבטי הן מצד השבר הרוחני והמוסרי.
קשה להבין את הטלטלה הרוחנית שעברה על עם ישראל באותה תקופה. העליות והירידות התכופות דורשות התבוננות. מה גרם לעם לרדת ממדרגתו פעם אחר פעם עם הסתלקותו של השופט? היכן היו תלמידיהם של השופטים? להיכן הלכו ראשי הישיבות ורבני הקהילות? כיצד כולם נעלמו באחת?!
אשמת גדולי התורה והאמונה שבדור
הסיבה העמוקה לכל המצב הרוחני הירוד ששרר בתקופת השופטים מבוארת בדבריהם הנוקבים של חז"ל ב"תנא דבי אליהו" 2 אגב השאלה, מדוע נהרגו שבעים אלף ויותר בגבעת בנימין בעקבות פרשיית פילגש בגבעה המוזכרת בסוף ספר שופטים, וזו לשון המדרש:
"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו.
הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר: 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח ...
וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו, אמר: 'לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ...
לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אלו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן".
למלחמת האחים בגבעת בנימין היה רקע קודם. במשך שנים רבות לא היה מי שנטל אחריות על בניית הקומה הרוחנית של הדור, ומי שנתלה בו האשם, אלו גדולי האמונה והתורה שבדור.
כל מי שהיה בידו להחזיר את ישראל למוטב ולא עשה כל שביכולתו כדי לקרבם ולהזהירם מן החטא, מוטלת עליו אחריות כבדה ועליו לשאת בתוצאות הכואבות. גדולי ישראל נדרשים למסירות נפש, לגדל דורות של תלמידי חכמים ועובדי ה', לחנך את עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכתת רגליהם מיישוב ליישוב, מכפר לכפר ומעיר לעיר, ולהאיר את אור הקדושה שבנשמות בני ישראל.
הביטוי המיוחד "שיקשרו חבלים של ברזל על מתניהם" מלמד אותנו על עוצמת המחויבות המוטלת על גדולי ישראל. כאסיר המובל לבית האסורים בשלשלאות של ברזל, כך להבדיל, מחויבים גדולי ישראל לאסור עצמם בשלשלאות של ברזל ולהרביץ תורה ואמונה בכל אתר ואתר - ללמד הלכה ואגדה, גמרא, ראשונים ואחרונים, תנ"ך ומפרשיו, אמונה ומוסר, כל אחד לפי מידתו.
רוח ה' התחלפה ברוח טומאה
האברבנאל 3 , בהתייחסו לפסוקים שציטטנו בפתיחה, מדגיש כי פסוקים אלה מהווים מעין 'קדימון' הסוקר בקצרה את תקופת השופטים כולה, כפי שספר שופטים מספר והולך, ואין בה סיפור דברים שארע לפני כהונתו של עתניאל בן קנז כשופט בישראל. לאחר מכן מעלה האברבנאל מספר שאלות יסוד המלמדות מה בין דורו של יהושע לדורם של השופטים, וזו לשונו:
"ויעשו בני ישראל את הרע וגו'. ראוי שתדע שהפסוקים האלה אינם סיפור מה שקרה בימי השופטים שהיו בישראל קודם עתניאל בן קנז, כי בין יהושע ובינו לא היה שופט כלל בישראל, אבל הם הקדמה למה שיזכור מסיפורי השופטים.
וזה כי למה שבימי יהושע היו ישראל מצליחים במלחמותיהם, הנה במה שיספר שקרה אחרי מותו בימות השופטים שהיו אחריו יפלו ספקות:
ראשון - מה היה שבימי יהושע היה ה' עמהם והיו האומות נכנעים לישראל, ואחרי מותו היו ישראל נכנעים לאומות העולם והיו האומות מושלים בהם? האם עשה התשועה יהושע בעצמותו או טוב מערכתו, ובמותו כיפר בריתו את מוות? או מה היה הסיבה בזה?
הספק השני - מה היה שגם אחרי מות יהושע לא היו ישראל תמיד מנוצחים, אבל פעמים קרה להם תשועה והצלה ופעמים הלכו בלי כח לפני רודף? האם היה זה במקרה?
הספק השלישי בענין השופטים עצמם - מה היה שפעמים בימי השופטים היו ישראל נוצחים ונושעים ופעמים מנוצחים ונכשלים לפני אויביהם? ואם השופטים כולם היה מקים האל יתברך, למה יהיה עם שופט אחד ולא יהיה עם שופט אחר? ולמה לא יהיה עם השופט האחד תמיד?
הנה להשיב על הספקות האלה, להיותם כוללים כל סיפורי השופטים, ראה שמואל הנביא (כותב הספר ומגיד עניני השופטים) להציע קודם סיפוריהם סיבת הטוב והרע שקרה להם בכלל, ואחר כך יבאר אותו בפרט, ולכן אמר, כי אם ראינו שהיה ה' יתברך את ישראל בימי יהושע ונפלו אויביהם לפניהם לחרב ולא עמד איש בפניהם, ואחרי מותו לא היה כן, הנה הסיבה בזה לא היתה חיוב המערכה ולא המקרה, אבל היה מפעל ההשגחה - שבימי יהושע היו ישראל צדיקים וטובים, ולכן משלו באומות והיה ה' עמהם, אבל אחרי מותו השחיתו ישראל את דרכם וחטאו לפניו ויעבדו אלהים אחרים, ולכן באותו עוון היו נכשלים לפני אויביהם, וה' סר צלם מעליהם ויהי ערם, וזהו שאמר בתחילת הפרשה 'ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים'".
ה'קדימון' שמופיע בפרקנו כהקדמה לספר כולו, הוא דבר חריג שאיננו מוצאים דוגמתו בספרים אחרים מן הנביא. האברבנאל מבאר, שתפקידו של 'קדימון' זה הוא להבהיר כי שפלות מצב הדור בתקופת השופטים היא תוצאה של התדרדרותם הרוחנית. לא יכולתם המבצעית נפגעה ולא כוחם הפיזי ירד, אלא רוח ה' שפעמה במחנה בזמן יהושע התחלפה ברוח אחרת, רוח הטומאה שנשבה אצל עמי כנען, עובדי האלילים.
בהמשך מבאר האברבנאל, שהסיבה לכך שגם השופטים שכבר קמו לישראל להושיעם, לא תמיד הצליחו במשימתם, היא מפני שלא שמע העם בקולם והמשיך לעבוד אלהים אחרים. וכאשר הושיעם ה', היה זה מפני ששמע צעקתם כאשר נאנקו תחת משעבדיהם והחליטו לשוב בתשובה. ואם במות השופט שבו והשחיתו דרכם, באה להם שוב עת צרה ומצוקה, וחוזר חלילה.
כישלונם של ישראל היה בהדרגה
האלשיך הקדוש 4 לומד מהכפילות הרבה שבפסוקים - "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה'... וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וַיַּכְעִסוּ אֶת ה': וַיַּעַזְבוּ אֶת ה', וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת" 5 - שכישלונם של ישראל לא היה באחת, אלא בהדרגה, שלב אחר שלב, וזו לשונו:
"ויעשו בני ישראל כו' - ראוי לשית לב: א. כי בכלל אומרו שעבדו את הבעלים הוא שעשו את הרע בעיני ה'. ב. ועוד, שאחר אומרו ויעבדו את הבעלים, ידוע הוא שעזבו את ה' וילכו אחרי אלהים אחרים (פסוק יב). ג. ועוד אומרו (שם) 'וישתחוו להם', כי בכלל אשר אמר 'ויעבדו את הבעלים' היא ההשתחוויה שבכלל עבודה. ד. ועוד, אומרו (פסוק יג) 'ויעזבו את ה'' אחר שכבר נאמר למעלה.
אך יאמר, כי דרך היצר הרע להתחיל במעט, ולהיות הולך וגדול במעשה הרע. כך תחילה 'ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'', שהוא בדברים קלים בלתי קשים בעיני הבריות, או בסתר שאינם נגלים רק לעיני ה' הרואה ללבב, אך מזה נמשך מעט מעט עד ש'ויעבדו את הבעלים'".
מדובר בתהליך מדורג. לא ביום אחד אדם מחליט לעזוב הכל. תחילה הוא נופל בדברים קלים, ולאט לאט מתרחק ונגרר לדברים חמורים. ובסוף הופך את נפילותיו לאידיאולוגיה.
סיפור עלייתו לארץ של הרב סיני אדלר
אל מול תיאור תהליך ההתדרדרות של העם בתקופת השופטים, שהלך והתפתח בהדרגה, עומדים כזרקור מאיר סיפורים הפוכים לחלוטין, המעידים על עמידה בגבורה ובאמונה צרופה במצבים כמעט בלתי אפשריים, של אנשי קודש מישראל לאורך הדורות כולם.
דומה שאותן נפילות קשות שעברו על האומה בתקופות שונות ובפרט בתקופת השופטים, פעלו על הלבבות ובנו חומות בצורות סביב בנין האמונה.
אציין סיפור אחד ששמעתי במו אוזני ממכובדי הרב סיני אדלר שליט"א , ששימש כרבה הראשי של אשדוד ונמנה עם רבני כולל מר"ץ במבשרת ציון, וכך תיאר את סיפור עלייתו לארץ ישראל לאחר התלאות והצרות הרבות שעברו עליו בשואה 6 :
קשה לי להביע במילים את הרגשתי באותה שעה שבה זכיתי לעלות על אניית המשא הקטנה שפניה היו מיועדות לארץ ישראל.
עם כל זאת, נכונו לי עדיין מכשולים רבים בטרם אזכה לדרוך על אדמת הקודש. כשיצאנו משטח הנמל נתקבלה באניה הידיעה שבלב ים משתוללת סופה חזקה ויש לעכב את המשך הנסיעה. הסערה השיגה את האניה גם במקום עגינתה, וזו החלה להטלטל. היתה זו הפעם הראשונה בה נמצאתי בליבה של סערת ים, והיא גרמה לי למחלת ים. כעבור יומיים שככה הסערה, העוגן הורם שנית והפלגנו ללב ים. בגלל עכובים שונים נמשכה הנסיעה מעבר לזמן המשוער, וארכה כשבעה עשר יום. בימים האחרונים לא נותר לי מהמזון שלקחתי אתי, ולכן אכלתי רק לחם ותפוזים. מטעמי כשרות היו אלו המצרכים היחידים שיכולתי לאכול. התפוזים שמצאתי באניה נותרו בה כנראה מהפלגה קודמת.
את זמן הנסיעה ניצלתי ללימוד תורה. היתה ברשותי גמרא מסכת חולין, וכן לקחתי עמי לדרך ספר 'מסילת ישרים', וכן 'קיצור שולחן ערוך'.
בשבת, כ"ב באדר אי, קמתי בשעה מוקדמת, התפללתי ועליתי על ספון האניה. לפתע ניגש אלי אחד המלחים, הצביע על רכס הרים שנראה באופק, ואמר: 'אלו הרים של פלסטינה'. קשה היה לי להאמין שאני רואה בעיני את ההרים של ארץ ישראל, ארץ שכל כך אהבתי מבלי להכירה, ובה תליתי את כל תקוות חיי, ארץ שהקב"ה בחר בה ונתנה לנו, ארץ שאבותינו חיו בה, בה עמדו בתי המקדש ונביאנו נבאו בה. זאת הארץ שממנה גורשו אבותינו לפני כאלפיים שנה, והנה אני הקטן, אוד מוצל מאש, זוכה כעת ומתקרב אליה.
כדי להתקרב אל חופי הארץ, ולו במטרים אחדים, התיישבתי בקצה חרטום האניה, והתפללתי כשנגד עיני הולכת ומתקרבת ארץ ישראל. בתפילתי זכרתי את כל אשר עבר עלי וביקשתי על העתיד. חלומי הגדול הולך ומתממש, קשה להאמין, היה זה רק לפני שנתיים שהגעתי בשבת לאותו גיא צלמוות ששמו 'אושוויץ', ורק לפני כשנה זכיתי לצאת בשבת מאותו גיהנם עלי אדמות, והנה כעת שוב בשבת אני זוכה לראות את חמדת ליבי, את הארץ הקדושה.
החוף הלך והתקרב, ואני הבחנתי כבר בבתים ובעצים. מצד אחד פרוסה לפני תל אביב, העיר היהודית החדשה, ומצד שני העיר יפו שאנייתנו קרבה אל הנמל שלה. נמל יפו לא היה נמל עמוק מים, ולכן האניה הטילה עוגן במרחק רב מהיבשה, והמעבר אל החוף התבצע על ידי סירות. גם אלינו התקרבה סירה, ומתוכה עלו מספר פקידים של השלטון הבריטי ששלט בארץ, כדי לבדוק את הדרכונים ואשרות הכניסה של הנוסעים. בפני עמדה בעיה חדשה - שבת היום. מעיון בקיצור שולחן ערוך הגעתי למסקנה, שאמנם מבחינה הלכתית הירידה מהאניה מותרת כשלעצמה, אך היא כרוכה בחילולי שבת אחרים, ולכן החלטתי שלא ארד מהאניה בשבת [ראה דיון הלכתי בזה בספרו של הרב סיני אדלר "דבר סיני - שאלות בגיא צלמות ובארץ החיים" (עמ' לא). הודעתי לפקידים שעלו על האניה על החלטתי, ואלו הסכימו לדחות את ירידתי לחוף ליום ראשון. הם סיפרו לי שאחי ממתין לי בנמל. ביקשתי למסור לו, שעבורי העליה לארץ ישראל היא דבר יקר מאד, ואני מוכן לשלם על כך ביום ציפיה נוסף. ראויה השבת שנשמור אותה גם במצב מיוחד כזה. הנוסעים האחרים שהיו אתי ירדו, ואני נותרתי נוסע יחיד על האניה. הובטח לי שלמחרת בבוקר תבוא הסירה שנית כדי להעביר אותי ליבשה.
'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' (משלי יט, כא). בלילה שוב החלה סערה גדולה. עם אור הבוקר ראיתי את גלי הים מתרוממים אל על ומטלטלים את אנייתנו הלוך ושוב. רב החובל הפעיל את צופר האניה על מנת לסמן לאנשי החוף שיבואו לקחת אותי, אולם לשווא, הדבר היה בלתי אפשרי. כמו כן לא ניתן היה להמשיך ולעגון במקום, משום שאניה שאינה קשורה לרציף בשעת סערה, חייבת לשחרר את העוגן. הייתי כבר כל כך קרוב לחופה של ארץ ישראל, והנה שוב הורחקתי ממנה.
הסערה הלכה וגברה, וגלי הים שהתנשאו לגובה רב, איימו לשבור את האניה. חליתי שנית במחלת ים והקאתי כמעט כל הזמן. הימאים סיפרו לי, שזה עשרות בשנים לא ראו סערה כזו. הים סער עד ליום שלישי והאניה טולטלה הרחק צפונה מנמל יפו. בשוך הסערה החליט רב החובל לנסוע לנמל חיפה שהיה קרוב יותר.
ביום שלישי אחר הצהרים הגענו לנמל חיפה, וכאן נכונה לי אכזבה נוספת. התעודות שלי נשארו בנמל יפו, ובלעדיהן לא ניתנה לי רשות לעלות לחוף. רק ביום רביעי אחר הצהרים יצאה האניה בדרכה חזרה לנמל יפו ובליבי קיננה דאגה פן הנסיעה תמשך ושוב נגיע לנמל בשבת ואני עדיין על האניה.
הגענו ליפו עוד באותו הלילה. עם שחר קמתי והתפללתי בתקוה גדולה שהבוקר הזה יהיה הבוקר הגדול. הסירה הגיעה מהחוף ויחד עם הפקידים בא גם אחי, לבוש במדי משטרת הנוטרים הבריטית, שבה שירת כקצין. האחים נפגשו. למעלה משש שנים עברו מאז פרידתנו בתחנת הרכבת בפראג, כשהוא בדרכו לארץ, והורינו ואני נשארנו בפראג. שש שנים נוראות עברו מאז והנה אנחנו שוב יחד. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
ביום חמישי כ"ז באדר א' שנת התש"ו זכיתי בחסדי ה' לדרוך על אדמת ארץ הקודש, על אדמת ארץ ישראל.
גם בתקופת השופטים עצמה היו בישראל אנשי מופת שלא נגררו אחרי העם, אלא עמדו כזרקור מאיר והנהיגו את העם
בדרך התורה והמצוות. מדובר בשופטי ישראל, שהושיעו את בני ישראל פעם אחר פעם במסירות רבה.
לאחר מעמד הבוכים ואזכור מותו של יהושע, מתאר הנביא בקיצור נמרץ תיאור כללי של תקופת השופטים עליה מסופר בהמשך, וכך נאמר:
"וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה': וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת: וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם: בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:
וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם: וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה' לֹא עָשׂוּ כֵן: וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם:
וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה: וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי: גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת: לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ" 1 .
תקופת השופטים נמשכה כשלוש מאות שנה, מכניסת ישראל לארץ עד להקמת המלוכה. בתקופה זו גרמו יחסי הקרבה ששררו בינם לבין העמים שנותרו לשבת בארץ לירידה רוחנית כואבת. רבים מישראל עבדו לאלהים אחרים, ושוב ושוב השתעבדו תחת העמים שהקיפו אותם, עד שקם להם שופט והושיע אותם מצרתם.
תקופת השופטים מתאפיינת בעליות ומורדות, תיקון ושבירה. מדובר באחת מהתקופות הקשות בארץ, הן מצד הפירוד השבטי הן מצד השבר הרוחני והמוסרי.
קשה להבין את הטלטלה הרוחנית שעברה על עם ישראל באותה תקופה. העליות והירידות התכופות דורשות התבוננות. מה גרם לעם לרדת ממדרגתו פעם אחר פעם עם הסתלקותו של השופט? היכן היו תלמידיהם של השופטים? להיכן הלכו ראשי הישיבות ורבני הקהילות? כיצד כולם נעלמו באחת?!
אשמת גדולי התורה והאמונה שבדור
הסיבה העמוקה לכל המצב הרוחני הירוד ששרר בתקופת השופטים מבוארת בדבריהם הנוקבים של חז"ל ב"תנא דבי אליהו" 2 אגב השאלה, מדוע נהרגו שבעים אלף ויותר בגבעת בנימין בעקבות פרשיית פילגש בגבעה המוזכרת בסוף ספר שופטים, וזו לשון המדרש:
"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו.
הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר: 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח ...
וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו, אמר: 'לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ...
לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אלו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן".
למלחמת האחים בגבעת בנימין היה רקע קודם. במשך שנים רבות לא היה מי שנטל אחריות על בניית הקומה הרוחנית של הדור, ומי שנתלה בו האשם, אלו גדולי האמונה והתורה שבדור.
כל מי שהיה בידו להחזיר את ישראל למוטב ולא עשה כל שביכולתו כדי לקרבם ולהזהירם מן החטא, מוטלת עליו אחריות כבדה ועליו לשאת בתוצאות הכואבות. גדולי ישראל נדרשים למסירות נפש, לגדל דורות של תלמידי חכמים ועובדי ה', לחנך את עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכתת רגליהם מיישוב ליישוב, מכפר לכפר ומעיר לעיר, ולהאיר את אור הקדושה שבנשמות בני ישראל.
הביטוי המיוחד "שיקשרו חבלים של ברזל על מתניהם" מלמד אותנו על עוצמת המחויבות המוטלת על גדולי ישראל. כאסיר המובל לבית האסורים בשלשלאות של ברזל, כך להבדיל, מחויבים גדולי ישראל לאסור עצמם בשלשלאות של ברזל ולהרביץ תורה ואמונה בכל אתר ואתר - ללמד הלכה ואגדה, גמרא, ראשונים ואחרונים, תנ"ך ומפרשיו, אמונה ומוסר, כל אחד לפי מידתו.
רוח ה' התחלפה ברוח טומאה
האברבנאל 3 , בהתייחסו לפסוקים שציטטנו בפתיחה, מדגיש כי פסוקים אלה מהווים מעין 'קדימון' הסוקר בקצרה את תקופת השופטים כולה, כפי שספר שופטים מספר והולך, ואין בה סיפור דברים שארע לפני כהונתו של עתניאל בן קנז כשופט בישראל. לאחר מכן מעלה האברבנאל מספר שאלות יסוד המלמדות מה בין דורו של יהושע לדורם של השופטים, וזו לשונו:
"ויעשו בני ישראל את הרע וגו'. ראוי שתדע שהפסוקים האלה אינם סיפור מה שקרה בימי השופטים שהיו בישראל קודם עתניאל בן קנז, כי בין יהושע ובינו לא היה שופט כלל בישראל, אבל הם הקדמה למה שיזכור מסיפורי השופטים.
וזה כי למה שבימי יהושע היו ישראל מצליחים במלחמותיהם, הנה במה שיספר שקרה אחרי מותו בימות השופטים שהיו אחריו יפלו ספקות:
ראשון - מה היה שבימי יהושע היה ה' עמהם והיו האומות נכנעים לישראל, ואחרי מותו היו ישראל נכנעים לאומות העולם והיו האומות מושלים בהם? האם עשה התשועה יהושע בעצמותו או טוב מערכתו, ובמותו כיפר בריתו את מוות? או מה היה הסיבה בזה?
הספק השני - מה היה שגם אחרי מות יהושע לא היו ישראל תמיד מנוצחים, אבל פעמים קרה להם תשועה והצלה ופעמים הלכו בלי כח לפני רודף? האם היה זה במקרה?
הספק השלישי בענין השופטים עצמם - מה היה שפעמים בימי השופטים היו ישראל נוצחים ונושעים ופעמים מנוצחים ונכשלים לפני אויביהם? ואם השופטים כולם היה מקים האל יתברך, למה יהיה עם שופט אחד ולא יהיה עם שופט אחר? ולמה לא יהיה עם השופט האחד תמיד?
הנה להשיב על הספקות האלה, להיותם כוללים כל סיפורי השופטים, ראה שמואל הנביא (כותב הספר ומגיד עניני השופטים) להציע קודם סיפוריהם סיבת הטוב והרע שקרה להם בכלל, ואחר כך יבאר אותו בפרט, ולכן אמר, כי אם ראינו שהיה ה' יתברך את ישראל בימי יהושע ונפלו אויביהם לפניהם לחרב ולא עמד איש בפניהם, ואחרי מותו לא היה כן, הנה הסיבה בזה לא היתה חיוב המערכה ולא המקרה, אבל היה מפעל ההשגחה - שבימי יהושע היו ישראל צדיקים וטובים, ולכן משלו באומות והיה ה' עמהם, אבל אחרי מותו השחיתו ישראל את דרכם וחטאו לפניו ויעבדו אלהים אחרים, ולכן באותו עוון היו נכשלים לפני אויביהם, וה' סר צלם מעליהם ויהי ערם, וזהו שאמר בתחילת הפרשה 'ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים'".
ה'קדימון' שמופיע בפרקנו כהקדמה לספר כולו, הוא דבר חריג שאיננו מוצאים דוגמתו בספרים אחרים מן הנביא. האברבנאל מבאר, שתפקידו של 'קדימון' זה הוא להבהיר כי שפלות מצב הדור בתקופת השופטים היא תוצאה של התדרדרותם הרוחנית. לא יכולתם המבצעית נפגעה ולא כוחם הפיזי ירד, אלא רוח ה' שפעמה במחנה בזמן יהושע התחלפה ברוח אחרת, רוח הטומאה שנשבה אצל עמי כנען, עובדי האלילים.
בהמשך מבאר האברבנאל, שהסיבה לכך שגם השופטים שכבר קמו לישראל להושיעם, לא תמיד הצליחו במשימתם, היא מפני שלא שמע העם בקולם והמשיך לעבוד אלהים אחרים. וכאשר הושיעם ה', היה זה מפני ששמע צעקתם כאשר נאנקו תחת משעבדיהם והחליטו לשוב בתשובה. ואם במות השופט שבו והשחיתו דרכם, באה להם שוב עת צרה ומצוקה, וחוזר חלילה.
כישלונם של ישראל היה בהדרגה
האלשיך הקדוש 4 לומד מהכפילות הרבה שבפסוקים - "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה'... וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וַיַּכְעִסוּ אֶת ה': וַיַּעַזְבוּ אֶת ה', וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת" 5 - שכישלונם של ישראל לא היה באחת, אלא בהדרגה, שלב אחר שלב, וזו לשונו:
"ויעשו בני ישראל כו' - ראוי לשית לב: א. כי בכלל אומרו שעבדו את הבעלים הוא שעשו את הרע בעיני ה'. ב. ועוד, שאחר אומרו ויעבדו את הבעלים, ידוע הוא שעזבו את ה' וילכו אחרי אלהים אחרים (פסוק יב). ג. ועוד אומרו (שם) 'וישתחוו להם', כי בכלל אשר אמר 'ויעבדו את הבעלים' היא ההשתחוויה שבכלל עבודה. ד. ועוד, אומרו (פסוק יג) 'ויעזבו את ה'' אחר שכבר נאמר למעלה.
אך יאמר, כי דרך היצר הרע להתחיל במעט, ולהיות הולך וגדול במעשה הרע. כך תחילה 'ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'', שהוא בדברים קלים בלתי קשים בעיני הבריות, או בסתר שאינם נגלים רק לעיני ה' הרואה ללבב, אך מזה נמשך מעט מעט עד ש'ויעבדו את הבעלים'".
מדובר בתהליך מדורג. לא ביום אחד אדם מחליט לעזוב הכל. תחילה הוא נופל בדברים קלים, ולאט לאט מתרחק ונגרר לדברים חמורים. ובסוף הופך את נפילותיו לאידיאולוגיה.
סיפור עלייתו לארץ של הרב סיני אדלר
אל מול תיאור תהליך ההתדרדרות של העם בתקופת השופטים, שהלך והתפתח בהדרגה, עומדים כזרקור מאיר סיפורים הפוכים לחלוטין, המעידים על עמידה בגבורה ובאמונה צרופה במצבים כמעט בלתי אפשריים, של אנשי קודש מישראל לאורך הדורות כולם.
דומה שאותן נפילות קשות שעברו על האומה בתקופות שונות ובפרט בתקופת השופטים, פעלו על הלבבות ובנו חומות בצורות סביב בנין האמונה.
אציין סיפור אחד ששמעתי במו אוזני ממכובדי הרב סיני אדלר שליט"א , ששימש כרבה הראשי של אשדוד ונמנה עם רבני כולל מר"ץ במבשרת ציון, וכך תיאר את סיפור עלייתו לארץ ישראל לאחר התלאות והצרות הרבות שעברו עליו בשואה 6 :
קשה לי להביע במילים את הרגשתי באותה שעה שבה זכיתי לעלות על אניית המשא הקטנה שפניה היו מיועדות לארץ ישראל.
עם כל זאת, נכונו לי עדיין מכשולים רבים בטרם אזכה לדרוך על אדמת הקודש. כשיצאנו משטח הנמל נתקבלה באניה הידיעה שבלב ים משתוללת סופה חזקה ויש לעכב את המשך הנסיעה. הסערה השיגה את האניה גם במקום עגינתה, וזו החלה להטלטל. היתה זו הפעם הראשונה בה נמצאתי בליבה של סערת ים, והיא גרמה לי למחלת ים. כעבור יומיים שככה הסערה, העוגן הורם שנית והפלגנו ללב ים. בגלל עכובים שונים נמשכה הנסיעה מעבר לזמן המשוער, וארכה כשבעה עשר יום. בימים האחרונים לא נותר לי מהמזון שלקחתי אתי, ולכן אכלתי רק לחם ותפוזים. מטעמי כשרות היו אלו המצרכים היחידים שיכולתי לאכול. התפוזים שמצאתי באניה נותרו בה כנראה מהפלגה קודמת.
את זמן הנסיעה ניצלתי ללימוד תורה. היתה ברשותי גמרא מסכת חולין, וכן לקחתי עמי לדרך ספר 'מסילת ישרים', וכן 'קיצור שולחן ערוך'.
בשבת, כ"ב באדר אי, קמתי בשעה מוקדמת, התפללתי ועליתי על ספון האניה. לפתע ניגש אלי אחד המלחים, הצביע על רכס הרים שנראה באופק, ואמר: 'אלו הרים של פלסטינה'. קשה היה לי להאמין שאני רואה בעיני את ההרים של ארץ ישראל, ארץ שכל כך אהבתי מבלי להכירה, ובה תליתי את כל תקוות חיי, ארץ שהקב"ה בחר בה ונתנה לנו, ארץ שאבותינו חיו בה, בה עמדו בתי המקדש ונביאנו נבאו בה. זאת הארץ שממנה גורשו אבותינו לפני כאלפיים שנה, והנה אני הקטן, אוד מוצל מאש, זוכה כעת ומתקרב אליה.
כדי להתקרב אל חופי הארץ, ולו במטרים אחדים, התיישבתי בקצה חרטום האניה, והתפללתי כשנגד עיני הולכת ומתקרבת ארץ ישראל. בתפילתי זכרתי את כל אשר עבר עלי וביקשתי על העתיד. חלומי הגדול הולך ומתממש, קשה להאמין, היה זה רק לפני שנתיים שהגעתי בשבת לאותו גיא צלמוות ששמו 'אושוויץ', ורק לפני כשנה זכיתי לצאת בשבת מאותו גיהנם עלי אדמות, והנה כעת שוב בשבת אני זוכה לראות את חמדת ליבי, את הארץ הקדושה.
החוף הלך והתקרב, ואני הבחנתי כבר בבתים ובעצים. מצד אחד פרוסה לפני תל אביב, העיר היהודית החדשה, ומצד שני העיר יפו שאנייתנו קרבה אל הנמל שלה. נמל יפו לא היה נמל עמוק מים, ולכן האניה הטילה עוגן במרחק רב מהיבשה, והמעבר אל החוף התבצע על ידי סירות. גם אלינו התקרבה סירה, ומתוכה עלו מספר פקידים של השלטון הבריטי ששלט בארץ, כדי לבדוק את הדרכונים ואשרות הכניסה של הנוסעים. בפני עמדה בעיה חדשה - שבת היום. מעיון בקיצור שולחן ערוך הגעתי למסקנה, שאמנם מבחינה הלכתית הירידה מהאניה מותרת כשלעצמה, אך היא כרוכה בחילולי שבת אחרים, ולכן החלטתי שלא ארד מהאניה בשבת [ראה דיון הלכתי בזה בספרו של הרב סיני אדלר "דבר סיני - שאלות בגיא צלמות ובארץ החיים" (עמ' לא). הודעתי לפקידים שעלו על האניה על החלטתי, ואלו הסכימו לדחות את ירידתי לחוף ליום ראשון. הם סיפרו לי שאחי ממתין לי בנמל. ביקשתי למסור לו, שעבורי העליה לארץ ישראל היא דבר יקר מאד, ואני מוכן לשלם על כך ביום ציפיה נוסף. ראויה השבת שנשמור אותה גם במצב מיוחד כזה. הנוסעים האחרים שהיו אתי ירדו, ואני נותרתי נוסע יחיד על האניה. הובטח לי שלמחרת בבוקר תבוא הסירה שנית כדי להעביר אותי ליבשה.
'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' (משלי יט, כא). בלילה שוב החלה סערה גדולה. עם אור הבוקר ראיתי את גלי הים מתרוממים אל על ומטלטלים את אנייתנו הלוך ושוב. רב החובל הפעיל את צופר האניה על מנת לסמן לאנשי החוף שיבואו לקחת אותי, אולם לשווא, הדבר היה בלתי אפשרי. כמו כן לא ניתן היה להמשיך ולעגון במקום, משום שאניה שאינה קשורה לרציף בשעת סערה, חייבת לשחרר את העוגן. הייתי כבר כל כך קרוב לחופה של ארץ ישראל, והנה שוב הורחקתי ממנה.
הסערה הלכה וגברה, וגלי הים שהתנשאו לגובה רב, איימו לשבור את האניה. חליתי שנית במחלת ים והקאתי כמעט כל הזמן. הימאים סיפרו לי, שזה עשרות בשנים לא ראו סערה כזו. הים סער עד ליום שלישי והאניה טולטלה הרחק צפונה מנמל יפו. בשוך הסערה החליט רב החובל לנסוע לנמל חיפה שהיה קרוב יותר.
ביום שלישי אחר הצהרים הגענו לנמל חיפה, וכאן נכונה לי אכזבה נוספת. התעודות שלי נשארו בנמל יפו, ובלעדיהן לא ניתנה לי רשות לעלות לחוף. רק ביום רביעי אחר הצהרים יצאה האניה בדרכה חזרה לנמל יפו ובליבי קיננה דאגה פן הנסיעה תמשך ושוב נגיע לנמל בשבת ואני עדיין על האניה.
הגענו ליפו עוד באותו הלילה. עם שחר קמתי והתפללתי בתקוה גדולה שהבוקר הזה יהיה הבוקר הגדול. הסירה הגיעה מהחוף ויחד עם הפקידים בא גם אחי, לבוש במדי משטרת הנוטרים הבריטית, שבה שירת כקצין. האחים נפגשו. למעלה משש שנים עברו מאז פרידתנו בתחנת הרכבת בפראג, כשהוא בדרכו לארץ, והורינו ואני נשארנו בפראג. שש שנים נוראות עברו מאז והנה אנחנו שוב יחד. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
ביום חמישי כ"ז באדר א' שנת התש"ו זכיתי בחסדי ה' לדרוך על אדמת ארץ הקודש, על אדמת ארץ ישראל.
גם בתקופת השופטים עצמה היו בישראל אנשי מופת שלא נגררו אחרי העם, אלא עמדו כזרקור מאיר והנהיגו את העם
בדרך התורה והמצוות. מדובר בשופטי ישראל, שהושיעו את בני ישראל פעם אחר פעם במסירות רבה.
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך מגדירים כללי מלחמה?
איך מתגברים על מידות רעות?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך יוצרים את השבת ?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אוצרות בלב הים
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?